האיום המרכזי על הגלובליזציה - ואיך קשורים לכך כחלון ולפיד? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האיום המרכזי על הגלובליזציה - ואיך קשורים לכך כחלון ולפיד?

הנטייה לפרוטקציוניזם היא המגמה הכי מטרידה שעלתה שוב ושוב בדיוני ועידת קרן המטבע בוושינגטון - הניסיון של מדינות לחסום תחרות מבחוץ

3תגובות

לפעמים צריך לשמוע קצת צרות של אחרים כדי להתעודד או למקם את עצמך במפת הבעיות הבינלאומית ולקבל פרופורציות. זה מה שקרה בשבוע שעבר בוועידת קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי שהתקיימה בוושינגטון. זהו מפגש שנתי, שמביא לעיר הבירה של ארה"ב את שרי האוצר, הנגידים, אנשי הבנקאות והפיננסים, אנשי האקדמיה וכמובן את ראשי המוסדות הכלכליים הבינלאומיים המארחים - כדי למשש את הדופק ולחץ הדם של הכלכלה העולמית. מנכ"לית קרן המטבע, כריסטין לגארד, תיארה את מצבה הנוכחי של הכלכלה העולמית כ"צמיחה נמוכה מדי - למעטים מדי ועל פני תקופה ארוכה מדי".

זאת דיאגנוזה שנתית מחויבת המציאות בשנים האחרונות, בעיקר מאז המשבר הגלובלי של 2008 שריסק כמה פרדיגמות והכניס ללקסיקון כמה חדשות. עד 2008 לא היתה לעולם המפותח בעיה מיוחדת עם הגלובליזיציה הגוברת, עם העוצמה הפיננסית והפוליטית של הבנקים, עם השימוש במונח "צמיחה" בלי להסתכל על מי היא חלה, ועם הפער הגדל והולך בין עשירים לעניים, בתוך ובין מדינות. גם "מעורבות ממשלתית" נתפשה עד אז אצל אנשים מסוימים כצמד מלות גנאי של קומוניסטים, עד לרגע שבו מוסדות בנקאיים נזקקו לה - ואז נזכרו כולם שזה הזמן לכלכלה קיינסיאנית.

יאיר לפיד (מימין) ומשה כחלון'
אוליבייה פיטוסי

מאז התחלף הז'רגון. פתאום הגלובליזציה מאוימת כי מדינות מתכנסות בתוך עצמן ומנסות להגן על תוצרתן ועל הגבולות שלהן מפני כניסת מהגרים. פתאום נפל האסימון שהצמיחה לא מחלחלת לכל פינה, אלא מעדיפה מקומות מסוימים ומזניחה אחרים. פתאום האי־שוויון שגבר מאז שנות ה-80 ברוב המדינות נתפש כאיום מוחשי על היציבות הפוליטית והשקט החברתי.

פתאום מתברר שגם אם מדינות עוצמות עיניים אל מול בעיות של מדינות ויבשות אחרות (סוריה, לוב, אפריקה), זה מכה בהן ומביא אל פתחן גלי מהגרים ופליטים, וכך גם זעזועים פנימיים כמו הברקזיט - אותו משאל עם שבו החליטו הבריטים להתגרש מהאיחוד האירופי. גם מערכת הבחירות בארה"ב, שבה נטלו חלק מצד אחד ברני סנדרס הסוציאליסט מצד אחד ודונלד טראמפ על שלל בעיותיו, נתפשות כתוצאות לוואי של אותו משבר גלובלי וגלי ההדף שלו.

פרופ' איאן ברמר מאוניברסיטת ניו יורק, העומד בראש חברת מחקר וייעוץ גיאופוליטי, פירסם בוועידה ניתוח מרתק שבו ציין כי בעבר "שווקים מפותחים" הבדילו עצמם מ"שווקים מתעוררים", בכך שהם יציבים יותר מבחינה פוליטית ושמלאכת החיזוי של השווקים בהם טובה יותר. אבל כיום זה כבר לא כך, כי "היום כולנו שווקים מתעוררים". לדברי ברמר, התוצאה של המשבר הגלובלי וחוסר היציבות הפוליטי היא עלייתן של מה שהוא מכנה "מפלגות פרינג'" במדינות רבות ושל רעיונות פרינג', וכתוצאה מכך גם למסרים פופוליסטיים יותר של מפלגות הזרם המרכזי.

ברשימת מפלגות ורעיונות הפרינג' מציין ברמר בארה"ב את מפלגת מסיבת התה בצד הליברטיאני בארה"ב, ואת ברני סנדרס בצד השני; את ג'רמי קורבין בבריטניה; ואת אלקסיס ציפראס ביוון. לדבריו, גם שחקני זרם מרכזי מובהקים, כמו המועמדת הדמוקרטית לנשיאות, הילרי קלינטון, נגררים אחר השוליים - למשל כשהיא מבקרת את הסכם הסחר הטרנס־פסיפי שנחתם בתחילת 2016 בין ארה"ב ל-11 מדינות. לדברי שר האוצר הגרמני, וולפגנג שוואבלה, התמורות הפוליטיות האלה משקפות חוסר אמון של הציבור באליטות השולטות בפוליטיקה, בכלכלה ובמדיה. כלומר, שיש כאן יותר הצבעות מחאה נגד הזרם המרכזי והאנשים השולטים בו, מאשר תמיכה ממשית ברעיונות ואנשי הפרינג'.

מטה קרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון
ZACH GIBSON/אי־אף־פי

מה שמעניין אותנו, כמובן, הוא איך הבעיות הבוערות של העולם משפיעות עלינו. האתגרים המרכזיים שעמם מתמודד העולם מוכרים גם לנו: צמיחה נמוכה, אי־שוויון גובר, גלובליזציה מאיימת ששמה רגל על הבלמים - וכתוצאה מכך אובדן אמון של אזרחים בממשלות, בפוליטיקאים ובאליטות הכלכליות.

נתחיל באתגר הפוליטי, כי דווקא בעניין זה ישראל שונה. המפלגות החדשות שקמו בשתי מערכות הבחירות האחרונות - יש עתיד של יאיר לפיד וכולנו של משה כחלון - רחוקות מאוד מההגדרה של מפלגות פרינג'. שתיהן נאבקות על מקומן במרכז המפה הפוליטית. הרעיון הכי פרינג'י שיצא משתי המפלגות האלה הוא החקיקה להגבלת שכר המנהלים במערכת הפיננסית - מהלך שנתמך גם על ידי מפלגת העבודה ומרצ. בארה"ב ובאירופה דיברו רבות על בעיית התגמולים המופרזים למנהלים, הנתפשים כאחד הגורמים למשבר הפיננסי, אבל לא עשו הרבה כדי לטפל בבעיה. אצלנו זה טופל, אף שהמשבר הפיננסי לא באמת פגע בנו.

בשאר הדברים אנחנו במקום לא טוב באמצע. האי־שוויון בישראל גבוה בהשוואה למדינות המפותחות, הצמיחה היא משהו בין זו הגבוהה של השווקים המתעוררים לנמוכה של השווקים המפותחים. הגבלת שכר המנהלים, צמצום הריכוזיות במשק וההיחלשות של הטייקונים שלמעשה ירדו מהבמה - כל אלה הם אכן שלב חשוב בניסיון לצמצם את פערי האמון בין הציבור לאליטות הכלכליות בישראל, אבל יש כברת דרך ארוכה לעשות כדי להתמודד עם יוקר המחיה, הפערים העצומים בשכר, הביטחון התעסוקתי והביטחון הסוציאלי.

לזכותנו ייאמר כי חוסר אמון היה מרכיב בסיסי בהוויה הישראלית גם לפני המשבר הגלובלי. את מחירו של חוסר האמון הזה רואים בין השאר בצמיחה שרחוקה מהפוטנציאל האמיתי שלה. זה בא לידי ביטוי בשירותים ציבוריים ותשתיות ברמה נמוכה, ביוקר המחיה, פריון נמוך ובביורוקרטיה רבה מדי.

המגמות הגלובליות מאיימות עלינו משום שהמשק הישראלי מוטה סחר חוץ. המגמה הכי מטרידה היא כמובן הנטייה לפרוטקציוניזם שעלתה בדיוני הוועידה שוב ושוב - הניסיון של מדינות לחסום תחרות מבחוץ. זה מדאיג משום שזה פוגע בכלכלה הישראלית (למשל בהסכם הסיוע הביטחוני האמריקאי שיגדע כ-800 מיליון דולר מההכנסות של התעשיות הביטחוניות הישראליות מדי שנה) אבל בעיקר משום שזה עלול לעודד תפישה של פרוטקציוניזם גם אצלנו. על פי ברמר, רמת המגבלות על סחר חוץ במדינות ה-G20 נמצאת כיום ברמתה הגבוהה ביותר מאז 2009. לא חסרים אצלנו איגודים מקצועיים וסקטוריאליים למיניהם שינסו להצטרף לטרנד הזה.

אז מה הפרוגנוזה לבעיות האלה? המתכון שמציעים הבנק העולמי וקרן המטבע, שקמו על בסיס הרעיון של שיתופי פעולה בין מדינות וסחר חוץ, די צפוי: לקדם רפורמות, להימנע ממדיניות שמסתכלת רק פנימה, לא לחזור לימי הפרוטקציוניזם וההגנות על תוצרת מקומית וגבולות, ולוודא שהצמיחה מכלילה ושכולם נהנים ממנה. תקציב המדינה וחוק ההסדרים (לפני שימרטו ממנו מה שימרטו) כוללים חלק מהתפריט הזה, אבל לנוכח החששות שעלו בוועידה בוושינגטון מפני השינויים הגלובליים, הטכנולוגיים והגיאופוליטיים - צריך הרבה יותר מזה, והרבה יותר מהר.

נ.ב

אחת הסיבות להאטה בסחר הגלובלי היא התנודות והנפילה במחירי הסחורות בשנתיים האחרונות. בניתוח שפירסמה קרן המטבע מתוארות תנודות של 40%-50% במחירי הברזל והאלומיניום בשנים האחרונות, ושל 80% במחירי הגז הטבעי והנחושת. התוצאה היא שמדינות, שהסתמכו ונשענו בצורה חזקה מדי על הבום במחירי הסחורות בשנים האחרונות סובלות מבעיות פיסקליות קשות. הן מחייבות גם קיצוצים בהוצאה הממשלתית וגם הגדלת גירעונות, ולכן גורמות חוסר שקט פנימי. ההשפעה על ישראל בינתיים לא דרמטית. מצד אחד זה מוזיל את הסחורות שאנחנו מייבאים, מצד שני המשבר הזה פוגע בכוח הקנייה של שוקי היצוא שלנו. אבל יש כאן בכל זאת עניין שיכול להיות רלוונטי לעתידנו, וזהו האיתות המפורש של קרן המטבע למדינות עשירות במשאבי טבע לא לפתח תלות רבה מדי בהכנסות ממשאבים אלה. כי אין לך דבר תנודתי יותר ממחירי סחורות. פיתוח כלכלי ותקציבי שנשען על הכנסות מיצוא משאבי טבע עלול לייצר משק תנודתי מאוד וחשוף לזעזועים. אנחנו אמנם עדיין לא שם, כי מאגר לווייתן עדיין לא פותח, אבל זהו מסר שכדאי להפנים לעשור הבא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#