"על שמו של פרס ייקראו רחובות ובניינים - אבל הימין לא ייתן להנציח אותו בהקשר של השלום" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"על שמו של פרס ייקראו רחובות ובניינים - אבל הימין לא ייתן להנציח אותו בהקשר של השלום"

ישראל כאבה השבוע את מותו של שמעון פרס, אך כבר בעתיד הקרוב נשוב ונפגוש אותו ברחובות, בכיכרות ובשלל מבני ציבור ■ במדינה רודפת כיבודים כמו ישראל, פעילות ההנצחה עובדת שעות נוספות, וכמו בחיים עצמם - גם כאן הכל פוליטי

55תגובות
נתניהו, ריבלין, פרס במרכז פרס לשלום
יאיר שגיא

ב-2003, כאשר שמעון פרס היה שר החוץ, הוא ערך תדרוך לעיתונאים אמריקאים במהלך ביקור בוושינגטון. אחרי השאלות הסטנדרטיות במעמדים מסוג זה, שאל אחד העיתונאים את פרס מה היה רוצה שיהיה חקוק על מצבתו. "פרס אמר לו 'חכה חכה, אני לא הולך לשום מקום'", משחזר דני איילון, שהיה אז שגריר ישראל בוושינגטון ונכח בשיחה. "אחרי שחשב קצת אמר פרס: 'הייתי רוצה שייכתב מדימונה - לאוסלו. בדימונה ניסיתי למנוע מלחמה, באוסלו ניסיתי לעשות שלום".

פרס שהלך השבוע לעולמו, הקדיש מחשבה רבה להנצחתו ומורשתו עוד בחייו, בדומה לפטרונו דוד בן גוריון. ב-1996, לאחר שהפסיד לבנימין נתניהו בבחירות לראשות הממשלה, הוא הקים את מרכז פרס לשלום, שבאמצעותו ביקש לקבע בתודעה את מורשתו כמדינאי עושה שלום, המורשת שבזכותה נהפך לאישיות נערצת בקהילה הבינלאומית.

עיר הבה"דים
קובי גדעון / לע"מ

ואולם דווקא לקראת מותו, מרכז פרס שינה כיוון. בשנותיו האחרונות של פרס כנשיא המדינה סבל המרכז מירידה בתרומות. המבנה הענק, שהוקם על שפת הים ביפו בסמוך לשכונת עג'מי, עמד שומם, נטול עבודה משמעותית, ונראה ריק בשל מספר העובדים המועט. בשלב מסוים, גם בשל הצורך בהכנסות, הושכרו חללים במבנה לטובת עריכת אירועים פרטיים. ב-2014, לאחר שפרס חדל להיות נשיא, אף גובש מודל כלכלי חדש להמשך קיומו של המרכז. בנו של פרס, איש ההון סיכון חמי פרס, הקים את חברת פרס יועצים שאליה זרמו הכנסות ממתן הרצאות של שמעון פרס ברחבי העולם או מעבודות ייעוץ שונות שהעניק לתאגידים (בין היתר, דרך חברה זו נעשתה ההתקשרות עם בנק הפועלים, שאותה ביטל פרס לאחר שנמתחה עליו ביקורת ציבורית). הכסף שנותר לאחר הוצאות על משכורות העובדים והוצאות הקשורות לטיסות ושהייה בחו"ל זרם למרכז.

במקביל התרחש גם שינוי תוכני, כאשר במרכז החלו לערוך אירועים הקשורים בחדשנות וטכנולוגיה. בקיץ האחרון הדבר אף קיבל גושפנקא רשמית, כאשר נערך טקס השקה למרכז החדשנות במרכז פרס לשלום במעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא ראובן ריבלין. המרכז, שאמור להיפתח ב-2018, צפוי להציג את ישראל כ"סטארט־אפ ניישן", כך לפי הדיווחים המועטים על הטקס, שלא עורר עניין מיוחד בתקשורת הישראלית.

פארק אריאל שרון
אלון רון

"אני מניח שיהיו כאלה שינסו להכניס את נרטיב השלום של פרס למורשת שלו. סביר להניח שאלה יהיו פוליטיקאים מהשמאל, אבל הסיכויים שזה יצליח הם נמוכים", מעריך בכיר לשעבר בזירה הציבורית, המכיר את פעילות המרכז. "על שם פרס יהיו רחובות, בניינים וצמתים, אבל בכל הנוגע לתוכן הדגש יהיה על הנושא הטכנולוגי. הימין לא ייתן בשום פנים ואופן להנציח אותו בהקשר של נרטיב השלום".

מנגד, חוקרת ההנצחה פרופ' ורד ויניצקי־סרוסי, מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, סבורה שעוד מוקדם לקבוע בעניין זה. "כבר בחייו פרס עיצב חלק מהנצחתו ולכן קיים מרכז פרס לשלום", היא אומרת. "אופי ההנצחה יהיה תלוי במעורבות של המשפחה וביכולת השפעה שתהיה למעגל הפוליטי המזוהה אתו. ייתכן שההנצחה שלו תהיה לכיוון החדשנות, אבל מה שיקבע יהיה הלך הרוח הציבורי בזמן ספציפי. גם לגבי יצחק רבין היו שנים שהזכירו את רבין החברתי, לעומת שנים אחרות שהזכירו את רבין של השלום. היום השלום מדשדש, אז מדברים על חדשנות. אבל בעתיד בהחלט אפשר ששוב יזכירו את פרס של השלום".

פרס, איש שחיפש ורדף כבוד בחלק גדול מהקריירה שלו, בוודאי ידע היטב שמתן כבוד לאישים בכירים - חיים או מתים - הוא עניין שתלוי בפוליטיקה, כסף או כוח. "אין ספק שיש הטיות פוליטיות בהנצחה", אומרת ויניצקי־סרוסי. "בסוף שנות ה-70, כשהימין עלה לשלטון, פתאום ראינו שכאשר מקימים שכונות חדשות כמו רמת אביב ג' קוראים לרחובות על שם אבא אחימאיר או דב גרונר. אז הימין יגיד שזה תיקון לימי מפא"י, אבל בכל מקרה זה פוליטי במובן הזה שמי שנמצא בשלטון מכתיב את ההחלטות הנוגעות להנצחה".

שרי חינוך יקבלו בתי ספר; אלופים - בסיסים צבאיים

ביל קלינטון, רבין
REUTERS -BAZ RATNER

כשבוחנים את שורת האישים שכיהנו כראשי ממשלה ונשיאים מאז קום המדינה, מתגלה שבכל הנוגע להנצחה יש שווים יותר ושווים פחות. יש אמנם חוק כללי להנצחת ראשי ממשלה ונשיאים, אבל יש כאלה שנחקק חוק מיוחד בעבורם, שנועד להבטיח תקציב ממשלתי לתחזוק המוזיאון שמשמר את מורשתם (ההקמה עצמה נעשית בכספי תרומות) ולסיוע בפעילותו השוטפת.

כך לדוגמה, הנצחתו של ראש הממשלה מנחם בגין מעוגנת ב"חוק בגין" מ-1998, דבר שהוליד הקמת מרכז מחקר מרשים בירושלים. מוקירי זכרו של בגין ביקשו לחקות את חוק ההנצחה של רבין שחוקק ב–1997, והוביל להקמת מרכז רבין לחקר ישראל בתל אביב. חוק זה הסתמך במידה רבה על חוק בן גוריון, שנחקק ב–1976 והבטיחו את מורשתו של בן גוריון.

מנגד, ראש הממשלה משה שרת, יריבו המר של בן גוריון ואדם שמזוהה עד היום עם מתינות מדינית, זוכה להנצחה מועטה יחסית. לוי אשכול, על אף שהיה ראש הממשלה שהביא את הניצחון הסוחף ביותר בהיסטוריה הצבאית של ישראל, זוכה להנצחה מועטה יחסית וכך גם גולדה מאיר. עבור שלושתם לא נחקק חוק מיוחד.

מרכז פרס לשלום
וקנין עופר

עד מותו של פרס, האישיות הטרייה ביותר בנוגע להנצחה היא אריאל שרון, שעל שמו נקרא, עוד בחייו, פארק אריאל שרון שהוקם על חורבות מזבלת חירייה. בשנים האחרונות הוחלט שעיר הבה"דים שבנגב תיקרא אף היא על שם שרון. לאחר מותו של שרון הוקמה עמותה שנועדה להנציח את זכרו ופועלת בימים אלה כדי לחוקק חוק הנצחה עבורו. בראש העמותה עומד עו"ד יורם ראב"ד, מקורבו של שרון.

הנצחה, כמובן, לא נוגעת רק לראשי ממשלה או נשיאים. ברחבי ישראל אפשר למצוא כבישים, רחובות, בתי חולים, אצטדיונים ועוד על שם שרים לשעבר, אלופים לשעבר או אישים בולטים אחרים. לשרי חינוך, למשל, יש סיכוי גבוה יותר להיות מונצחים בשמות של בתי ספר; אלופי צה"ל יכולים לצפות לכך שעל שמם ייקראו בסיסים צבאיים אחרי שילכו לעולמם; מנגד, לשרי אוצר קשה לארגן הנצחה סביב מבנה שממילא קיים.

"יש בעיה מהותית — אין אף גורם ממלכתי שבוחן את נושא ההנצחה בצורה עניינית ואובייקטיבית", אומר יאיר בר־קול, לשעבר יו"ר עמותת הסגל הבכיר בשירות הציבורי. "את שרת לא מזכירים כי הוא לא מתאים לאג'נדה של השלטון. דוגמה נוספת היא הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון, שלדעתי קופח. הוא היה מפקד מבצע אנטבה, אבל מזכירים כל הזמן את יוני נתניהו, כי משפחת נתניהו דואגת לכך, בעוד שאף אחד לא דואג לשמור על מקומו של שומרון באתוס הלאומי".

רפאל איתן
יצחק שגב / לע"מ

המקרה יוצא הדופן הוא של רבין, המונצח בבתי ספר רבים, מוסדות שונים ופרויקטי תשתית (בין היתר, כביש 6 ותחנת הכוח אורות רבין). חלק גדול מההנצחה נעשתה דווקא בשלוש שנות שלטונו של הליכוד ב–1996–1999, אז גם נחקק החוק להנצחתו וזכרו ונקבע יום הזיכרון הממלכתי. הדבר נבע, בין היתר, מהטראומה הלאומית של הרצח הפוליטי והרצון ללמד את הלקחים הקשורים לדמוקרטיה.

מאז ועד היום עולות טענות, בעיקר מהצד הימני של המפה, שרבין מונצח יתר על המידה ושיום הזיכרון לכבודו נהפך ליום זיכרון פוליטי שבו מונצחת מורשת פוליטית שנויה במחלוקת. ואולם לא נראה שיש ויכוח על כך שרבין, בשל הביוגרפיה העשירה שלו בתפקידיו הממלכתיים (בין היתר, רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה), ראוי להנצחה לאומית מכובדת, גם אלמלא היה נרצח.

את הדברים האלה אי אפשר לומר על הנצחתו של רחבעם זאבי (גנדי), אלוף בצה"ל ושר זוטר בממשלה (תיירות). הנצחתו היא דוגמה מובהקת לפעולה של קבוצת לחץ דומיננטית של חברים ומקורבים פוליטיים שהביאה ב–2005 לחקיקת חוק להנצחתו של איש שהוא לא בדיוק גדול אומה — בטענה שיש להנציחו בשל המקרה הייחודי של שר בממשלה שנרצח על ידי מתנקש. כך, זאבי זוכה מדי שנה לתקציב הנצחה גדול יותר מזה של בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי. ב–2016 תוקצבה הנצחת גנדי, הנמצאת באחריות משרד ראש הממשלה, ב–2.3 מיליון שקל — לעומת 1.5 מיליון שקל בלבד של הנצחת הרצל. מאז 2009 קיבל מפעל ההנצחה של זאבי מהמדינה 13 מיליון שקל.

רחבעם זאבי גנדי
דניאל רוזנבלום / ס

לפני כמה חודשים פירסם העיתונאי עמרי אסנהיים בתוכנית "עובדה" בערוץ 2 תחקיר מקיף שחשף התנהלות קשה של זאבי בעבר: הטרדה מינית של חיילות הכפופות אליו, טענה לאונס, קשר פסול עם עבריינים והטמנת פצצה באמצעות שליח בביתה של עיתונאית. בעקבות זאת קראו ח"כים ואישי ציבור אחרים לבטל את החוק להנצחתו.אלא שדבר לא קרה ופעולות ההנצחה נמשכות כרגיל. לפני שבועיים התברר שהממשלה אף מתכוונת לדבוק בהחלטתה מאוקטובר 2011 לקרוא לאתר הלאומי חאן שער הגיא על שמו של זאבי. בעקבות כך פרצה מחאה של ותיקי הפלמ"ח, בהם האלופים במיל' צבי זמיר ועמוס חורב והמשורר חיים גורי, בקריאה למנוע את ההנצחה בטענה כי במלחמת השחרור זאבי לא לחם בקרבות של חטיבת הראל באזור.

בשבוע שעבר שלח ח"כ עמר בר־לב (המחנה הציוני) מכתב בנושא לנתניהו, ובו דרש ממנו לבטל את ההנצחה. "ברור שצריך להתנגד לזה", אומר בר־לב. "אנחנו יודעים שב–40 השנים האחרונות הימין היה בשלטון ברוב השנים, ויש לו צורך לחזק את המורשת של הימין. גנדי הוא אחד הבודדים, בוודאי מדור הפלמ"ח, שהוא איש ימין מובהק ולכן מנציחים אותו בכל מיני צורות. חשוב להבין שיש הבדל בין הנצחה מקומית של מועצה מקומית או עירייה לבין הנצחה לאומית. אין מקום ברמה הלאומית, ובוודאי לא יום זיכרון ממלכתי, לבן אדם כמו גנדי. מפעל הנצחה לאומי שמור לגדולי אומה באמת — אישים כמו רבין או בגין".

"לוחמי הפלמ"ח מעלים את הטיעון שזאבי לא לחם בשער הגיא, ואם הוא כן לחם שם - זה כן בסדר?", אומרת ויניצקי־סרוסי. "השאלה היא מה האתוס שלנו, מה אנחנו רוצים להעביר לדורות הבאים. זאבי הוא דמות שנויה מאוד במחלוקת, יש פרקים בעברו שלא בטוח שזה מה שאנחנו רוצים להנציח. החלטות של הנצחה זה דבר שאפשר להיאבק עליו. משפחת שניידר, לדוגמה, נאבקה כדי שבית החולים שניידר לילדים לא יוכלל בקמפוס בית החולים רבין, שכולל את בילינסון ובית החולים שרון. למשפחת בילינסון לא היה את הכוח הזה. מיד אחרי רצח זאבי, היו כאלה שהתנגדו לקריאת מוזיאון ארץ ישראל על שמו, והמאבק הצליח. כשכגוף חזק אומר 'סליחה, לא בבית ספרנו', אפשר להחזיר את הגלגל אחורה".

רחוב גנדי בתל אביב
עופר אדרת

יו"ר המועצה הציבורית להנצחת זכרו של זאבי הוא איש העסקים אראל סנדר, בעל חברת הלובינג גלעד. סנדר היה בין מקורביו של זאבי ופעיל בולט בתנועת מולדת, ועד היום שומר על קשר הדוק עם משפחת זאבי. בזכות תפקיד זה יש לסנדר גישה פיזית למשרד ראש הממשלה, שם נמצאים משרדי המועצה הציבורית, דבר המדגים סוגיה בעייתית אחרת בתחום ההנצחה — הנגישות שהיא מקנה לאנשי הון, גם אם בעקיפין, למסדרונות השלטון.

סנדר דוחה את הדברים. "אני כבר שנתיים וחצי מנהל עסקים ראשי של קבוצת גלעד, ולא מתעסק בלובי", הוא אומר. "בטח שאין קשר לזה שפעם בשנה אני נכנס למשרד ראש הממשלה כדי לדבר עם פקידה ספציפית לבין העיסוק שלי כאיש עסקים".

לדברי סנדר, הוא לא הופתע מהמחאה של אנשי הפלמ"ח. "זה לא חדש, אלה אותם אנשים שלא תמכו בדעותיו המדיניות של גנדי כאשר היה בחיים. אז מה אם הוא לא לחם בשער הגיא, שרון לחם בעיר הבה"דים? אין הגדרה שקובעת שמנציחים מקום שבו אדם ספציפי לחם. חוק ההנצחה של זאבי נחקק כי נרצח בישראל שר. יש לו מורשת כאלוף וכאיש ארץ ישראל, אבל ההנצחה נועדה להזכיר שרצחו שר. לגבי תחקיר 'עובדה', איך בכלל אפשר להתמודד עם תחקיר כזה כשהאדם לא אתנו 15 שנה? מה היה קורה אם מחר היו מעלים טענות נגד שרון? אף אחד לא יודע להתמודד עם דבר כזה. המשפחה יכולה להגיד 'קברו את השם של אבא שלנו' ולקפל את הזנב, אבל הם לא חושבים שצריך לוותר על המשך הנצחתו של אדם שהוא סמל".

אבא של ביבי קיבל מחלף בירושלים, אדלסון קיבל אזרחות כבוד

המקרה של זאבי הוא אמנם דוגמה בוטה לפוליטיזציה של ההנצחה, אבל יש גם מקרים אחרים. למשל, חיים בר־לב, מוטה גור ורפאל איתן כיהנו בזה אחרי זה בתפקידי רמטכ"ל ושלושתם הגיעו לשולחן הממשלה כשרים לא בכירים, אבל דווקא איתן, שהיה בצד הימני של המפה הפוליטית, זוכה להנצחה רבה יותר. במקרה מסוים, הנצחתו גרמה לתקרית בטקס ההנצחה עצמו, לאחר שראמז ג'ראיסי, אז ראש העיר נצרת, נטש את הטקס במחאה על קריאת גשר בכניסה לעיר נצרת על שמו של איתן.

בנימין נתניהו בטקס חניכת בית ספר על שם אביו, בן ציון נתניהו, בהתנחלות ברקן
תומר אפלבאום

"קומם אותי שבכניסה לעיר ערבית מנציחים אדם שאמר על ערביי ישראל 'ג'וקים מסוממים בבקבוק'", מסביר ג'ראיסי. "עוד לפני הטקס פניתי למשרד התחבורה ולמע"צ והסברתי להם שאני מתנגד להנצחה הזו. קיבלתי תשובה שבכלל אין החלטה רשמית כזו, ושלכביש יש מספר, בהתאם לתקן הבינלאומי. ואז, בטקס, ראיתי שהגשר כן ייקרא על שם איתן ושהכינו גם שלט, שמוצב שם עד היום. מבחינה רשמית, קטע הכביש הזה לא נקרא על שם רפול, ואין בעיה להוריד את השלט".

המאבק של ג'ראיסי נכשל משום שקטע הכביש שנקרא על שם איתן היה מחוץ לשטח השיפוט של נצרת. מנגד, בכל מה שקשור להנצחה בתוך תחומי העיר, ראש עיר הוא "המלך". הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בקריאת שמות רחובות, אבל גם בכיבודים אחרים כמו שמות של כיכרות או מתן תארים של "יקיר העיר" לאנשים שעדיין חיים. כל מה שנדרש מראש העיר הוא רוב במועצת העיר המאשרת את החלטת ועדת השמות העירונית. מכיוון שלראש העיר יש ממילא רוב פוליטי לנהל את ענייני העיר, הרי שגם בעניין זה הוא שולט.

היד החופשית הזו עשויה לגרום לעתים למבוכה, ברמה הלאומית. למשל, בהתנחלות קרית ארבע יש פארק על שם מאיר כהנא; באור יהודה קרא ראש העיר הקודם, דוד יוסף (המואשם כיום בשורה של עבירות מין), לרחוב בשם באלי, כמחווה למאהבת שלו. אותו ראש עיר, אגב, קרא כיכר באור יהודה על שם גבי אשכנזי, זמן קצר לאחר שזה השתחרר מתפקיד הרמטכ"ל, ועל שם השר לשעבר, גדעון סער, על אף שהאחרון התנגד לכך. החלטות אלה בוטלו על ידי מחליפתו, ליאת שוחט.

בערים אחרות נקבעו נהלים שמונעים מראש מצבים מסוג זה. בתל אביב יש להמתין שנתיים ממותו של אדם כדי להנציח את שמו ברחוב, ובירושלים שלוש שנים. פרס זכה לרחובות על שמו עוד בחייו — ברחובות, שם שוכן המרכז האקדמי פרס, ובראשון לציון, בשכונת חתני פרס נובל. "בעיני, להנציח אדם בעודו בחיים זאת זילות, והכנסת יכולה לחוקק חוק בעניין הזה. לטעמי, שלוש שנים זו תקופה סבירה", אומר שר הפנים לשעבר, אופיר פז פינס, העומד בראש המכון לחקר השלטון המקומי באוניברסיטת תל אביב. "יש מקרים שהלחץ הוא עצום בהתחלה, ולפעמים מדובר בטרגדיות או באנשים עוצמתיים, אבל צריך לתת למת לנוח על משכבו בשלום".

לעתים הנצחה עשויה לשמש ככלי פוליטי, כפי שבא לידי ביטוי בירושלים. ב–2013, כמה חודשים לפני הבחירות המוניציפליות, קראה העירייה בראשות ניר ברקת מחלף על שם בן ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, המחבר בין נתיבי בגין לשכונות בית חנינא ופסגת זאב. בנוסף, העירייה העניקה באותו זמן אזרחות כבוד לשלדון אדלסון, פטרונו של נתניהו והאיש שמימן, באמצעות "ישראל היום", את מרוץ פורמולה 1 שהביא ברקת לעיר. החלטות אלה התקבלו בתקופה שברקת ביקש להתקרב לנתניהו כדי לקבל את תמיכתו במרוץ לראשות העיר.

אריאל שרון , רפאל איתן
© David Rubinger/CORBIS

את ההחלטה בנוגע לבן ציון נתניהו אפשר היה לתקוף משפטית, משום שההנצחה נעשתה לפני שחלפו שלוש שנים ממועד הפטירה. ואולם היועץ המשפטי של העירייה באותה תקופה, אמנון מרחב (שלאחר מכן נהפך למנכ"ל העירייה), הנפיק חוות דעת מיוחדת שקבעה שדין מחלף אינו כדין רחוב, ולכן הדבר אפשרי. בירושלים היו מי שהתמרמרו על ההחלטה הזו, אך לא הוגשה עתירה מינהלית כדי לתקוף אותה.

בירושלים אפשר לראות שההנצחה עובדת גם במישור ההפוך: בשנות ה–90 היה אחד מחברי המועצה הדומיננטים בעיר ארנן יקותיאלי המנוח (מרצ), שהוביל את מאבקי החילונים נגד התחרדותה של העיר. על אף שחלפו 16 שנה מאז מותו, רק לפני שבועיים נחנך קטע קטן בגן סאקר כגן ציבורי על שמו. "הסיעות החרדיות עמדו במשך השנים על הרגליים האחוריות כדי שיקותיאלי לא יונצח", אומר פפה אללו, לשעבר חבר מועצת העיר מטעם מרצ. "בתקופת ראש העיר אורי לופוליאנסקי, הוא שם על זה וטו באופן אישי. המקרה של האבא של נתניהו היה ממש מצחיק. הרי ברור שלא היה כל צורך לעשות זאת, אבל הצליחו למצוא לכך הסברים משפטיים למה מותר לעשות את זה".

עיריית ירושלים מסרה בתגובה כי "על הנצחה במחלף לא חלים הקריטריונים החלים לגבי קריאת רחוב. ההחלטה על הנצחת בן ציון נתניהו נעשתה על פי החוק והנהלים, לאחר שוועדת אישי הציבור, שהיא ועדה מקצועית־עצמאית, המליצה לעירייה פה אחד, כבר ב–2012, לקרוא מחלף על שם בן ציון נתניהו. זאת, מהטעם שפרופ' נתניהו היה אישיות דגולה, יוצאת דופן, המלווה יותר מ–100 שנה את המאבק על הקמת מדינת ישראל.

"מועצת העיר אישרה הענקת אות עיטור אזרחי כבוד לשלדון ומרים אדלסון לאור תרומתם רבת השנים לירושלים והיותם שגרירים נאמנים הפועלים למענה של העיר וקידומה כבירת ישראל והעם היהודי. הזוג אדלסון הם תורמים גדולים לפרויקטים בירושלים — הם תרמו כ–50 מיליון שקל לחקר הסרטן בהדסה, 140 מיליון שקל לפרויקט תגלית ועשרות מיליוני שקלים ליד ושם. יש לציין כי עוד מתקופת ראש העיר טדי קולק נהוג להעניק תואר אזרח כבוד לפילנתרופים".

קחו תרומה לאוניברסיטה - ותנו תואר דוקטור לשם כבוד

סמי עופר, עידן עופר ואייל עופר בטקס חניכת אגף בבית החולים איכילוב בתל אביב
עופר וקנין

ואכן, הנצחת אישים ותרומות הן שני דברים שהולכים יד ביד. לעתים, הדבר הוא פשוט חלק ממסע יחסי הציבור של בעל ההון כדי להבטיח תדמית חיובית לשנים ארוכות. המקרה המובהק ביותר לכך היא משפחת עופר והעיר חיפה, שבה במשך שנים המשפחה תורמת למטרות שונות, ובמקביל מחזיקה בבעלותה מפעלים מזהמים.

"אני רק אציין את העובדות היבשות", אומר חבר מועצת העיר חיפה, שמואל גלבהרט, "העירייה תמכה בהקמת הפצחן המימני ובהגדלת מפעלי בזן. מנגד, משפחת עופר תרמה לשיפוץ היכל הכדורסל ברוממה, ותרמה כסף לאצטדיון הכדורגל החדש שהוחלט שייקרא על שם סמי עופר, כשהוא עוד היה בחיים. העובדה הכי חשובה: עופר הוא לא סתם איש עסקים, אלא בעל עסקים הפוגעים בציבור".

מעיריית חיפה נמסר כי "בין תרומתה של משפחת עופר המסתכמת במאות מיליונים לעיר חיפה בתחום האקדמיה, הבריאות והספורט ובין עסקיה בעיר, אין דבר וחצי דבר. להפך, עיריית חיפה בראשות יונה יהב עומדת בראש מאבק משפטי וציבורי עיקש נגד הרחבת בתי הזיקוק והמתקנים אשר המדינה מבקשת לקדם באזור ערי המפרץ. מאבק זה יימשך במשנה תוקף, בכל הערוצים ובגלוי".

משפחת עופר היא גם תורמת גדולה לבית החולים רמב"ם בחיפה. ב–2007 תרמה המשפחה 17 מיליון דולר להקמת בית חולים קרקעי לאשפוז 2,000 חולים במצבי חירום על שם סמי עופר; 8 מיליון דולר נוספים הוזרמו לשיפוץ מחלקות בבניין האשפוז המרכזי.

משפחה אחרת שנוהגת לתרום לחיפה בכלל, ולרמב"ם בפרט, היא משפחתו של הנדבן היהודי ברוס (ברוך) רפפורט, איל ספנות יהודי שהתגורר שנים בשווייץ והיה, אגב, אחד מחבריו הטובים של שמעון פרס. עוד בתחילת שנות ה–70 תרם רפפורט להקמת בית הספר לרפואה של הטכניון הקרוי על שמו ופועל בתוך רמב"ם, ולפני כעשור תרמה משפחת רפפורט להקמת בית חולים לילדים ברמב"ם, על שמה של רות, אלמנתו של ברוך רפפורט. בניית בית החולים נמשכה כמה שנים, והוא נחנך ביוני 2014.

מי שהיתה מעורבת בתהליך הבנייה היתה עירית רפפורט, בתם של רות וברוך, בכירה במשרד הלובינג פוליסי שבבעלות בוריס קרסני, חבר טוב של רפפורט (ושל פרס), ומי שעשה אתו עסקות בעבר. משרד פוליסי מייצג לקוחות גדולים בתעשיית התרופות, כולל חברות גדולות כמו טבע, ואת איגוד חברות הפרמצבטיקה. כל זה לא הפריע לעירית רפפורט לקיים פגישות עם רפי ביאר, מנכ"ל רמב"ם ודירקטור בקרן רפפורט, שב–2009–2011 היה גם יו"ר ועדת סל התרופות, שחורצת גורלות עבור לקוחות של פוליסי. הפגישות בין רפפורט לביאר נחשפו בעבר ב"גלובס", שהציג את יומן הפגישות של ביאר.

מרמב"ם נמסר כי "בית החולים גאה, שמח ומוקיר את התייצבות משפחת עופר לסייע להקמת מתקן כה חיוני לטובת תושבי הצפון. ללא התרומה, המהווה חצי מעלות הכוללת של המתקן החיוני, ספק אם המבנה היה עומד היום. לגבי משפחת רפפורט, ההצעה לתרום להקמת בית החולים לילדים (היחיד בצפון) התקבלה בשבוע הראשון של מלחמת לבנון השנייה, שנים רבות לפני שפרופ' ביאר היה יו"ר ועדת הסל. התרומה ניתנה באמצעות קרן רפפורט, המנוהלת על ידי נאמנים בינלאומיים. הפגישות עם נציגי הקרן ושל משפחת רפפורט נסובו על נושא פיתוח ובניית בית החולים רות לילדים. המשפחה היתה מעורבת גם בשלב התכנון וגם ליוותה את הבנייה עד סיומה. לא היה לכך קשר עם תפקיד יו"ר סל התרופות, תפקיד ציבורי שאותו ביאר לקח על עצמו ארבע שנים אחרי ההחלטה על תרומה להקמת בית החולים לילדים".

באקדמיה, הקשרים בין בעלי הון ופילנתרופים לבין מוסד ציבורי במשוואה של תרומה שווה הנצחה הם חלק מהתרבות גם בישראל וגם בעולם. האוניברסיטאות מנציחות את החיים והמתים לא רק באמצעות בניינים, אלא גם באמצעות הענקת תואר דוקטור לשם כבוד שמוענק לאנשי רוח בולטים, אנשי מעשה וגם לפילנתרופים ואנשי הון, גם אם לא נאמר במפורש שהענקת תואר הדוקטור היא בגלל תרומה. כך למשל, קיבלו אנשי העסקים מאיר שמיר, אבי שקד ודוד פורר תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר־אילן; דורון לבנת קיבל את התואר מאוניברסיטת חיפה; סמי סגול מהאוניברסיטאות חיפה ותל אביב; ודוד עזריאלי מהטכניון ומאוניברסיטת תל אביב. על שמם של עזריאלי וסגול קרויים גם מוסדות מחקר או פקולטות באוניברסיטאות.

"כדי לקבל תואר דוקטור לשם כבוד צריך לעבור שלוש ועדות שונות שבהן יושבים בכירי האוניברסיטה", אומר עמוס גבר, לשעבר מנהל קשרי חוץ ופיתוח משאבים באוניברסיטאות חיפה ובר־אילן וכיום בעל עסק עצמאי לייעוץ בגיוס כספים עבור עמותות ועסקים. "עוד לפני הבחירה בוועדות, יושבים בחדר סגור עם אנשי עסקים ומציעים להם שאם יתרמו סכום מסוים, אז ייעשה מאמץ לקדם את מועמדותם לקבלת תואר דוקטור לשם כבוד. אמרתי פעם את הדברים האלה לתורם ישראלי. שמו של אותו תורם עבר בשתי ועדות, אך נפסל בפורום השלישי. הוא נעלב עד עמקי נשמתו - ומשך מחצית מהתרומה. עד היום הוא לא קיבל שום תואר דוקטור לשם כבוד באף אוניברסיטה. בזמנו גם איש העסקים דודי אפל ביקש לקבל תואר דוקטור לשם כבוד. הוא הציע לתרום כסף, אבל דחינו את ההצעה. זה היה עוד לפני שהוא הורשע בשוחד ונכנס לכלא, פשוט משהו בכל הסיפור שלו לא הריח טוב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#