קלינטון? טראמפ? העיקר שיש שווארמה בסוף - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

קלינטון? טראמפ? העיקר שיש שווארמה בסוף

העימות בין טראמפ לקלינטון היה חגיגה של נימוסים טובים לעומת ההתכסחות הסוערת באירוע של הקהילה האמריקאית בירושלים

תגובות
הרב קיינון (מימין), שלדון שורר ומארק צל
חגי עמית

יום שלישי, סוף ספטמבר, וכבר קר בשכונת תלפיות שבירושלים. עונות המעבר מחדדות את ההבדלים בין המישור להר. אם בתל אביב עדיין מזיעים, כאן כבר יש אנשים שצועדים ברחוב בשעות הערב כשהם עטופים במעיל, ממש כמו בניו יורק.

אני שומע ברדיו על אזהרות מפני פיגוע בירושלים. בדרך כלל אני לא פוחד מדברים כאלה, אבל עכשיו אני בסיכון גבוה. אחרי הכל, פגיעה בכינוס של אזרחים אמריקאים בלב ירושלים היא "הגביע הקדוש" של כל טרוריסט. סוג של כפל מבצעים, שניים במחיר אחד.

כבר כשאני מחנה את המכונית על המדרכה ברחוב פייר קניג, מול השווארמה, אני שומע מרחוק צלילים רמים של בסים, תופים וגיטרות. היה שווה להגיע. אמנם מדובר בסך הכל בעימות מקומי בין נציג המפלגה הרפובליקאית בישראל לבין נציג המפלגה הדמוקרטית, אבל ממה שראיתי בטלוויזיה, האירועים המלווים את מערכת הבחירות האמריקאית הם תמיד מפגן עוצמה של דגלים מתנוססים וחצוצרות. אני ממהר למקור הרעש, מצפה למצוא את בונו או רוד סטיוארט ניצבים על הבמה ומלהיבים את הקהל, אבל השומר בכניסה לקניון מוציא לי את הרוח מהמפרשים ומסביר לי שמקור המוסיקה הקצבית הוא שיעור ספינינג שנערך על הגג. כשאני שואל אותו על העימות הוא מושך בכתפיו, ואומר: "עזוב, בכל מקרה טראמפ יזכה. תכתוב במקום זה על שמעון פרס".

בסופו של דבר אני מוצא שלט קטן על מבנה תעשייתי מול הקניון, שעליו הכיתוב AACI — ראשי התיבות של התאחדות יוצאי ארה"ב וקנדה בישראל. אני נכנס למעלית משא בלוויית שלושה פנסיונרים אמריקנו־ירושלמים, ועולה לקומה הרביעית, שבה שוכן המרכז של ארגון. הכניסה עולה 20 שקל. כ–70 איש כבר יושבים באולם הקטן. רבים מהנוכחים חובשים כובעי מצחייה כל־אמריקאיים, אחת הנוכחות עסוקה בסריגה של כיפת צמר ובחוץ ממתינות שלוש מטפלות פיליפיניות, המכניסות מדי פעם כוס שתייה למטופלים שלהן. קשה למצוא כאן מישהו שגילו פחות מ–60, וחלק מהאנשים נראים עייפים. כפי שמסבירה לי אורחת קנדית שהגיעה למקום, הם ערים כבר 37 שעות, לאחר שקמו באמצע הלילה הקודם לצפות בעימות בין דונלד טראמפ להילרי קלינטון.

אני מתחיל להתאכזב מהאווירה המנומנמת, עד שאני רואה את דמות המפתח של האירוע. קשה לפספס אותו. הוא לובש מכנסי צבא אמריקאיים קצרים ומנומרים, שהיו יכולים להיות יעילים מאוד להסוואה בג'ונגלים של וייטנאם, נעלי ספורט כהות לרגליו ולגופו מה שנראה כמו חולצת סוף מסלול של המארינס. הכיתוב על גבו מעיד שהוא שהה במדינה האסיתית ב–1965–1966 וחזהו מעוטר בשלוש סיכות עגולות, שגם הן מעידות על הקשר העמוק שלו למלחמה שבה קיפחו את חייהם 50 אלף אמריקאים. יותר מכל הוא נראה לי כבן דמותו של השחקן ג'ון גודמן בסרט הקאלט האמריקאי ביג ליבובסקי.

יו"ר הארגון, דיוויד לונדון, פותח את הערב כשהוא מנסה לקדם נסיעה מאורגנת של הקהילה לאילת בפסח, ומבטיח לנוכחים בונוס של "מצה בולס" (קניידלך) מצוינים. אחר כך הוא מזכיר לכולם שעליהם להירשם כדי שיוכלו להצביע, ומדגיש שלכל מדינה בארה"ב יש נוהלי רישום משלה. בשיטת הבחירות האמריקאית טקסני נשאר טקסני וניו־יורקי ימות ניו־יורקי — גם אחרי 30 שנה של אכילת פלאפל במחנה יהודה.

חגי עמית סאבטקסט
איור: שני דניאל

"העימות של אתמול היה רק מתאבן. היום זו המנה העיקרית"

על הבמה יושבים שני חובשי כיפה בחליפות. מנחה הערב, הרב קיינון מ"ג'רוזלם פוסט", מציג אותם: שלדון שורר מהמפלגה הדמוקרטית ומארק צל מהמפלגה הרפובליקאית, שניהם עורכי דין שעלו לישראל בשנות ה–80. צל דואג להזכיר בטוב לבו כי המפלגה שלו תשמח לסייע לכל מי שמסתבך עם הרישום או ההצבעה, וקיינון מכריז כי "העימות של אתמול היה רק מתאבן. היום זו המנה העיקרית". לכל מתמודד יש 15 דקות להציג את המנטרה שלו, קיינון מטיל מטבע — ושורר מתחיל.

"ביל קלינטון השאיר לג'ורג' בוש כלכלה אמריקאית עם רזרבות פיננסיות. בתקופת בוש הידרדרה ארה"ב למיתון וארה"ב הפסיקה להיות מנהיגת העולם. בוש עשה דברים טובים בעיקר בשביל עצמו. ארה"ב היתה בשנים ההן הפיל שבחדר. כשאובמה לקח את תפקיד הנשיא הכל השתנה. ההכנסה של אזרחי ארה"ב גדלה, מצב הכלכלה השתפר וארה"ב חזרה להנהיג את העולם — הרבה בזכות הילרי קלינטון, שנפגשה עם מנהיגי כל מדינות העולם ודאגה לזה".

שורר היה רוצה להמשיך לתאר את סגולותיה של קלינטון — אילולא היה נקטע בשלב זה על ידי הווטרן (גמלאי של הצבא) מוויטנאם. "היא רצחה ארבעה אמריקאים, זו עובדה, תגיד את האמת, תגיד את האמת", הוא זועק בזעם מקצה האולם, כשהוא מזכיר לנוכחים את פיגוע הטרור בבנגזי שבלוב מ–2012, שבו נרצחו ארבעה דיפלומטים אמריקאים.

"קלינטון יודעת לייצר קואליציות. היא מנהיגה אמיצה, פרשיות וייטווטר (פרשה משנות ה-90, שבמסגרתה נחקרו קשרי בני הזוג קלינטון עם חברת הלוואות אמריקאית שבבעלות טייקון המקורב אליהם; ח"ע) ובנגזי נבדקו — ושום דבר לא הוכח לגביהן", מסביר שורר. "טראמפ מפלג את האנשים. הוא אומר 'תנו לעשירים עוד כסף והם יבנו את הכלכלה', אבל כשלעשירים היה יותר כסף הם פשוט שיפרו את חייהם. הסינים יכולים לייצר בזול — והעשירים בעלי החברות פשוט ייצאו את העבודות של האמריקאים לחו"ל", מנסה שורר לשבור את המונופול שיש לטראמפ על האשמת הסינים והמקסיקנים בכל יתוש שמטריד חוואי לבן באיווה.

"היצע העבודות בארה"ב שופר בתקופת אובמה. האם נרצה לחזור אחורה?", הוא אומר בזמן שאשה זקנה בקהל מורידה את אצבעה למטה ונוהמת לו בוז. "האם אנחנו רוצים לחזור לימים האפלים של בוש?" שואל שורר שנקטע שוב. "בולשיט", צועק לעברו הווטרן מאחור. הזעם שלו מלחיץ אותי, אני חושש בעיקר לפיליפיניות שיושבות לא רחוק ממנו. רק שלא יתבלבל במקום ובזמן שבו הוא נמצא וישייך אותן לווייטקונג.

שורר מתעייף ומסיים את נאומו אחרי שבע דקות בלבד, ולבמה עולה מארק צל ומנסה להרגיע את צאן מרעיתו. "אני מבין את הרגשות שלכם, אבל למרות תחושותיכם — שלטו בזה", הוא אומר. "אלה בחירות שלא ראיתם כמוהן. היו לנו במפלגה הרפובליקאית פריימריס מעניינים עם 17 מועמדים שכולם מוכשרים להיות נשיאים. אני אישית הייתי בעד מרקו רוביו. אבל התוצאה היא שאאוטסיידר פוליטי לא רק הביס אותם, אלא גם עשה זאת בהפרש ניכר, עם 37 מדינות שתמכו בו. איך זה קרה? זה הרי איש שלא הכירו מחוץ לתוכניות הטלוויזיה. התשובה היא שלאנשים נמאס מהפוליטיקה הרגילה של וושינגטון, ולכן הם בחרו במועמד אחר. הבחירה בטראמפ היא קריאה לשינוי אמיתי ומהותי בדרך שבה דברים נעשים בבירה שלנו ובמדינה שלנו.

"במפלגה הדמוקרטית ברני סנדרס היה תופעה מעניינת, אבל בסוף הדמוקרטים בחרו במועמד ארכיטיפי: הילרי, שנמצאת בוושינגטון 30 שנה ועכשיו רוצה לחזור לבית הלבן — וזו בעיה, כי פוליטיקאים מהסוג שלה אחראים לשימוש הנלוז באמון הציבור ב–30 השנה האחרונות".

עם כל הכבוד למשרות שמפסידים האמריקאים לסינים, צל עובר להתמקד בנושאים שחשובים באמת לאמריקנו־ירושלמים. "טראמפ הוא לא מועמד אידיאלי", הוא אומר, וכולם בקהל מחייכים במשובה. "למעשה אלה שני המועמדים הכי לא רציניים שהאמריקאים העמידו לנשיאות אי פעם, אבל אני תומך בו בלי היסוס, כי אנחנו מאמינים שההשתתפות בבחירות חשובה ליהודים ולישראל, וברמה הזאת אני מאמין שיש רק בחירה אפשרית אחת. רק מפלגה אחת נותנת גב לישראל. המפלגה הרפובליקאית היא כיום הפלטפורמה הכי פרו־ישראלית, בדחיפתו של טראמפ. כשהייתי בוועידה הרפובליקאית, ניגשו אלי המוני אנשים, ממיין ועד הוואי, שאמרו לי כמה הם אוהבים את ישראל ונישקו אותי".

קלינטון וטראמפ על ניידת של רשת סי-אן-אן הנערכת לשידור העימות הטלוויזיוני הראשון, השבוע
PAUL J. RICHARDS/אי־אף־פ

"אנשים כמו טראמפ משגשגים במקומות עם פחד רב, כמו ישראל"

אני יוצא החוצה לרגע. דיוויד לונדון עומד שם. "יש פה אנשים שעשו עלייה כבר לפני 50 שנה ועדיין יש להם הרבה פטריוטיזם אמריקאי. הרפובליקאים בעיקר רועשים יותר", הוא אומר כשאני מעיר לו על הדומיננטיות של המפלגה הרפובליקאית.

"בטח שהבחירות האלה מעניינות אותי. ארה"ב היא המדינה הכי חשובה בעולם. העסקים של ארה"ב אינם רק עניינה", מסבירה לי הקנדית שהגיעה לכאן.

למה יש פה כזאת דומיננטיות של הרפובליקאים?

"יכול להיות שהעולים שהגיעו לישראל בעשור האחרון ימניים יותר. ולדעתי הירושלמים ימניים יותר מאשר האמריקאים בצפון הארץ", היא אומרת. "אנשים כמו טראמפ משגשגים במקומות עם הרבה פחד. וישראל היא מקום כזה", אומרת חברתה האמריקאית.

בינתיים נשמעות צעקות מהאולם והעימות המקורי בין טראמפ לקלינטון כבר נראה כמו סעודת תה נינוחה לעומת מה שקורה פה. "די לקשקש שטויות", זועק צל על שורר כשהוא משתמש בביטוי "Bunch of Baloney". "הילרי היא הפוליטיקה הישנה שכולם לא רוצים. אין לה שום הישגים בסנאט. היא שקרנית והיא וארגונה מושחתים כמו הגיהינום", הוא אומר.

"כל מה שאתם יודעים לעשות זה להשתמש בטקטיקות הפחדה ולטעון שטראמפ הוא המשיח", קוטע אותו שורר, בזמן שהווטרן מוויטנאם אוחז בראשו, מקלל, וממלמל שוב ושוב על הכופר ששילמו האמריקאים לאירנים. זה פחות או יותר השלב שבו קיינון נועל את העימות. "תמיד כשיש בישראל התנהלות שלטונית לא מסודרת, אנחנו מתלוננים שכל זה לא היה קורה במדינה מתוקנת — והמודל שלנו למדינה מתוקנת הוא הרי ארה"ב. אז הנה באו הבחירות האלה בארה"ב — והראו לנו שאנחנו בישראל לא עושים כל כך רע", מסכם קיינון.

הקהל מתחיל לצאת. תושב מינסוטה עוצר בדרך ומנסה לברר עד מתי הוא יכול להירשם לבחירות ואני יורד למטה. בדרך לאוטו אני מרגיש רעב. אני מחפש איזה סטארבקס או מקום שמוכר דונאטס כדי לסגור את הפינה, אבל אין פה משהו כזה. "שים לי חצילים, עמבה והרבה טחינה", אני מבקש ממוכר השווארמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#