"אם אני אהיה עורך הדין או הרופא שלכם - לא תהיה לכם ברירה. אתם תבינו ותתחברו" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
שיחת פנים

"אם אני אהיה עורך הדין או הרופא שלכם - לא תהיה לכם ברירה. אתם תבינו ותתחברו"

עו"ד טל צ'קול: "המדיניות המפלה שנוקטת משטרת ישראל עדיפה על האפליה הסמויה והממוסדת בישראל. האמת כואבת אבל עדיף להתמודד עם האמת במקום לחיות באשליה שהכל בסדר"

22תגובות
עו"ד טל צ'וקול
תומר אפלבאום

עו"ד טל צ'קול, לפני שבוע ראיינו כאן את עו"ד פיני רובין. יכול להיות שגם לך יהיו פעם לקוחות מהסגנון שלו — האלפיון העליון של ישראל?

תיאורטית יש סיכוי, אבל אני לא נאיבי. בישראל הכל עובד על קשרים, ולי אין קשרים והיכרויות עם מיליארדרים או מקורביהם. בינתיים אני עובר על התיקים של הלקוחות שלי, ואני רואה שיש לי את אותם לקוחות שיש לשאר 100 עורכי הדין האתיופים שפועלים בישראל.

כלומר?

בעיקר אתיופים. וגם שחורים אחרים, אריתריאים וסודנים.

מה הסיבה לזה לדעתך?

אני מוצא לעצמי תירוצים, שהשוק מוצף ושאני לא מוכר, אבל אני שואל את עצמי מתי גם בי תהיה הכרה אמיתית, מתי יקבלו אותי.

רק כשיהיו לך לקוחות לבנים תרגיש שהצלחת?

כן, זאת תהיה עדות להיותי חלק מהחברה. מבחינתי אני עושה הכל, אבל אני מרגיש שאני לא מצליח להגיע ללקוחות הכבדים. כשאתה מתאמץ ולא מצליח לפרוץ את השוק, אתה מבין שיש בעיה, ושהיא לא אתה. בעיני זה לא פייר, ויש לי הרבה טענות, מצד שני אני חי בסדר עם הלקוחות שלי ועם המציאות שבה אני עובד.

גם בצבא זה היה ככה?

לא בדיוק. שירתתי בחיל האוויר וכל הזמן היו לבנים מסביבי, כך שתמיד הרגשתי חלק אינטגרלי מהמערכת. כשהיו בדיחות נזכרתי שאני לא כמו כולם, אבל באופן כללי בצבא ברמה האישית לא הרגשתי שונה. יש הרבה חבר'ה מבני הקהילה האתיופית בתפקידים טובים ובדרגות קצונה. אם יש מקום שאני רואה בו שהוא פתוח ומסתכל על היכולות האישיות, זה הצבא. כמובן עד דרגה מסוימת.

כי מה?

כי עדיין יש תקרת זכוכית, יש מקורבים, יש תפקידים שמורים.

הפגנת יוצאי הקהילה האתיופית
תומר אפלבאום

בקיצור באיזשהו מקום מערכת המשפט וחיל האוויר די דומים.

כן, שתי המערכות לבנות, וכשאתה מנסה להתקדם אתה מגלה שאתה לא לבן. גם במקומות אחרים היו לי כל מיני פרשיות שהבהירו לי "תתעורר, עדיין לא עברת את המחסום". מדובר במחסום שקוף. דווקא קיומו של מחסום מאתגר אותי במיוחד, ואני דווקא ממשיך לנסות.

מה זאת אומרת, דווקא?

בכוונה, גם כשאני מגיע למסקנה שיהיה כמעט בלתי אפשרי לפרוץ את תקרת הזכוכית, אני אנסה בכל הכוח, כי יש לי מטרה סמויה — לבנות תשתית לילדים שלי, שזה יהיה טבעי להם, וגם לשמש מודל לחיקוי לצעירים אחרים, שיידעו שזה אפשרי ואפילו טבעי. לכן אני מגיע לבית הספר של הילדים שלי בכוונה, כדי שההורים האחרים יכירו אותי. בחג הסיגד האתיופי אני נכנס לכיתה של הילדים, מספר להם על המנהגים. כך אני חושף את התרבות שלי, ובעצם אומר להם — נכון שאני כמוכם אבל יש לי ייחודיות משלי. ביום־יום יש כאלה שמנסים להזכיר לי שבאתי מאפריקה, ממדינה לא מפותחת, וזה מתסכל, אבל אני לא רוצה להישמע מתבכיין.

אתה לא נשמע מתבכיין.

אחרי שהשתחררתי והתחלתי לעבוד בחנות, היתה לקוחה שבמפורש ביקשה שלא אגע בבשר שהיא קונה. הבוס שלי לא היה מספיק אמיץ כדי להגיד לי את הסיבה האמיתית, וכשגיליתי — התפטרתי.

אפשר להבין.

פעם חזרתי עם אשתי מבילוי קצר, בסביבות 23:30. אז נסעתי על מיצובישי לנסר ישנה. ביציאה מחניון רידינג, ללא שום התגרות או התנהגות מחשידה מצדי, ניידת משטרה חסמה את התנועה. קראו לי לעצור, יצאו ממנה שני שוטרים שדילגו על המכוניות שעמדו לפניי, ביקשו ממני לצאת ולהרים ידיים. אשתי התחילה לרעוד מרוב פחד. הם עשו לי בדיקת שכרות. כל הנהגים הסתכלו עלי כאחרון העברייניים, ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. חזרתי הביתה עם המון שאלות על למה זה קורה לי. תשובה לא היתה. מקרה אחר קרה בקיץ שעבר: אחי הצעיר בא לבקר אותנו ברמת גן. בערב ירד למטה, עצרו אותו שלושה שוטרים ולקחו אותו מאחורי הבניין. הם תישאלו אותו: מה אתה עושה כאן, מי אתה. הוא סיפר שהוא אחי ושאני גר בבניין, אבל הם לא הסתפקו בזה והתחילו לבדוק במחשב. התחילו להתווכח אתו. הוא עדין ולא התנגד, ובסוף הם שיחררו אותו. ככה זה עובד, האירועים האלה הם חלק ממני.

זה יתרון להיות עדין כלפי המשטרה?

פשוט אין דרך אחרת. קיבלתי לא מעט דו"חות שאני משוכנע שהם לא נכונים.

תן דוגמה.

חזרתי מריצת בוקר, והכביש היה ריק. הבחנתי בבני נוער אתיופים שיושבים בתחנת אוטובוס. אחרי שעברתי אותם עצרתי את האוטו בצד ימין וחזרתי אליהם ברגל, רציתי לראות מי הם. פתאום הגיעו שוטרים והתחילו לשאול שאלות: למה עצרת, מה רצית, אין לך טסט, הם ממש חיפשו תירוצים ובסוף מצאו סיבה לתת לי דו"ח — הפרעה לתנועה.

באמת מעצבן.

צילמתי את המכונית, כי חשבתי ללכת לבית משפט. בסוף נכנעתי, שילמתי וזהו. יש מקומות שאני נכנע במודע, כי אני לא רוצה שיגרמו לי להרגיש שקשה. נניח שהגעתי לבית משפט: מה אני אעשה? אשמיץ את כל המערכת? דווקא על מערכת המשפט אני סומך, אבל גם שם אני חושש שהשופט יחליט על סמך העדויות של השוטרים שיגיעו להעיד נגדי. בקיצור, אתה מתחיל את היום־יום שלך במינוס, והשאלה היא איך להתמודד.

אז אולי הפתרון הוא לא להיות עדין?

אני לא חושב שהמאבקים הכוחניים שעשינו כקהילה עזרו. צריך להיאבק, אבל יש מקומות שצריך להיות חכם בהם. גם בסיפור של דמאס פיקדה, החייל ששוטרים תקפו, זה לא עבד. מה השגנו עם כל המחאות וההפגנות?

ראש הממשלה נכנס לעניין, הוקמה ועדה.

כל הוועדות האלה נועדו לסתום פיות. אתם חושבים שזה יפתור את הבעיות? היו לא מעט הפגנות, תספרו את ההישגים — אפס. אני שם את הדגש על מאבק בבעיות: להשקיע בחינוך ולאפשר השתלבות בשוק העבודה, להיות טובים ולהצטיין כל אחד בתחומו, כדי שהתירוץ שאנחנו לא מתקבלים כי אנחנו לא מספיק טובים לא יהיה תקף.

מה דעתך על דברי המפכ"ל רוני אלשיך, על אלימות שוטרים כלפי יוצאי אתיופיה, "טבעי שנחשוד בהם יותר"?

הוא מעד בלשונו, לא יותר מזה. באמת מישהו חושב שהוא רצה להעביר מסר שזה מוצדק שיש אפליה במעצרים? אני לא חושב, והתגובות בפייסבוק והמחאות החברתיות שבאו אחרי זה מקרב הקהילה, ארגונים ופוליטיקאים, קוממו אותי. זה מטופש מפני שזה לא מקדם אותנו. בשביל להבין שהבעיה קיימת אני לא צריך את ההצהרה של המפכ"ל, מספיק לי לראות את אמא של יוסף סלמסה, ששם קץ לחייו בעקבות אלימות משטרתית, ומשפחות רבות שחייהן נהרסו בגלל אותה מדיניות של שיטור יתר.

המפכ"ל רוני אלשיך
ליאור מזרחי

אתה קצת תומך בו?

אני לא חושב שלמפכ"ל היתה כוונה להצדיק את המעשים. הוא שיקף את המציאות, ולא טען שהוא שלם אתה. הוא ניסה להגן על השוטרים שלו. זאת מציאות שגם למשטרת ישראל קשה להתמודד אתה. את המלחמה צריך להמשיך נגד המערכת, ולא נגד אדם פרטי. אני מציע להתמקד בעיקר, והעיקר הוא שמשטרת ישראל צריכה לעבור שינוי ביחסה לבני נוער מקרב הקהילה, ומיד. המדיניות המפלה שנוקטת משטרת ישראל עדיפה על האפליה הסמויה והממוסדת בישראל. האמת כואבת אבל עדיף להתמודד עם האמת במקום לחיות באשליה שהכל בסדר.

אולי הסערה שקמה בעקבות אמירתו מלמדת שיש כאן כוח חדש שלא מוותר?

כיום הקהילה חזקה ועומדת על זכויותיה בכל המישורים. זאת לא אותה קהילה של שנות ה–90, במובן הזה חל שיפור. גם אם אמרתי שאני בוחר לפעמים להתעלם, יש מקומות שאני חושב שמוצדק להיאבק. אבל יש מקרים קטנים שבהם השימוש בטענות על גזענות ואפליה מוזיל את המונח. זה לא שאני עוצם עיניים, אבל לפעמים כדי לשרוד אני מתעלם מבחירה. אחרת זה קשה לחיות כך.

תסביר.

זה אמביוולנטי. מצד אחד אתה מזהה את הבעיות, מצד שני אתה בוחר לעצום קצת עין כי זאת הדרך לשרוד. כמה אתה יכול להילחם בזה בכל מקום? זה בבית ספר, שקוראים לילד שלך "כושי". יש מקומות שבהם צריך לשנס מותניים, ולהגיד — פה אני לא זועק אלא מתמודד בריסון עצמי. אני לא מתרגש מכל מקרה, אי אפשר לתקן את כל העולם. אני יכול לשנות את עצמי, אם אהיה חזק מבפנים ומשוכנע בכוחי. אני לא שוכח לרגע שתמיד בודקים אותי בזכוכית מגדלת ושנטל ההוכחה עלי ושתמיד יטילו בי ספק. אבל כדי להתמודד עם זה ביום־יום אני משתדל לא לחיות בפחד הזה — למען הילדים שלי.

ספר איך המשפחה שלך עלתה לישראל.

חלק גדול מהילדות שלי התבזבזה בניסיונות לעלות לישראל. זאת היתה עלייה חשאית וההליך לקח הרבה זמן. הייתי בן 9 כשעזבנו את הכפר באתיופיה, ולקח לנו חודשיים להגיע לסודן. בסודן היינו כמעט שנה, עד שהסודנים הבינו שאנחנו לא באמת פליטים ושלחו חיילים שגירשו אותנו בחזרה לאתיופיה.

איך הם הבינו?

זה היה קל, כי שמרנו שבת והם הבינו שאנחנו יהודים.

מה עשיתם?

מכיוון שלא יכולנו לחזור לכפרים שברחנו מהם, הלכנו לכפר אחר, ובסוף מצאנו מקום לגור אצל קרובי משפחה בבירה אדיס אבבה. בגלל זה אני רגיש לפליטים. בסוכנות היהודית הכירו את הסיפור, ונתנו לנו עדיפות כך שעלינו עוד לפני מבצע שלמה — שאותו ראיתי כבר בישראל בטלוויזיה. בסופו של דבר עלינו ב–1991, שני הורים וארבעה ילדים. אחי הקטן נולד כמה ימים לפני שעלינו, ואת הברית שלו עשינו כבר בישראל. כיום הוא סטודנט באוניברסיטת בן־גוריון.

בטח עברתם בדרך חוויות לא קלות.

כילד אתה רואה גופות וזה לא מזיז לך, אתה רואה הרבה מחלות ואנשים מתים, אבל לא מרגיש פליט. הדחקתי את הכל וזה חזר לי כשהייתי סטודנט.

היית די קטן, אתה זוכר הכל?

אני זוכר הכל, כל צעד. ואני יודע שאני חייב לכתוב את כל החוויות כדי שלא יישכחו. בסך הכל אנחנו במשפחה לא עברנו את ההתעללות שעברו העולים הראשונים מאתיופיה, והיו לא מעט סיפורים. אבל הטראומות קיימות. אמא שלי תמיד היתה אומרת לנו — אם לוקחים אתכם לרב או לרופא, תיזהרו שלא יגידו לכם להוריד את המכנסיים. רק בגיל 12 התחלתי ללמוד. המורה הדביקה לי מדבקה עם השם יעקב, כי היה לה קשה להגיד אטללה. רשמו לי הרבה חיסורים כי שכחתי שקוראים לי יעקב.

אבל אתה קורא לעצמך טל.

הורדתי כמה אותיות, אבל ההורים והדודים עדיין קוראים לי בשם האתיופי.

אז אתה גם טל, גם יעקב וגם אטללה.

גם אני לפעמים שואל את עצמי מי אני. בגדול אני ישראלי. אבל לפעמים אני שוכח את הצבע. כשהייתי ילד עבדתי על המבטא ושיניתי את השם. כשהיתה הזדמנות עשיתי הכל כדי לא להיות בכיתה של אתיופים, מהר מאוד אחרי ששלטתי בשפה עשיתי הכל כדי להגיע לכיתה רגילה — אף על פי שהיה לי קשה.

אבל לא הצלחת לברוח מהזהות.

עם הזמן הפנמתי, כמו הרבה חברים מהקהילה, שהזהות היא אלף־בית.

אתה מספר את כל זה לילדים שלך?

כשאני מתחיל לספר הבן שלי אומר "כן, אנחנו כבר יודעים, באתיופיה היית רועה צאן". אני רק רוצה שידעו את העבר, לא שיחיו אותו. אפילו השכנים והחברים שלי לא מכירים את סיפור העלייה שלי, אבל זאת חתיכת היסטוריה.

איך באמת הם חווים את השונות?

הבן שלי, שלומד בכיתה ד', לא רואה אף אחד וזה לא מעניין אותו, אבל הבת שלי שואלת כל הזמן למה אני שונה. כנראה שלא השקעתי מספיק בלגרום לה לחשוב שהיא כמו כולם. בארה"ב אלה דברים שאפילו אין מקום לשאול אותם. לצערי, אחותי מתגוררת כבר שנתיים בארה"ב, עם בן זוגה.

למה לצערך?

אני לא בעד לברוח מפה. אני בעד להתמודד.

יש תופעה של יוצאי אתיופיה שמנסים לחיות בארה"ב.

כן, יצא לי להיות שם, יש שם קהילה רצינית של יהודים יוצאי אתיופיה שהיגרו מישראל. זה חלק מניסיון לחקות את המוזיקה ואת הראפרים בארה"ב. נכון, יש מחנה משותף של הצבע, וגם בהקשר המקובלות שלנו כאן יש דמיון, אבל בעיני זה קצת בריחה מהיהדות ומהמסורת שעמה באנו מאתיופיה. במסגרת זו יש גם נישואי תערובת. לי החיבור עם השחורים בארה"ב לא נראה כזה מוצלח. כל עוד זה נעשה מתסכול ומכעס, אני בעד ללמוד מהאחרים, אבל תמיד לזכור ולהתגאות במה שאני מייצג ובמה שאני.

זה נובע מהאכזבה, מהתנפצות החלום הישראלי?

בהתחלה הייתי משוכנע שזה נובע מכך שארה"ב היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בהמשך הבנתי שזאת באמת תוצאה של אכזבה. כשהייתי בקנדה פגשתי רוסים, המון רוסים. יש שם תוכנית מסודרת של הקהילה היהודית שמעודדת אותם לבוא. אצלם זה יותר מקובל, אצלנו זה די חדש. בניגוד לעליות אחרות, העלייה מאתיופיה מאופיינת בכך שלאתיופים לא היה חלום על בריחה מישראל, והיא לא נתפשה כתחנת מעבר. מכאן נובעים האכזבה והתסכול.

החלום התנפץ?

בתפישה שלהם הם היו אמורים להגיע למקום שבו אתה לא רק שווה, אלא בין הטובים. אבל כשמטילים ספק בך ובמהות שלך, אתה מתאכזב. יתר הדברים, הנוחות, התלונות לגבי העבודה, זה הכל טענות שלנו, של אנשים כמוני שמנסים להשתלב ולהוביל ולא מצליחים לחדור לשוק הישראלי. הדור המבוגר יותר הסתפק במועט, גם אם זה לחיות מקצבאות ביטוח לאומי, זה מספיק להם. הם נפגעו מאוד. סבא שלי היה בטוח שבישראל אין חילול שבת, כשהוא הגיע לישראל הוא לקח את זה קשה. הוא לא היה יוצא מהבית בשבת כדי לא לראות את זה.

אתה מתאר פער עצום בין הדור שלך לדור ההורים.

כן, הדור שלנו כבר רוצה להתקבל בחברה ולחיות חיים נוחים.

מה היתה התחנה הראשונה שלכם בישראל?

שלחו אותנו למרכז קליטה בעכו. לא היתה אפשרות בחירה, מלבד לגור בקרוואנים בחצרות יסף. את הילדים שלחו למוסדות דתיים ופנימיות.

זה מה שההורים רצו?

קשה לי להאמין שההורים הבינו בכלל. זאת היתה החלטה גורפת של הרשויות, לשלוח את מי שאפשר לפנימיות דתיות. במובן מסוים המחשבה היתה לעזור להורים, אבל הניתוק הזה מהמשפחה ובין האחים — אני הייתי בדרום ואחי בצפון וכל אחד צמח אחרת — הוא בעייתי. גם עניין הדתיות היא לא החלטה שלנו, אלא של המפד"ל ששלטה בזה.

מה בעיניך המסר של ההחלטה הזאת?

הרובד העמוק והסמוי של הסיפור הוא שהם ניסו להשכיח את כל מה שבאנו אתו. עם המבוגרים לא נתמודד, אבל לפחות עם הדור שיגדל פה — כן. אחותי לא אכלה בבית של אמא כי החדירו לה לראש חוקים וכללים שלא הכרנו, וכשאומרים לך דברים באופן מוגזם, אתה כילד סופג ומתחיל לזלזל בבית אבא. היה משהו סמוי בהחלטה לשלוח את כל הדור הצעיר לפנימיות, ועכשיו זה מתפוצץ.

מה זאת אומרת מתפוצץ?

כשבאנו הנה, ניסינו להיבלע בחברה וזרקנו הכל, ועכשיו הרבנים האתיופים יוצאים בביקורת לגיטימית נגד הרבנות בכל הכוח. הם אומרים "אתם מכריחים אותנו לשכוח את המקורות, אתם לא מוכנים להכיר בשום דבר משלנו, רק להאכיל אותנו, אז מה המהות שלנו אם לא מכבדים את השורשים שלנו".

כלומר הממסד הרבני האורתודוקסי דורס את הרבנים של הקהילה.

כן.

אתה הורדת את הכיפה.

התפכחנו. מוכרים לנו הרבה שטויות בדת. אני אמנם מאמין באלוהים, כי זה טבוע בי, אבל כל המסחרה של הדת, כל המחשבה של אפוטרופסות על הדת, גרמה לי להיות חילוני. כבר עשר שנים אני לא דתי. אשתי והילדים כן. אנחנו עדיין מקיימים טקסים וברכת בציעת הלחם בשבת בבוקר, מה שסבא לימד אותי. אני מעריך ומכבד דתיים, אבל נעלבתי ונפגעתי מהדת. הסתכלו עלינו כסוג ב', כאילו למישהו יש מונופול על הדת. עברתי לא מעט חוויות שגרמו לי להבין את החיים, מקווה שזה לא מאכזב את אמא שלי שאני לא שומר תורה ומצוות. אני משוכנע שאני יהודי אמיתי וטהור, גם מבלי ללכת עם כיפה ומבלי לקיים טקסים דתיים.

נראה שהזעם שלך כלפי הממסד הדתי יותר חזק מאשר כלפי הציבור הכללי.

אתה מגיע מאפריקה, ממדינה לא מפותחת, מכפרים נידחים. עד גיל 12 לא ידעתי לכתוב ולא נגעתי בעט. הייתי רועה צאן, ומה לעשות — יש פער. מה אתה יכול לאנוס אותם לאהוב אותך? אני בטוח שכשנהיה רופאים וטייסים יידעו להסתדר אתנו. הצבע שלנו לא הולך להימחק. אם אני אהיה הרופא או עורך הדין שלכם, ולא תהיה לכם ברירה, אתם תכירו אותי ותתחברו לזה.

איך ההורים נקלטו?

אבא שלי עבד בקטיף פרחים, ואני לא יודע אם זה כתוצאה מהעבודה אבל הוא חטף מחלת ריאות קשה. בימים שהוא היה בריא הוא נקלט יפה, גם בסודן זה היה ככה, היתה לו יכולת להשתלב.

למה דווקא עורך דין?

בגלל הסיפור עם האשה שלא רצתה שאגע לה בבשר, ובגלל תחושת הצדק שלי. אני עדיין בקשרים עם מורים ומחנכים שלא חשבו שאהיה מסוגל להתקבל ללימודי משפטים. זה היה אתגר, ואני אוהב לפעמים לקפוץ מעל הפופיק ולאתגר את עצמי. לפתוח משרד עורכי דין בלב תל אביב זה סוג של קפיצה מעל הפופיק.

כעורך דין חווית אפליה?

אני מודע שבמקצוע הזה יש הרבה שעוסקים בהישרדות. ניסיתי לעבוד במשרדים גדולים, לא קיבלו אותי, אני לא יודע אם זה קרה כי אני אתיופי. היו מקומות שהרגשתי שצודקים בכך שלא בחרו אותי, כי כנראה התחרות גדולה והעדיפו לקחת מתמודד אחר. אבל לפעמים אתה רואה על הבן אדם שזה מפתיע אותו שאני אתיופי. אני לא יכול להסתיר את הצבע. בשיחות טלפון חושבים לעתים קרובות שאני פורטוגזי או רומני, אבל כשאני בא הם מופתעים, ולפעמים אתה קולט שהם מנסים לתקן את ההפתעה. קשה להסתיר את זה.

בוא נדבר על הלקוחות שלך — האריתריאים והסודנים.

זה פתרון שהצבע שלי מספק. לפעמים הלקוחות האלה מרגישים מספיק ביטחון ללכת למישהו דומה להם.

למה הכוונה?

אני מגיע לבית הדין, הם ניגשים אלי ומבקשים את השירותים שלי, ואז חבר מביא חבר. בפלח של ייצוג מבקשי מקלט יש עורכי דין לבנים שהסתדרו טוב. אני משתדל לעשות שימוש בכלי הזה, עריכת דין גם כדי לעזור לאנשים, אני נותן להם עצות. ככה גם נוצרים לקוחות.

האם מהגרי העבודה פוגעים בקהילת יוצאי אתיופיה? זה מושך אותה למטה?

כן, בעיקר בתחרות על שוק העבודה, וגם חברתית. אני לא רואה בזה משהו מאכזב, כל אדם הוא אדם, אבל הרבה פעמים חושבים שאתה עובד זר ולפעמים זה מביך ואפילו מעליב. אני מדבר בעברית הכי תקינה, אבל כשאני נכנס למשרד ממשלתי או לרשות מקומית לוקח להם זמן להבין שאני לא מהגר. לפני כמה ימים חזרתי הביתה די מאוחר ובמקרה האינטרקום בדלת הכניסה בבניין מקולקל ואין לי מפתח, כי כבר מזמן לא השתמשו בו. יצאתי החוצה וביקשתי מאנשים שישבו על המרפסת בקומה הראשונה לפתוח לי את הדלת. והבחורה דיברה אתי באנגלית — נו, נו, היר, גו, גו — ממש גירשה אותי. אמרתי לה — אני גר כאן. זה לא עזר. למזלי, חייל בודד, עולה חדש שגר באחת הדירות, שמע אותי ופתח את החלון. גם הוא דיבר אתי באנגלית. בהתחלה צחקתי, אבל כשעליתי הביתה חשבתי על זה כמה זה מעליב.

זאת תופעה של השנים האחרונות, בגלל מבקשי המקלט מאפריקה?

כן, זה לא היה קיים בעבר. תוסיף לעניין הזה את בנות הקהילה, שהם מפתחים אתן מערכות יחסים בעייתיות.

מה זאת אומר בעייתיות?

ילדה בת 16–17, אני לא יודע עד כמה הרצון שלה מגובש. יש לי תיקים שבהם מהגרי עבודה מתחתנים אתן בנישואים פיקטיביים כדי לקבל אזרחות. בעבר טיפלתי בתיקי נוער ונחשפתי לסיפורים. לדוגמה, מוסלמי שהביא לעולם ילד עם ילדה בת 19 ממוצא אתיופי, שהוריה היו מקובלים בחברה — וזה שבר אותם. לא מדברים על זה. זה התיש אותי נפשית. זה מערער את הקהילה. קוראים לתינוקות האלה ילדי ניירת. יש בנות ממבקשי המקלט שמתעסקות עם גברים אתיופים כדי ללדת להם ילד ובכך לקנות מעמד.

אבל יש גם מקרים שמנצלים אותם כעובדים.

זה כללי מדי. מעסיק גם רוצה לגדול ולהשקיע, אבל הוא עושה דיל לא חוקי עם העובד ומשלם לו בשחור. המטרה שלי בגדול היא לעזור לצדדים ולאו דווקא למוטט עסקים של חברים שלי, ששירתו בצבא ושכמוני מנסים להקים עסק ולהצליח, מול מהגר שכל רצונו לקבל את כספו. זאת דילמה ולרוב אני נוטה להגיע להכרעה מיטיבה עם כל הצדדים.

אולי אתה לא מספיק קשוח?

לא, לא, לא. במקומות שצריך אני יודע להגן על הלקוחות שלי.

אתה מזדהה עם לקוחותייך האפריקאים?

הבנתי שלא אצליח לנסות להתנער מהעבר, ויש לי כאן גם יתרון יחסי שלי לייצג אותם. מי היה מאמין שאני אשלוט בשפה האמהרית כל כך טוב, אני קורא, כותב ומדבר, ואני גם מתנדב ברדיו רק"ע (רשת קליטת עלייה), מדבר על עניינים משפטיים באמהרית. עם הסודנים והאריתריאים אי אפשר לדבר אמהרית — קצת אנגלית וקצת עברית.

איך אתה מגדיר אותם?

קרוב ל–40% הם מבקשי מקלט, כל היתר נספחים, מהגרי עבודה. יש סיפורים קורעי לב, אבל אני מבין מה המטרה שלהם. יש לי לא מעט ביקורת על המדינה, אבל אני סלחני יחסית, כי אפילו בשווייץ יש ביקורת על הטיפול במהגרים. אני שותף לביקורת, אבל צריך להבין שהמדינה לא היתה ערוכה לזה.

למדינה יש בכלל אינטרס להכיר בחלקם כמבקשי מקלט?

בפועל זה לא קורה, אז כנראה שאין אינטרס. מעטים מאוד הוכרו.

איך אתה רואה את עתידם של מבקשי המקלט בישראל?

אני שם לב להתעוררות חדשה של עזיבה למדינה שלישית, הרבה עוזבים לקנדה והבקשות שלהם מתקבלות, כך שאני מניח שחלקם יעזבו את ישראל. גם המתקן בחולות עושה את שלו. אני לא מבין למה המדינה לא מנצלת את כוח העבודה הזה ומאפשרת להם לעבוד לפחות בתקופה שהם כאן. למה משקיעים במתקן כזה, שעולה לא מעט כסף. פונים אלי מעסיקים ואומרים לי שהם אוהבים את העובד שלהם. אני מציע לאפשר לאנשים לעבוד, לפחות למי שעובד ותורם, אחרי שמבררים לעומק את מצבם. אני בטוח שחלק גדול מהם יסכימו לעבוד ולחתום שהם עוזבים את ישראל אחרי כמה חודשים או שנה. היחס שלנו אליהם גם יוצר לנו תדמית לא טובה בעולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#