לא צריך לרדת נמוך מזה: מה אפשר לעשות עם ים המלח - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לא צריך לרדת נמוך מזה: מה אפשר לעשות עם ים המלח

המפלס יורד כל שנה במטר, הבולענים נפערים, התיירים בורחים והממשלה גוררת רגליים. כבר 20 שנה ברור כי נסיגת ים המלח היא האסון הסביבתי הגדול ביותר שחוותה ישראל, אך למרות זאת למדינה אין תוכנית להתמודד עם המצב ■ אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

5תגובות
ים המלח
מוטי מילרוד

הישורת האחרונה לפני ראש השנה היא הזמן שבו נאלצים הישראלים להכריע היכן לבלות את ערב החג וימי חול המועד. למרות מערכת השיקולים שיכולה להצביע אחרת, סביר יותר שתפגשו בחג את החותנת מאשר את המפלס המדמם של ים המלח.

ימי שנות ה-80 העליזות, שבהם בתקופת החגים כביש 90 היה פקק אחד גדול ולאורך חופי ים המלח אלפי משפחות של יהודים וערבים הקימו אוהלים, פתחו שולחנות, חיברו טלוויזיות למצבר המכונית והתמקמו לימים ארוכים, נבלעו כנראה בין הבולענים באזור. גם לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השיעור היחסי של הישראלים והתיירים הזרים שבוחרים ללון על שפת ים המלח הולך וקטן. אמנם מספר הלינות במקום ב-2015 - 2.1 מיליון - זהה לזה של לפני עשר שנים, אלא שמאז 2006 צמחו נתוני הלינות בישראל ב-20%.

הסיבה העיקרית להיעלמות הקמפינג על שפת ים המלח והקיפאון בתיירות באזור היא גוויעתו של המקום הנמוך בעולם והירידה במפלסו. מאז תחילת ההתיישבות הציונית בישראל חזו התושבים בנהר הירקון מתייבש, בנחל הקישון מזדהם, במצוקים שלאורך הים התיכון נסוגים ובנמרים של מדבר יהודה נעלמים. אבל "ירידת מפלס ים המלח היא הדרמה הסביבתית הכי גדולה שהתרחשה בישראל הנובעת מפיתוח מפעלי מים אזוריים", אומר ד"ר דניאל קורצמן ממכון וולקני.

לדרמה הזו יש גם משמעות כלכלית. הנזק מתבטא בראש וראשונה בתיירות. במחקר שנערך ב-2014 עבור הבנק העולמי במסגרת בדיקת היתכנות למערך הולכת מים מים סוף לים המלח, נמצא מתאם סטטיסטי בין הירידה במספר המבקרים בים המלח לירידה במפלס, והעלות נטו של ירידה בתיירות בים המלח ב-50 השנים הקרובות הוערכה ב-2.7 מיליארד דולר. באותו מחקר הוערך הנזק הכספי לתשתיות ציבוריות - כמו כבישים ועמודי חשמל - כתוצאה מירידת המפלס ב-85 מיליון דולר, והעלות נטו עבור תעשיית הכימיקלים הסובבת את ים המלח כתוצאה מהשארת המצב על כנו ב-50 השנים הקרובות היא 164 מיליון דולר.

גובהו הנוכחי של ים המלח הוא כ-430 מטר מתחת לפני הים, ומאז קום המדינה הוא איבד כ-40 מטר. "ההתייבשות של הים היא תוצאה של שני מפעלי המים האזוריים", אומר קורצמן. "הירדנים לוקחים את המים של הירמוך שזורם אצלם - מה שמונע מהרבה מים להגיע לירדן ולים המלח, ואותה כמות מים בערך נמנעת מים המלח על ידי המוביל הארצי שלנו, ששואב את המים מהכנרת. בירדן הדרומי זרמו בשנות ה–40 של המאה הקודמת מיליארד מטרים מעוקבים של מים בשנה. כיום זורמים בו 200 מיליון בשנה טובה, וזה כולל הרבה מים לא טבעיים (מי קולחין ומים מלוחים שמגיעים לירדן לאחר שאדם השתמש בהם לצרכים ביתיים או לתעשייה). שני המפעלים האלה קמו כתוצאה מהסכמות שהושגו בשנות ה-בין שתי המדינות לגבי הדרך שבה הן יחלקו ביניהן את המים באגן הירדן. ההסכמות האלה נעשו בתמיכת ארה"ב, מבלי שסוריה ולבנון היו שותפות להן".

"ים המלח סובל מגירעון שנתי של 750-700 מיליון מטרים מעוקבים של מים - שמתורגם לירידה של מטר במפלס שלו בכל שנה", אומר ד"ר נדב לנסקי מהמכון הגיאולוגי.

מעבר להטיית מקורות המים באזור, הגורם הנוסף לירידת המפלס הוא מפעלי ים המלח. בסוף שנות ה-70 התפצל ים המלח לשניים כתוצאה מתהליך ירידת המפלס שלו. החלק הצפוני והגדול יותר הוא זה שבו נמשך תהליך ההתייבשות מאז בקצב של מטר לשנה. החלק הדרומי אומץ על ידי מפעלי הכימיקלים משני צדי הגבול, ונהפך למעשה לבריכות אידוי. המשאבות של המפעלים שואבות מים מהחלק הצפוני ומעבירות אותם לחלק הדרומי, שם הם מתאדים כחלק מתהליך כריית המינרלים שבתוכם. התייבשות החלק הצפוני מביאה לכך שאחת ל-12-10 שנים משאבות המפעלים מגיעות למצב שבו הן שואבות רק אוויר.

בחודשים האחרונים אישרה ועדת התשתיות הלאומית של ישראל את תוכנית המפעלים להעתקת תחנת השאיבה שלהם, הממוקמת בתוך הים. מדובר בתהליך מורכב: ההעתקה תיקח שלוש שנים, ולדברי מקור במפעלים הפרויקט יעלה להם מאות מיליוני דולרים. אבל לא מדובר בפעם הראשונה שבה הדבר נעשה: במפעלים המהלך הזה כבר הפך לרוטינה. הפעם האחרונה שבה התבצעה העתקה כזו היתה בראשית שנות ה-2000. במפעלים מדגישים כי העובדה שהם שומרים על גובה המפלס בחלק הדרומי (בעקבות שקיעת המלח לקרקעית יש צורך להתמודד עם בעיית עליית המפלס, בעקבותיה יש צורך בקציר מלח) - היא זו שמאפשרת את קיום התיירות בים, שכן רצועת המלונות בעין בוקק נשענת על שמירת המפלס בחלק הדרומי.

עם זאת, תהליך האידוי שהמפעלים מבצעים והגדלת שטח הפנים של הים מביאים לעלייה בקצב התייבשות הים. לפי המפעלים הישראליים, הם אחראים רק על מעט יותר מ-20% מההתייבשות, ויחד עם פעילות המפעלים הירדניים מדובר ב-30%. לפי גורמים סביבתיים כמו ארגון אקו־פיס ועמותת אדם טבע ודין, המפעלים בשני הצדדים אחראים על 30%-50% מההתייבשות.

מי שירידת המפלס הנוכחית מפריעה לו עשוי עוד להתגעגע למצב הנוכחי. לפי עבודה שבוצעה במכון הגיאולוגי על ידי לנסקי ואלעד דנטה ב-2015, בהנחה שלא יהיו שינויים גדולים בכמויות זרימת המים פנימה, ובהנחה שתעשיות האשלג ימשיכו לייצר אשלג כמתוכנן, ההערכה היא שמפלס מי ים המלח יירד ב-45 מטר נוספים עד 2070, וששטח הפנים שלו יצטמצם מ-605 קמ"ר כיום ל-509 קמ"ר ב-2070 - ירידה של כ-16% לעומת שטח הפנים ב-2010. המשמעות היא ששטח הפנים של האגן הצפוני ב-2070 יהיה רק כ-60% מגודלו לפני תחילת ההתכווצות של הים.

כמתואר בכתבה

עם זאת, ים המלח לא אמור להתייבש לנצח. בהנחה שתעשיות ים המלח יפסיקו את פעילותן בעשורים הקרובים - לאחר שגם הן כבר לא יצליחו להתמודד עם ירידת המפלס - יתייצב הים באופן טבעי ברמה של -515 מטר בעוד כ-300 שנה. אך משמעות מספרים האלה היא עוד בולענים, עוד קריסה של תשתיות, עוד חופים שמתרחקים ומים שריכוז המלח בהם הולך ועולה.

פארקים של בולענים בטיחותיים?

התהליכים המתרחשים בים המלח ידועים כבר עשרות שנים, אבל ב-20 השנים האחרונות התוצאות נראות לעין - וכך גם הנזקים. למרות זאת, אין בישראל תוכנית או מדיניות ממשלתית סדורה בנוגע לירידת המפלס - לא הוקם צוות ממשלתי לבחינת מצבו או ועדה שתבחן את השלכות המצב הקיים ואת הדרכים להתמודד עמו.

ב-2008 פורסמה תוכנית תמ"א 13 לטיפול בים המלח וחופיו - תוכנית מפורטת לטיפול ופיתוח האזור, שיקום מעיינות ובניית הגנות מפני ההתייבשות. התוכנית כללה תרחישים לגבי ירידת המפלס, אבל לא עסקה בטיפול במפלס. המועצה הארצית לתכנון ובנייה החליטה לא לקדם את התוכנית, והיא הוקפאה. ב-2012 אישרה הממשלה תוכנית חומש לפיתוח תיירותי ושיקום סביבתי של הים - שוב בלי קשר למפלס.

אל הוואקום הזה נשאבו במשך השנים יזמים פרטיים, ארגונים סביבתיים וחברות - שכל אחד מהם מציע דרך משלו להתמודד עם המצב, בהתאם לאינטרסים שלו. הרעיונות שהוצעו עד היום להתמודדות עם הנסיגה בפני הים נוגעים לשלושת מקורות המים הקרובים אליו. האפשרות הראשונה, שקיבלה את עיקר יחסי הציבור בשנים האחרונות ושאליה הופנתה גם תשומת לב ממשלתית, בעיקר על ידי שר התשתיות לשעבר סילבן שלום, היא תעלת הימים - מעבר מים שיחבר את ים המלח עם הים האדום. התעלה עשויה להביא להזרמה של כ-65 מיליון קוב מים בשנה לים המלח, כמות שלא תורגש כמעט בעצירת נסיגתו.

אפשרות שנייה, שכמעט לא קודמה בשנים האחרונות, היתה תעלת ימים שתחבר את ים המלח לים התיכון. אפשרות שלישית היתה חידוש זרימת מים חלקית מהמקור שסיפק לים המלח בעבר את עיקר המים - נהר הירדן הדרומי. שלושת האפיקים האלה מקודמים במקביל, אבל בפועל נראה כי ממשלת ישראל בוחרת באפשרות רביעית - הותרת המצב הקיים על כנו.

"ים המלח כבר ראה מפלסים גבוהים יותר וגם נמוכים יותר בעברו, בהתאם למאזן המים האזורי", אומר לנסקי. "בעשורים האחרונים ים המלח נמצא במגמה כללית של ירידת מפלס, ומתפתחים תהליכים מהירים שקשורים בעיצוב הנוף, כמו התחתרות נחלים, יצירת בולענים, שקיעת מלח מתוך הים והתפתחות מפרצים לחופיו. עבור גיאולוגים, זו דווקא סביבת עבודה מרתקת. השאלה החשובה הראשונה כשמדברים על ירידת המפלס נוגעת להחלטה אם לתייג את ירידת המפלס כבעיה. התיוג הזה עקרוני מאוד, כי אם מתייגים את ירידת המפלס כבעיה - צריך גם פתרון. אם קוראים לזה 'אסון אקולוגי', הרי שמדובר על בעיה שמתגלגלת לפתחה של הממשלה וצריך לעשות משהו, ומהר - לפי חומרת הבעיה. אבל אני לא בטוח שהתיוג 'אסון אקולוגי' מתאים למקרה של ים המלח".

לדברי לנסקי, "ניתן לחלק את ההשפעות של ירידת מפלס ים המלח לתחומים הבאים: אקולוגיה וסביבה, תשתיות, תעשייה ותיירות.כשמדובר על תשתיות לדוגמה, ההתמודדות עם כבישים בחופי ים המלח שצריכים לעמוד במצב מאתגר של התחתרות נחלים והיפערות בולענים כתגובה לירידת המפלס, מציבה בפני המתכננים והמהנדסים התמודדות לא פשוטה. כשמדובר על תעשייה - תעשיות האשלג, המתקיימות בצד הישראלי והירדני של האגן הדרומי של ים המלח, מפיקות אשלג מתמיסה שהולכת ומתרכזת עם ירידת המפלס באגן הצפוני, ומבחינה זו ירידת המפלס מיטיבה עם המפעלים. אך מצד שני, התעשיות מתמודדות עם אתגרים לא פשוטים הקשורים בהעברת תשתיות באזור לא יציב.

"בנוגע לתיירות, יש כאן פספוס גדול. מצב ים המלח, עם תופעות הבולענים שלחופיו, נחשב בעייתי ומסוכן ומזיק לתיירות. הגדרות אלה מרחיקות את התיירים מחופי האגן הצפוני. ניתן למנף את התופעות המיוחדות שקשורות בירידת המפלס ולהנגיש אותן לתיירים, אלה נופים יוצאים מן הכלל, שעם פיתוח קל ניתן ליהנות מהם וללמוד על תהליכים של עיצוב הנוף תוך כדי התהוותו. התייחסות חיובית מבחינה תיירותית למצב הנתון אינה באה במקום דיון על עתיד ים המלח, או מיזמים כמו תעלת הימים - הרעיון הוא להפיק מהמצב הנתון את המיטב, ויש לחבל ארץ זה הרבה מה להציע לתיירים ולמבקרים.

"גם אם יחליטו לעשות משהו, כמו תעלת הימים, יעברו עוד שנים רבות עד שנראה שינוי, ולא ברור אם הוא יהיה חיובי. אז איך אתה מתייג את המקום תיירותית? אם תשאל גיאולוג, מדובר על מקום מדהים, זהו בית ספר ייחודי בעולם לתהליכים מואצים של עיצוב הנוף. כשאנחנו מביאים לאגן הצפוני עמיתים גיאולוגים מחו"ל הם נפעמים, עבור חלקם זה המקום היחיד בו הם יכולים לראות דברים שמעניינים אותם. כדאי לפתח את חבל הארץ הזה לתיירות מהסוג הזה - ולתייג את התופעות האלה בצורה משכנעת", אומר לנסקי. "יש בעולם פארקים במקומות הרבה יותר מסוכנים, עם הסדרה של שבילים, ואנשים נהנים מהביקור בפארקים אלה. אנו משוכנעים שניתן ליישם זאת גם לחופי ים המלח. זה נושא מפוספס בתיוג של התופעה".

מפעלי ים המלח
גיל כהן מגן

נכון שיש ייחוד בינלאומי בנופים אפוקליפטיים הנוצרים כתוצאה מתופעה של ים שמתייבש, בפרט כשמעורבים בעניין בולענים, אבל מצד שני יש לישראל מתחרים בתחום. באירן ובקזחסטן אפשר למצוא ימות גדולות פי כמה מים המלח - שנמצאות בשלב מתקדם יותר של התייבשות ועדיין לא נהפכו למוקד תיירות. לא בטוח גם שתושבי המועצות האזוריות במקום - תמר ומגילות - יסכימו עם הגישה שלפיה יש לראות את החיובי שבתופעה. עבור תושבי עין גדי, שמצאו עצמם נצורים בשנה שעברה ליומיים אחרי שהכביש המוביל אליהם קרס, הדבר דומה לניסיון לנחם את תושביה לשעבר של העיירה הנטושה בסמוך לכור הגרעיני בצ'רנוביל, שהאזור שבו התגוררו בעבר מושך כיום תיירים סקרנים.

מעבר לכך, ברמה הכלכלית אין מה להשוות תיירות שבמסגרתה אדם מגיע פעם בחיים למקום כדי לצפות בפלא ייחודי של הטבע, לתיירות מרפא או נופש, שבמסגרתה התייר מגיע למקום מסוים כמה פעמים כדי לבזבז את כספו במשך שבוע בחבל ארץ מסוים.

בהקשר הזה חשוב להזכיר כי בעוד שמספר הלינות (כמות הלילות שאנשים מבלים במקום) בים המלח קפא בעשור האחרון - בחינה של מספר האורחים שבחרו ללון בים המלח בלי קשר לכמות הלילות שעשו בו מציגה עלייה של 15%. המשמעות היא שכמות האורחים שרוצים להעיף מבט באחד מפלאי העולם גדלה, אבל פחות ופחות מהם רוצים להעביר את הלילה לידו. לרבים מהם מספיק לעבור ליד באוטובוס על כביש 90 ולעצור לצלם.

"כולם יודעים, אבל דבר לא קורה"

בסוף אוגוסט הגיש ח"כ דב חנין (הרשימה המשותפת) הצעת חוק להגנה ושיקום ים המלח ומיסוי תוצרי ים המלח. התוכנית של חנין, שנתמכת גם על ידי ארגונים סביבתיים, מדברת על השבת מים מתוקים לירדן הדרומי ויצירת מנגנוני מיסוי למפעלי ים המלח, שיתמרצו אותם באופן כלכלי להשתמש באופן יעיל יותר בטכניקות האידוי בתהליך כריית המינרלים שהם מבצעים. זאת אינה הפעם הראשונה שבה חנין מנסה לקדם הצעות חוק כאלה. למעשה, זו כבר הכנסת השלישית ברציפות שבה הוא מנסה לעשות זאת.

"אנחנו מדברים על הרס וחורבן של אגם מיוחד במינו עם הרבה מאוד ערך", אומר חנין. "כולם יודעים את זה - אז למה לא קורה דבר? כמו תמיד יש שתי דרכים להסביר. אחת כי מדובר בסתם טעות, והשנייה היא אינטרסים. התייבשות ים המלח היא לא בעיה שקל להתמודד ולפתור אותה. הרבה פחות מדי מים מגיעים לימה גם בגלל משבר אקלים, שמביא לפחות מים בנחלים, גם בגלל העלייה בכמות השימושים במעט המים שהיו יכולים להגיע, ועל זה צריך להוסיף את האופן שבו עובדים מפעלי ים המלח, שמוציאים מים מהימה לבריכות ייבוש באגן הדרומי, בתהליך הפקה שהוא זול והרסני סביבתית. הטיפול בכל אחת מהבעיות שונה. צריך להחיות את הנהרות, להבטיח זרימה של מים לירדן ולים המלח, ולהבטיח שיתוף פעולה אזורי שיבטיח שהמים ילכו לחקלאות.

"היכולת ולדרוש שלא ישתמשו במים היא בסימן שאלה. הטיפול במפעלים, מצד שני, פשוט. זאת בעיה שבה יודעים מי הכתובת. אבל יש כאן אינטרסים חזקים של גורמים שאין להם עניין באסדרה אחרת של מצב הים. אף אחד לא מעוניין להתעמת עם מפעלי ים המלח. כל מנגנוני האסדרה שהצענו נתקעו בוועדת שרים לחקיקה, ואני רק יכול להניח שהלחצים הגיעו לשם".

לדברי חנין, "בוועדה לענייני חקיקה אין צורך להציג נימוקים. זאת ועדה שיושבת בדלתיים סגורות ומקדישה לכל חוק כמות שניות מסוימת. החקיקה הנוכחית שאני מקדם תקועה באותו מצב. ניסינו לייצר קואליציות כדי לקדם את הנושא, אבל עד עכשיו לא הצלחנו לייצר מסה קריטית שתתגבר על ההתנגדויות בצד השני. הנימוקים הם בסגנון 'לא צריך, הממשלה מטפלת בזה בדרכים אחרות', או 'יש לנו תוכניות משלנו, לא צריך להסדיר את זה בחקיקה. יש דרכים אחרות לטפל בזה'. אף אחד לא אומר שלא צריך לדאוג לים המלח. אבל כרגע, אם יש תוכניות הן נקודתיות - כמו גריפת המלח בבריכות הדרומיות שיכולה למתן עליית פני המים שם, ולא התמודדות מערכתית. בינתיים אזורים שלמים נהפכים לאזורי אסון. החלק הקל בהתמודדות עם ההתנגדויות הוא הלוביסטים. החלק הקשה הוא הלחצים על השרים מחוץ לכנסת, שנעשים באופן לא פורמלי".

"אף אחד לא מדבר על החזרת הזרימה בירדן לרמות היסטוריות. כולם יודעים שזה לא יקרה. אנחנו גם לא מדברים על החזרת המפלס של ים המלח לקדמותו. זה לא מציאותי. אנחנו מדברים רק על חזרה לשיווי משקל כדי לפתור את הירידה במפלס", אומרת שרית כספי־אורון, מדענית המים של ארגון אדם טבע ודין.

"היתה לנו הצעת חוק בנושא לפני כמה שנים, הצענו שמפעלי ים המלח יקבלו אחריות על הגירעון שהם יוצרים בים, ויצטרכו להחזיר למשק המים את המים שהם גורעים מהים, דרך הוספת מתקן התפלה במערכת הארצית - ליד הים התיכון. אנחנו מסתכלים על כל מאזן המים הארצי, ובהנחה שמפעלי ים המלח נהפכים לנייטרליים מבחינת ים המלח ומאפשרים הזרמה של מים טבעיים בירדן, נשארים 240 מטר קוב של מים שישראל צריכה להחזיר לים - וזה על בסיס העבודה של ארגון אקו־פיס. זה לא יעצור את ירידת המפלס, כי זה לא נוגע לירדן וסוריה ולתרומות שלהן לירידתו, אבל זה כן מנטרל את השפעת ישראל על ירידת המפלס. את זה גיבשנו להצעת חוק שנקראת 'הצעת חוק החלומות שלנו'. הצעה שאפתנית אך אפשרית, שדורשת פסיפס פתרונות שבו במקום לבנות תעלת ימים - שהיא מתקן תעשייתי ענק מהגדולים בעולם - ליצור אוסף פתרונות וטיפול בשפכים, מים אפורים וטיפול בנזילות.

השר לשעבר סילבן שלום חותם עם נציגי ירדן על ההסכם להקמת תעלת הימים, ב-2015
חיים צח / לע"מ

"הבעיה העיקרית של תעלת הימים בגודל המתוכנן ושל הקמת מתקן התפלה בעקבה היא שזה אמור להיות שלב ראשון. אף אחד לא מכחיש שיש תוכנית להרחיב את המתקן לפי עשרה מזה, והתוכנית המלאה של מיליארד מטר קוב משמעותה להרוס את התכונות הייחודיות של ים המלח. נכון שזה לשמור על גוף מים באזור במפלס דומה לרמה ההיסטורית, אבל זה אגם ייחודי בהרכב הגיאוכימי של המינרלים שיש בו. אין כמוהו בעולם. לבוא ולשנות אותו לאגם שההרכב שלו הוא כמו הים הפתוח, רק יותר מרוכז, משנה את המערכת כולה.

"בשימועים המפעלים התנגדו לפרויקט המלא. כשהתחילו לדבר על הפיילוט הנוכחי, הם התחילו לומר שאין להם בעיה עם זה, בתקווה שזה ייעצר שם וישחרר קצת לחץ ואף אחד לא ילך עם הפרויקט המלא. אין לזה את ההשפעה האדירה של המפעל המלא ולא שינוי טוטאלי של הרכב המים. אם נקודת הכניסה של הצינור רחוקה מנקודת היניקה של המפעלים, זה לא יורגש אצלם יותר מדי. הם ערכו ניסויים באמבטיות שהקימו אצלם בחצר, שם רצו להראות את פריחת האצות שתיגרם מכניסת המים ושיקוע הגבס - והצליחו להראות זאת. אבל אמבטיות קטנות כאלה לא מדגימות מה יקרה באגם כולו עם השפעת הרוח ותנודות הגלים שקשה לחזות".

לדברי כספי-אורון, "באזור ים המלח נהרסו שטחים אדירים על ידי בולענים. מתרחש אסון והמפלס נסוג בעשרות מטרים בעשורים האחרונים, ובמקום לפקח על שאיבת המים של המפעלים, להגביל אותם ולגרום לשיקולים סביבתיים וחברתיים להיות מעורבים בעניין, בנוסף לשיקולים כלכליים - המדינה נתנה להם צ'ק פתוח ואין הגבלה על השאיבה. הסיכויים של הצעת החוק שלנו לא גבוהים. היא נפלה על קול בוועדת השרים - וזה היה ב-2011. זאת סוגיה בת 30 שנה. האוצר התנגד לזה אז, אולי בגלל חוק הזיכיון של מפעלי ים המלח לכרייה, שלא רצו לפתוח אותו. גם רשות המים לא אהבה את ההרחבות שמוטלות עליה במסגרת ההצעה. יש לנו גם עתירה נגד רשות המים על כך שהיא לא דורשת ממפעלי ים המלח היטל הפקה ונותנת להם לשאוב כמה מים שהם רוצים".

מכיל נמסר בתגובה: "מפעלי ים המלח משיבים לים את מרבית כמות המים הנשאבת (למעט כמות מסוימת האובדת בתהליך, כתוצאה מאידוי מחום השמש). אלמלא העברת המים על ידי המפעלים לדרום ים המלח, כל האגן הדרומי היה יבש לחלוטין. התיירות, קרי המלונות הנמצאים לחוף הבריכה של המפעלים, לא היתה קיימת ופרנסתם של אלפי עובדי ענף התיירות היתה נגדעת. בנוסף, לתעשייה בים המלח השפעה גיאו-כלכלית גדולה והיא מהווה מפתח עיקרי לקיום ההתיישבות בנגב המזרחי ולפרנסת אלפי משפחות בנגב בפרט ובישראל בכלל".

בין סדרת הפתרונות המקודמים על ידי שורה של גורמים, שכל אחד מהם רואה רק את החסרונות של הפתרונות האחרים - ואף אחד מהם לא מספק פתרון אמיתי לים המלח - מה שחסר באמת הוא הימצאותה של יד מנווטת. בסופו של דבר הפתרון האמיתי והנכון למפלס יהיה כנראה משולב, שיכלול את כל הפתרונות המוצעים כיום להצלת ים המלח. אבל כדי שנגיע לשם, יש צורך בהכוונה ממשלתית שתגדיר את השלבים וכמויות המים שכל פתרון יספק. אך בגלל שמנהיגות כזו אין כרגע, הים ממשיך להתייבש.

"תעלת הימים המתוכננת כיום היא משהו שכל מטרתו פוליטיקה - אין בזה היגיון כלכלי או עסקי"

בפברואר 2015 נחתם בין ישראל לירדן הסכם תעלת הימים, שאמורה להעביר מים מהים האדום לים המלח. למכרז בעניין שפורסם ביוני השנה ניגשו 17 קבוצות, בהן שיכון ובינוי של שרי אריסון, תה"ל מקבוצת קרדן ו-IDE של יצחק תשובה וכיל. התסריט האופטימי מדבר על תחילת זרימת מים בתעלה ב-2023-2022, ואולם גם אז מדובר כרגע בסך הכל בזרימה של 65 מיליון מ"ק של תמלחת - תוצר הלוואי של תהליך ההתפלה - לים, פרויקט חיובי המקדם שיתוף פעולה אזורי, אבל שמשמעותו היא שירידת המפלס בקצב של מטר לשנה תימשך. התעלה הזאת רחוקה מאוד מהחזון המקורי שעליו דיברו בעבר שמעון פרס ואיש העסקים תשובה - של תעלה פתוחה בחלקה, ועל גדותיה מלונות, שתהווה אטרקציה תיירותית ותאפשר התפלה של מיליארד קוב של מים בשנה.

המחקרים שהוכנו עבור הבנק העולמי בנושא ב-2014 הזהירו מפני הנזק הסביבתי שתביא בניית תעלה כזו ושאיבה של מים בהיקף כזה הן לים האדום והן לתוואי התעלה - שאמור לעבור על פני 180 ק"מ. בחינת ההיתכנות הכלכלית הבהירה שהתפלת מים במקום הנמוך בעולם, והעלאתם לאחר מכן לאזור רבת עמון - שם נמצאים הצרכנים העיקריים שלהם - הופכת את המים ליקרים מדי. מה שהביא בסופו של דבר לתכנון פרויקט הנוכחי - בסך הכל צינור שיחבר את הימים, מלווה במתקן התפלה שיספק 80-85 מיליון קוב של מים בשנה, בעיקר לירדנים.

"תעלת הימים המתוכננת כיום היא משהו שכל מטרתו פוליטיקה, אין בזה היגיון כלכלי או עסקי", אומר פרופ' חיים גבירצמן מהאוניברסיטה העברית, חבר במועצת רשות המים. "אם אתה רוצה מים - תביא אותם מהים התיכון. להביא אותם מעקבה או מאילת זה פי שניים מרחק. במקום לחבר את חוף פלמחים למצדה - מרחק של 70 ק"מ, אתה עושה תעלה של 200 ק"מ, כי פרס החליט שככה צריך לעשות שלום עם ירדן. תעלה מהים התיכון היא כלכלית ומשלמת את עצמה".

תוכנית נוספת המקודמת כיום על ידי יזמים פרטיים ונמצאת בשלבים ראשוניים בלבד היא של מנהרה שתחבר את הים התיכון לים המלח. לפי תוכנית זו, מי הים יישאבו מאזור חוף אשקלון דרך מנהרה לתחנת כוח הידרואלקטרית לייצור חשמל ירוק בנגב. המים יישאבו בשעות השפל למאגר מים גדול שייבנה באזור קיבוץ כרמים, שיאפשר את ייצור החשמל על ידי הזרמת המים בטורבינות בשעות שיא הביקושים. לאחר ייצור החשמל, יזרמו המים דרך מנהרה לים המלח. המטרה המרכזית של התוכנית היא הקמת מאגר ויסות מרכזי לניהול מערכת החשמל.

לכן, בשלב הראשון מתוכננת תחנה בעלת יכולות וביצועים גבוהים וגמישים שיאפשרו למנהל המערכת יכולת שליטה בתנודתיות בביקושים ובייצור, ובכך להביא לחיסכון וליעילות גבוהים בייצור בגז ולשילוב אנרגיה סולארית בהיקפים גדולים, וזאת ללא החיבור בין הים התיכון לים המלח.

בשלב השני, בכל מועד שייקבע אפשר יהיה לבצע את החיבור ובכך לאפשר גם את מעבר המים מים תיכון לים המלח. במקביל, במשרד החקלאות ובמקורות מעריכים שאפשר יהיה לשלב בפרויקט מתקנים להתפלת מים במנותק מקו החוף בהיקף כולל של כ-300 מיליון קוב בשנה לאספקת מים שפירים בעלות נמוכה לחקלאות בערבה ובנגב, והנושא נבחן על ידי רשות המים.

התוכנית הזו, שאת תכנונה מוביל הממונה על התקציבים לשעבר גל הרשקוביץ, נבחנת על ידי כל הגורמים הממשלתיים הרלוונטיים בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר. עלות הפרויקט הכוללת היא 3 מיליארד דולר, כמה חברות בינלאומיות מובילות בתחום הביעו התעניינות בפרויקט, ובתסריט האופטימי שבו היא באמת מקודמת אפשר יהיה לראות אותה בשטח בעוד עשור.

אם יבוצע גם השלב השני, בשיתוף פעולה עם ירדן, תתאפשר הגדלה משמעותית של ההזרמה לים המלח מעבר לכמות שתוזרם החל ב-2022 על ידי הירדנים כתוצאה מהשלמת יישום פרויקט ים סוף לכמות התחלתית כוללת של כ-400 מיליון קוב, שתביא לצמצום משמעותי בירידת המפלס, ובכפוף לתהליך של ניטור ובקרה על תוצאות ההזרמה, להגדלה הדרגתית נוספת שעשויה להביא לייצוב המפלס ולמניעת המשך הנזקים והמפגעים החמורים שיתרחשו.

התרבות אצות ושכבת גבס: למה המפעלים מפחדים מתעלת הימים

אחד החששות הגדולים מפני הזרמת מי ים לים המלח הוא התופעות שצעד כזה עלול לגרום. שני תהליכים מרכזיים מטרידים את מפעלי ים המלח ועשויים להטריד גם את מי שמתפרנס מענף התיירות סביב הים. הראשון הוא היווצרות גבס במים כתוצאה מכניסת מי ים - תהליך שיביא להלבנה של המים ועשוי להקשות על הפקת המינרלים מהים.

השני הוא היווצרות אצות בים, שיתפתחו כתוצאה מירידת ריכוז המלח בו, ויגרמו להיווצרות של גוון אדום בים. בחורפים הגשומים של 1991-1992, שבהם ים המלח נהנה משטפונות שזרמו אליו, אפשר היה לראות היווצרות של אצות שכאלה. מצד שני, תמונות ודיווחים של מבקרים בים מהתקופות שבהן הים היה בשיא מפלסו לא מעלות תלונות על מפגעים אסתטיים כאלה.

מחקרים שנערכו במכון הגיאולוגי עבור מפעלי ים המלח ובמימונם, העלו שעד להזרמה של 400 מיליון קוב אין סכנה להיווצרות תופעות כאלה, בעוד שככל שמתקרבים להזרמה של 1,000 מיליון קוב הסיכוי להיווצרות התופעות נהפך לסביר יותר.

לאור זאת המליץ המכון הגיאולוגי לבצע את ההזרמה באופן הדרגתי תוך בדיקה של התופעות שהיא גורמת להן. עם זאת, גם כאן לא בטוח שבבחירה בין ים שהתייבש לבין בבחירה בים שסובל ברמה מסוימת מגבס ואצות — עדיפה האפשרות הראשונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#