ד"ר, תן למחשב להציל אותי: הישראלים שנלחמים בטעויות שהורגות אותנו - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ד"ר, תן למחשב להציל אותי: הישראלים שנלחמים בטעויות שהורגות אותנו

ממתן תרופות במינון לא נכון ועד פספוס בביופסיה: בארה"ב לבדה מתים מדי שנה כ-250 אלף איש כתוצאה מטעויות רפואיות שניתן היה למנוע ■ שני יזמים ישראלים, שפיתחו תוכנה שאמורה למנוע את הטעויות, מנסים להיאבק בסטטיסטיקה

23תגובות
טעויות אבחנה - תמונת אילוסטרציה של כפות רגליים של מת בחדר מתים

הגילוי כי הזמר אמיר פרישר גוטמן אובחן בטעות כחולה בסרטן וקיבל טיפול כימותרפי מיותר היכה רבים בתדהמה. במשך כמה ימים המשיך המקרה להעסיק את כלי התקשורת וכיכב גם ברשתות החברתיות, כשמעל ריחפה התהייה אם קרה לו נס או שמא אסון. פרישר גוטמן הוא אדם מפורסם והסיפור שלו קיצוני, חריג ונוגע בחרדות אוניברסליות כמעט, אבל טעויות רפואיות קטלניות הן ממש לא עניין חריג או נדיר.

למעשה, החל במתן תרופות במינון לא נכון בבית החולים ועד לפספוס של תוצאה מדאיגה של ביופסיה שמגיעה למרפאה - טעויות רפואיות הן חלק כמעט אינטגרלי מההליך הרפואי - והפוטנציאל להתרחשותן רק מתגבר והולך עם התפתחות הטכנולוגיה והתארכות שרשרת הטיפול. כל חולייה בשרשרת זו היא פוטנציאל לטעות שתשליך על הטיפול כולו.

עד כמה טעויות רפואיות בכלל, וטעויות קטלניות בפרט, הן תופעה נפוצה? לא פשוט לענות על השאלה הזאת, מכיוון שסעיף "טעות רפואית" אינו חלק ממסמכי הפטירה הרשמיים במדינות רבות, כולל ישראל וארה"ב.

עם זאת, חוקרים שונים שמנסים להעריך מה היקף הטעויות הרפואיות בעולם מדברים על מספרים מבהילים: "לפני עשור וחצי נכתב דו"ח חשוב ביותר של Institute of Medicine שהרעיד את אמות הסיפים בארה"ב ובעולם. הדו"ח הראה עד כמה טעויות ברפואה הן דבר נפוץ, ואת ההשלכות הבלתי־נסבלות של הטעויות במבנה הקיים של מערכות הבריאות - השוות ערך לשני מטוסי ג׳מבו המתרסקים מדי יום", אומר פרופ' רן בליצר, מנהל מחלקת תכנון מדיניות בריאות בכללית ויו"ר החברה הישראלית לאיכות ברפואה. "לפני שלוש שנים פורסם מאמר ב-Journal of Patient Safety האמריקאי, שנתן הערכה חמורה יותר שלפיה מדובר במאות אלפי מקרים בשנה".

לפי המחקר העדכני ביותר (שגורר גם ביקורת, ראו מסגרת), שהוביל פרופ' מרטין מאקארי מבית הספר לרפואה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב והתפרסם השנה בכתב העת המדעי הנחשב BMJ, מדובר על קצת יותר מ-250 אלף מקרי מוות בשנה בארה"ב מטעויות רפואיות שניתן היה למנוע - 700 חולים ביום שמתים ישירות כתוצאה מטעות רפואית בארה"ב לבדה. המספרים האלה מציבים את הטעויות הרפואיות הקטלניות במקום השלישי ברשימת גורמי המוות בארה"ב - יותר מסוכרת, תאונות, שבץ מוחי ועוד.

מחקרים קודמים הצביעו על מספרים מעט נמוכים יותר, אם כי לא באופן ניכר. מאקארי כלל תחת ההגדרה "טעויות רפואיות" מקרי רשלנות של רופאים, טיפול כושל, אי־הבנות ו"קצרים" בתקשורת בין אנשי צוות רפואי במהלך מעבר מחלקות ועוד.

בישראל אין מידע מסודר ומקיף על טעויות רפואיות, אבל קיים נוהל שמחייב מוסדות רפואיים לדווח למשרד הבריאות על מקרי מוות חריגים ואירועים רפואיים שמוגדרים כ"חריגים". בנוסף, מהמשרד נמסר כי מערך לבטיחות הטיפול במשרד "מעודד את המוסדות הרפואיים לדווח על אירועים או "כמעט אירועים" (תקלה או טעות שהתגלתה מבעוד מועד ומנעה תקלה) שאינם מחויבים בדיווח לפי הנוהל.

לדברי בליצר, "אין בידינו נתונים שיכולים להעיד על כך ששיעור הטעויות הרפואיות בישראל נמוך יותר. השוואות בינלאומיות במדדים כמו שיעור זיהומים נרכשים אינם מחמיאים למערכת הבריאות הישראלית".

סוניה בן יהודה ואייל אפרת
מוטי מילרוד

לפי הנתונים שנמסרו ל-Markerweek ממשרד הבריאות, ב-2015 דווחו למשרד 461 אירועים חריגים שמחויבים בדיווח לפי הנוהל ו-106 אירועים שאינם מחייבים דיווח. מתחילת 2016 דווחו 303 אירועים חריגים מחויבי דיווח ו-87 אירועים שאינם מחייבים דיווח. במשרד הוסיפו כי בימים אלה הם עובדים על הרחבת נוהל חובת הדיווח לאירועים נוספים, וכי מערכת ממוחשבת, המאפשרת לבתי החולים לדווח ישירות למשרד הבריאות על האירועים, מוטמעת בכל בתי החולים.

ואולם זו רק טיפה בים, שכן אין בישראל רישום ותיעוד מסודר של טעויות רפואיות, ולכן ההיקף שלהן הוא בגדר חידה. "דעתי האישית היא שעומס, תשתיות חסרות, צפיפות ושיעור מהנמוך בעולם המערבי של כוח אדם סיעודי - לא יכולים לעבור ללא השלכות", אומר בליצר. "אין אלכימיה של יצירת איכות ובטיחות יש מאין. הקיצוצים הקשים דה־פקטו בתקציבי הבריאות בכלל ובבתי החולים בפרט בעשורים האחרונים בוודאי אינם מסייעים למערכת להתגבר על אתגר כל כך מורכב, המחייב השקעת קשב ומשאבים, שכל מערכת בריאות בעולם מתקשה להתמודד אתו".

"תכל'ס, ברגע האמת, בקשר בין רופא לחולה אף אחד לא שולט"

היזמים הישראלים סוניה בן יהודה וד"ר אייל אפרת זיהו כבר מזמן את הטעויות הרפואיות כפוטנציאל עסקי. הם הקימו יחד חברה שעסקה במניעת טעויות רפואיות בתחום המיילדות - אפרת היה היזם ובן יהודה אחת המשקיעות. הם מכרו את חלקם בחברה ב-2009 כדי להקים חברה שתעסוק במגוון רחב של מצבים רפואיים ומחלות.

אפרת התחיל את דרכו המקצועית כרופא, ולדבריו עזב בין היתר על רקע התסכול מכמות הטעויות הרפואיות שנחשף להן: "סיימתי את לימודי הרפואה ב-1989, התמחיתי במיילדות, ואז החלטתי לעזוב את הכל כי הרגשתי שיש המון טעויות ברמה היומית", מספר אפרת.

בן יהודה ואפרת מפרטים חלק מהטעויות הנפוצות: במיילדות למשל, חוסר תגובה למצוקה עוברית ולהידרדרות של האם היא טעות נפוצה; בשבץ - אי־מתן תרופה מתאימה בזמן; מוות מזיהום - זיהוי מאוחר מדי של הזיהום ומתן אנטיביוטיקה לא מתאימה או באיחור; בניתוחים - קבלת החלטות לא נכונה או ביצוע ניתוח לא נכון; ובתרופות - בחירת תרופות לא נכונה (התנגשות בין תרופות, אלרגיה לתרופה וכדומה), שגורמת לתוצאות הרסניות, טעויות באבחנה ועוד.

גם אפרת ובן יהודה משווים את עולם הטעויות הרפואיות לעולם התאונות האוויריות. לדבריהם, הסובלנות בעולם כלפי תאונות אוויריות, למשל, נמוכה לאין שיעור לעומת הסובלנות כלפי טעויות רפואיות קטלניות המתרחשות בהיקף עצום במערכות רפואיות מודרניות. "ב-2013 היו 36 מיליון טיסות בכל העולם - 100 אלף טיסות ביום. ולמרות הכמות האדירה הזאת, רק 210 אנשים מתו באותה שנה מתאונות תעופה. בתחום הבריאות, רק בארה"ב מאות מתים ביום כתוצאה מטעויות רפואיות. זו קטסטרופה. מה פתאום שנקבל את זה?" תוהה אפרת.

אם מדובר בכזאת קטסטרופה, איך זה שאנחנו לא מתים מפחד שרגלנו תדרוך בבתי חולים או במרפאות?

פחד מוות - טעויות האבחנה הנפוצות במערכת הבריאות
בניתוחים: קבלת החלטות לא נכונה או ביצוע ניתוח לא נכון
בתרופות: בחירת תרופות לא נכונה שגורמת לתוצאות הרסניות
במיילדות: חוסר תגובה למצוקה עוברית ולהידרדרות של האם
בשבץ: חוסר מתן תרופה מתאימה בזמן
בזיהומים: זיהוי מאוחר מדי של הזיהום ומתן אנטיביוטיקה לא מתאימה או באיחור

בן יהודה: "יש רמה של אמון שאנשים חשים כלפי הרופא, המוסד, החלוק הלבן. הקשר הזה של אמון בין החולה לרופא עדין מאוד. מנגד, לרופאים אין אינטרס לפתח ולחקור יותר מדי את הנושא הזה, זה רגיש. אף אחד לא רוצה שהציבור יזדעק, ולרופאים אין אינטרס לחקור את עצמם ולכבס את הכביסה המלוכלכת".

אבל בכל בית חולים יש, למשל, מחלקות ניהול הסיכונים.

אפרת: "נכון, אבל ניהול הסיכונים הוא לאחר מעשה. כשקרה כבר משהו, ניהול הסיכונים נכנס לתמונה בניסיון להתמודד עם השלכות המקרה ולהפיק לקחים לעתיד. יש גם מחלקות של בקרת איכות שאחראיות לטייב או לשפר. הבעיה בכל הדברים האלה היא שאף אחד לא יודע ולא יכול לשלוט במה שקורה בין הרופא לחולה בשלוש לפנות בוקר. תכל'ס, ברגע האמת, באינטראקציה בין רופא לחולה אף אחד לא שולט".

המגבלות האנושיות של הרופא בעידן המודרני הן לדבריהם המקור העיקרי לטעויות הרפואיות. "הרופאים בכל העולם ניצבים בפני שלושה אתגרים", אומר אפרת. "אחד הוא לראות את כל התמונה הקלינית של החולה בזמן המצומצם שיש לרופא. כמות המידע הנצבר בתיק הרפואי של החולה יכולה להיות אדירה, ולמוח האנושי אין יכולת לקרוא ולזכור את הכל, ולראות את התמונה המלאה בצורה הכי מדויקת. אז הרופא, בהגדרה, עושה החלטות על סמך תמונה חלקית. הבעיה השנייה היא שכמות הידע הרפואי שקיים בעולם עצומה: ידוע שאם מומחה יקרא כל לילה שני מאמרים בתחום שלו, בתוך שנה הוא יפתח פיגור של 40 שנה בידע בתחומו. גם הרופאים הטובים לא קוראים את הכל".

אבל הם בטח קוראים את המאמרים החשובים.

אפרת: "אין אף אחד שמוודא שהרופאים קוראים את המאמרים החשובים. בסוף הבחינות, הסטודנטים לרפואה נמצאים בשיא של הידע הרפואי שלהם. משם יש ירידה".

ניתוח בבית חולים רמב"ם
חגי פריד

לדבריו אפרת, "האתגר השלישי הוא שהרופא צריך לעשות בכל רגע נתון ניתוח של המידע על החולה על סמך הידע הרפואי שלו ולא לטעות. כל זה קורה תחת לחץ של עבודה קשה, כשהוא 'נקרע' ממיטה למיטה. כשעבדתי במיילדות, בישיבת הבוקר היינו דנים ב–24 השעות האחרונות, ולגבי החלק המכריע של המקרים בבוקר היינו אומרים: 'היה צריך לעשות את זה אחרת'. נשאלת השאלה למה אין ברפואה מערכות בקרה ממוחשבות שעובדות כל כך יפה בתחומים כמו תעופה ותעשיות אחרות. החולה תלוי באדם שרחוק מלהיות מושלם".

"אנחנו לא באים להחליף את הרופאים, אלא לתת להם כלי עזר"

התוכנה שפיתחו בן יהודה ואפרת בחברה שהקימו, MEDCPU, עושה למעשה את שתי הפעולות האלה: מצד אחד קוראת את התיק הרפואי של החולה, ומצד שני אוגרת בתוכה את הידע הרפואי המצטבר בעולם המדעי - ומצליבה בין השניים. המטרה: למנוע את הטעות הרפואית לפני שהתרחשותה. החברה עובדת כיום עם כ-60 בתי חולים בארה"ב. פעילות הפיתוח שלה מתבצעת בישראל, באמצעות קרוב ל-100 עובדים שרובם רופאים לפני התמחות ואחיות.

"החידוש הטכנולוגי הוא שהמחשב יקרא טקסט חופשי על החולה בזמן אמת, ולא רק את מה שהרופא כותב - אלא את כל מכתבי השחרור וההיסטוריה של החולה. אלה דברים שלרופא אין סיכוי להגיע אליהם בפגישה. כך, המחשב רואה את התמונה הקלינית הרבה יותר טוב ומדויק מהרופא", מסביר אפרת. עם זאת, המערכת יודעת לקרוא פלטים ותיאורים, ולא לפענח בעצמה, למשל, בדיקות הדמיה.

במקביל, מפעילה החברה מחלקה של רופאים שמזינים את הידע הרפואי הישן והחדש שנצבר ברפואה לתוך תוכנת המחשב. "המחשב מקבל את ה-Best Practice (המלצות הטיפול העדכניות ביותר בעולם הרפואה), רואה את התמונה הקלינית טוב יותר מהרופא, ונהפך להיות הרבה יותר מדויק מבחינת היכולת לנתח מה החולה צריך לקבל. הרעיון הוא להביא את הרפואה הנכונה והעדכנית ביותר לחולה בקצה", אומרת בן יהודה.

איך זה עובד, למשל בסרטן?

אפרת: "המערכת יודעת לזהות איזה חולה מתאים לאיזה ניסוי. בנוסף, המערכת מסוגלת להכריע בין פרוטוקולים שונים של טיפול שיכולים להתאים לחולה. היא מעבדת את כל הנתונים, מגיבה בזמן אמת ומציעה לרופא ללכת בדרך מסוימת ולא בדרך אחרת".

לדברי בן יהודה, "יש לנו קרוב ל-30 מודולים (יחידות ידע) - כל מודול הוא סביב תחום רפואי מסוים, כמו מיילדות, גינקולוגיה ורפואת העובר, שבץ, פקקת ורידים, עמוד שדרה וכאבי גב והתקפי לב. כשאנחנו עובדים עם בית חולים מסוים, אנחנו עושים Fine Tuning והתאמה לפרוטוקולים שלהם. אם יש להם קווים מנחים (Guide Lines) משלהם, אנחנו מתאימים אליהם את התוכנה. אנחנו נחשפים לאלפי אנשי רפואה בשטח, וקוראים לזה 'רפואה מבוססת ניסיון' (Practice Based Medicine). קוצרים מכל המקומות את הכי טוב ומחזירים בחזרה. זה קצת חוכמת המונים של האינפורמציה הרפואית".

פרופ' רן בליצר
יובל חן

למה בעצם עושים את זה? אם יש קווים מנחים עולמיים שמבוססים על מחקרים, למה צריך להיות שוני בין בתי חולים?

בן יהודה: "ה-Best Practice (הטיפול המומלץ לפי הספרות המדעית) זה דבר פוליטי מאוד ולפעמים לוקח 20 שנה עד ששיטת טיפול מסוימת נכנסת לקווים המנחים. לכן, רופאים עושים בשטח יותר ממה שמפורסם, והדרך היחידה להגיע לזה היא לדבר אתם וללמוד מהם. אנחנו לא עובדים בתנאי מעבדה, אלא עובדים אתם, וכך המאגר של הידע הרפואי גדל והולך.

"למשל, אנחנו עובדים עם רשת בתי חולים גדולה בשם UPMC, שם הרופאים פיתחו אלגוריתם של איך לאשפז חולה עם התקף לב, בהתאם לכל מיני פרמטרים. אנחנו מציעים את הדבר הזה על איך לנהל את החולה בצורה יותר אפקטיבית לבתי חולים אחרים".

תנו דוגמה למקרה שבו למערכת שלכם יש יתרון על הטיפול הסטנדרטי הקיים.

אפרת: "חולה מובהל באמבולנס לבית החולים לאחר הופעה פתאומית של חולשה ביד וברגל ימין עם הפרעה בדיבור, שהתחילו לפני כשעה. עם הגיעו לבית החולים הוא מובהל להדמיה ממוחשבת (CT) של המוח, המדגימה אירוע מוחי איסכמי באונה השמאלית של המוח. החולה מובהל מיידית בחזרה למיון, ושם נותן הרופא פקודה בתיק הרפואי לתרופה בשם TPA, המהווה את טיפול הבחירה הסטנדרטי להמסת קריש דם במוח במקרים של אירוע מוחי איסכמי. את הטיפול הזה יש לתת בתוך ארבע שעות וחצי מרגע התרחשות האירוע, והוא עשוי למנוע פגיעה מוחית בלתי־הפיכה ואף להציל את חיי החולה.

"אבל מיד עם מתן הפקודה ל-TPA קופצת על המסך התרעה של medCPU, ובאותיות ברורות מצביעה על כך שקייימת הטוויית נגד למתן TPA, משום שלחולה יש מפרצת באחד מעורקי במוח. מתן תרופה להמסת קריש דם עשויה לגרום לדימום ממפרצת מוחית, ולסכן באופן קיצוני את חיי החולה. בלחיצה על הכפתור נפתח חלון נוסף המראה קטע של מכתב שחרור מלפני שנתיים וחצי, שבו מסופר, בטקסט חופשי, שהחולה עבר CT של המוח בעקבות נפילה וחבלת ראש קלה, וב-CT נמצאה באקראיות מפרצת בעורק מוחי".

ובלי המערכת הם לא היו עולים על אותו הדבר?

אפרת: "ההבדל הוא שהמערכת יודעת לקרוא, בזמן אמת, את מכתב השחרור הישן, שסביר להניח שלא נקרא על ידי הצוות הרפואי, ולזהות בטקסט החופשי את הממצא האקראי, שבאירוע הנוכחי היה יכול לגרום לאסון אם ה-TPA אכן היה ניתן לחולה. קפיצת ההתרעה על המסך באותו רגע קריטי של מתן הפקודה לתרופה, הביאה לביטול הפקודה - ומנעה נזק בלתי־הפיך לחולה, ואולי אף הצילה את חייו".

כבר כיום יש תוכנות מחשב, למשל בקופות החולים, שמוציאות אזהרות על התנגשות בין תרופות וכדומה.

אפרת: "כן, אבל הסיבה מספר אחת שבגללה מחשבים לא הצליחו להיכנס בצורה אפקטיבית לתחום הרפואה היא שאין להם מספיק מידע. כשהרופאים מספרים את הסיפור הקליני של המטופל, עיקר הכתיבה היא נרטיבית - סיפור, טקסט חופשי. זה הכי מהיר ואינטואיטיבי. המחשב לא יכול להבין את זה, אלא רק מידע שנכנס לשדות מובנים. כך המחשב מקבל רק 20%-30% מכל האינפורמציה הרלוונטית, ושאר ה-70% אובדים. התוצאה היא שהרופא מקבל התרעות, אבל הוא רק מתעצבן מהן - כי אם המחשב טועה הוא גם יטעה. אם טייס יקבל הכוונות לא נכונות - הוא לא יוכל לטוס. אז גם הרופא בצדק דוחה את זה, כי המחשב רואה מידע חלקי. הכל מתחיל ונגמר בדיוק, ואנחנו מתחייבים לדיוק של יותר מ-97%".

אי־אפשר להתחמק מהמחשבה הפרובוקטיבית, שאם המחשב מחליף את הרופא בתחום האבחון, וגם בתחום בחירת הטיפול המתאים לו - אז בשביל מה צריך רופאים? אולי גם זה מקצוע שייעלם כמו שלל מקצועות אחרים?

אפרת: "הרבה דברים בעולם משתנים וגם הרפואה משתנה עכשיו. מאותה רפואה קלאסית של אלפי שנים, עולם הרפואה נהפך לממוחשב יותר, למדויק יותר ולאיכותי יותר".

בן יהודה: "אנחנו לא באים להחליף את הרופאים, אלא לתת להם כלי עזר. התוכנה מציעה להם את ההחלטות המתאימות, אבל בסוף הם אלה שיכולים להגיד: 'לא נראה לי'. ובאמת, יש לנו כ-60 בתי חולים שעובדים עם המערכת, שבהם 30 אלף רופאים - והרופאים הכי אוהבים את המערכת. הם לא מסתכלים עליה כתחרות - אלא כעזרה".

אבל למערכת כזאת יש פוטנציאל לשנות את צורת העבודה המוכרת בבתי חולים.

בן יהודה: "אכן, זה משנה התנהגות. למשל, זה נותן יותר כוח לאחות, כי היא יכולה להעיר לרופא על החלטה שקיבל, ולהגיד לו: 'שים לב, המערכת אמרה לעשות ככה וככה'. האחות היא זו שנמצאת עם החולה 24 שעות ביממה - ורוב האירועים הקריטיים קורים כשהרופא לא נמצא. לרופאים המערכת נותנת להישען על משהו כי הם יודעים שאין להם את כל המידע".

אחרי שכבר הספקתם לעבוד כמה שנים עם עשרות בתי חולים וכמות עצומה של מטופלים עברה דרך המערכות שלכם, יש ירידה במספר מקרי המוות בבתי החולים שבהם מופעלת המערכת?

אפרת: "אנחנו עושים מחקר גדול מאוד שתוצאותיו עומדות להתפרסם בכתבי עת מדעיים חשובים. התוצאות הראשונות בהחלט מבטיחות ומצביעות על ירידה במקרי המוות, ירידה בשיעור וחומרת הסיבוכים, הפחתה בעלויות האשפוז ובאורך האשפוז. באחרונה התאחדו כמה רשתות גדולות של בתי חולים בארה"ב כדי לפרסם את ממצאיהם מהשפעת המערכת בעיתונות הרפואית".

האם בקרוב רמת הבטיחות בטיפול רפואי תתקרב לרמת הבטיחות בתעופה? ספק גדול. "מה שרבים לא מבינים וחייבים להדגיש שוב ושוב זה שטעויות רפואיות נגרמות על ידי אנשי מקצוע טובים ומסורים, שפועלים בתנאים ותהליכי עבודה שלא בנויים להתמודד עם העובדה שהם בני אנוש - ובני אנוש טועים", אומר בליצר. "גם טייסים פועלים תחת לחץ וטועים, אבל המערכת שסביבם מכילה מספיק שכבות הגנה ומשאבים כדי לשמור על תנאים סבירים למניעת טעויות, ותהליך מתמיד של תחקיר ושיפור ללא חשש מתביעה או מסקנות אישיות. כל זה עדיין לא מיושם דיו במערכות בריאות - גם לא בזו הישראלית״.

קשה עד בלתי־אפשרי לערוך מחקר שיבודד את הטעויות הרפואיות כסיבת המוות

לפני כמה חודשים התפרסם מחקר ידוע בכתב העת המדעי הנחשב BMJ, שלפיו מספר מקרי המוות כתוצאה מטעויות רפואיות שהיו יכולים להימנע היה ב-2013 250 אלף בארה"ב לבדה - מה שהפך את המוות מטעויות אלה לסיבת המוות השלישית בהיקפה בארה"ב באותה שנה. מכיוון שטעות רפואית אינה אחת האפשרויות ברישום סיבת המוות במוסדות רפואיים, הנתון הזה מבוסס על הערכות והקשה של נתונים ממחקרים נקודתיים על מוות מטעויות רפואיות - לכלל האוכלוסיה.

לצד הדיון הציבורי הער והסערה שהתעוררה בעקבות הנתונים המבהילים, הופיעה גם ביקורת שמערערת על עצם נכונות הממצאים. כך למשל, ציינו המבקרים כי אם בארה"ב יש 700 אלף מקרי מוות בבתי חולים מדי שנה, נשמע כמעט לא סביר שיותר משליש מהם, 250 אלף, נגרמו כתוצאה מטעות רפואית.

הביקורת המרכזית נוגעת לקושי העצום במדידת מוות כתוצאה מטעויות רפואיות. במאמר רב תפוצה שכתב ב"ניו יורק טיימס" בלוגר הרפואה הידוע ורופא הילדים פרופ' ארון קרול, הוא הסביר שקשה עד בלתי־אפשרי לערוך מחקר שיבודד את הטעויות הרפואיות כסיבת מוות. "כשמישהו מת בתאונת דרכים, שימוש יתר בסמים, רצח או התאבדות - ברור מה גרם למותו. אבל כשאדם בן 86 עם דמנציה וסרטן מת, וגם קיבל תרופה במינון מעט גבוה מדי כמה שבועות קודם לכן - האם זו הטעות שהרגה אותו, או השילוב הבסיסי של המחלה והגיל?" תהה קרול. במלים אחרות: לחוקרים קשה מאוד לקבוע אילו אירועים גרמו למוות ואילו פשוט נמצאים במתאם עמו.

לדבריו, "בהגעה לבית חולים יש סיכון - עוד לפני הטעויות הרפואיות. עצם העובדה שאתה נמצא בין אנשים חולים עלולה להוות סיכון. בנוסף, ככל שהחולה מורכב יותר יש יותר סיכוי שיעבור התערבויות רפואיות והסיכוי שבאחת מהן תהיה טעות - גדול יותר. אבל צריך לשקול את פוטנציאל הנזק מול פוטנציאל התועלת, ולחשוב אם ההתמקדות במספרים הסנסציוניים ובמבנה של בית החולים לא מסיטה את תשומת הלב והתקציבים מדרכים אפקטיביות יותר להפחתת נזקים".

טעויות קטלניות אינן בהכרח גזירת גורל

האם טעויות קטלניות בטיפול רפואי, ברמה מסוימת, הן באמת רע הכרחי שצריך להשלים עמו? ממש לא בטוח. הדוגמה הקלאסית למלחמה יעילה וזולה יחסית בטעות רפואית נפוצה וקטלנית מגיעה מארה"ב, ממש מהשנים האחרונות: עד לפני שנים לא רבות, הרפואה קיבלה כרע הכרחי את העובדה שחלק מהחולים שהוחדר לגופם צנתר מרכזי סבלו מזיהום במחזור הדם כתוצאה מכך - שאף הוביל במקרים רבים למוות.

"האוכלוסיה במחלקות טיפול נמרץ מצויה בסיכון גבוה להתפתחות אלח דם עקב שימוש רב בצנתרים הקשורים לסיכון גבוה לזיהום", מסבירים במשרד הבריאות בישראל. עוד בתחילת שנות ה-2000 מתו כתוצאה מהזיהומים האלה, לפי ההערכות כ-28 אלף אמריקאים בשנה.

עד שב-2006, חוקר בשם פיטר פרונובוסט מבית החולים האוניברסיטאי ג'ונס הופקינס פירסם מחקר בכתב העת המדעי החשוב New England Journal of Medicine, שבו הוכיח כי התפישה שלפיה מדובר ב"רע הכרחי" שגויה מיסודה. המחקר בדק במשך שלושה חודשים, 103 חדרי מיון במישיגן, שנדרשו ליישם חמישה כללים פשוטים יחסית בדרך שבה החדירו לחולים צנתרים: לדוגמה, חיוב מנתחים לשטוף את ידיהם בחומר האנטיבקטריאלי כלורקסידין. אחרי שלושה חודשים בלבד של יישום השינויים האלה, קרה דבר מדהים: שיעור זיהומי הדם בכל 103 חדרי המיון צנח לאפס.

הבשורה התפשטה במהירות לכל מערכת הבריאות האמריקאית. ב-2015 כבר דווח על ירידה של 46% בזיהומים נרכשים (אלח דם) בחולים עם צנתר מרכזי ביחס ל-2008. המקרה הזה מוכיח כי באמצעים פשוטים יחסית ניתן להילחם בטעויות רפואיות (זיהומים קטלניים במקרה הזה), ולהגביר את בטיחות הטיפול הרפואי. גם בישראל אלח דם נרכש המיוחס לצנתר מרכזי הוא אחד ממדדי האיכות מאז 2015, כמו גם מדדים נוספים הקשורים לזיהומים הנרכשים בבתי החולים. היעד של משרד הבריאות הוא להפחית כמעט לאפס את מקרי הזיהום האלה, בדיוק כפי שקרה בארה"ב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#