גם כשיהיה לנו קו של חלליות למאדים - הן לא יטוסו בשבת - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גם כשיהיה לנו קו של חלליות למאדים - הן לא יטוסו בשבת

שיחה עם תלמידי ישיבה ברכבת בדרך ממודיעין לתל אביב: "אנחנו לא צרכנים גדולים של הרכבת ולא צרכנים גדולים של פוליטיקה"

2תגובות
רמי שלוש

יום שני, 9:00 בבוקר. העומס בחניון תחנת הרכבת פאתי מודיעין מפתיע אותי. אנשים ממהרים חונים באזור הסימון האדום־לבן, נוטשים את המכונית במקומות השמורים למוניות ועולים על המדרכות בלי חשבון, העיקר להספיק להגיע לרכבת.

ייתכן שההשבתה מאונס של הרכבת יום קודם היא שגרמה לכך שהמוני ישראל המתוסכלים צבאו היום על התחנה, או שפתרונות החנייה בתחנה - שקשה להגיע אליה בלי מכונית פרטית - אינם מספקים. אני מעמיד את המכונית על המדרכה כמו כולם וממהר פנימה. על הרציף אני רואה שני צעירים חרדים שממתינים תוך כדי שיחה ערה, ומתיישב לידם. הם נראים כמו קהל היעד הנכון לנסות להבין באמצעותו את אירועי יום האתמול.

אז מה אתם אומרים על כל הסיפור עם הרכבת?

"איזה סיפור עם הרכבת? קרה משהו?", משיב לי אחד מהם, הלבוש בחולצה לבנה מכופתרת.

האירועים של סוף השבוע, השבתת עבודות התשתית בשבת, שבגללה הרכבת לא פעלה אתמול.

עבודות ברכבת ישראל
רכבת ישראל

"אה, אני לא הבן אדם לשאול אותו. אנחנו לא צרכנים גדולים של הרכבת ולא צרכנים גדולים של פוליטיקה", הוא מתחיל לענות לי, לפני שחברו, עטוי בז'קט מהודר בצבע כחול כהה, נזעק לבאר לו את שאלתי: "אה, פסקי ביבי אתה מתכוון? ביבי נהפך לפוסק הלכה. ראש הממשלה פסק שמותר לעשות חלק מהעבודות בשבת כי אין ברירה", הוא מסביר לחברו הלא מעודכן, "'הפוסק ביבי' אני קורא לו. הבנתי שהרעיון במה שקרה הוא שביבי הצליח ללכת בין הכיסאות".

לא בדיוק. הטענה בתקשורת היתה הפוכה, שהוא נכנע לחרדים.

"וואלה? זה מה שביבי עשה?", אומר בעל החולצה הלבנה, "תראה מה אני מפסיד כשאני לא עוקב אחרי החדשות, כמה דברים בטח פיספסתי. זה מזכיר לי את הסיפור על ההוא מהשטייטל שעבר לקרוא עיתונים של חילונים. שאלו אותו: 'למה אתה קורא עיתונים של חילונים?'. הוא אמר: 'כי זה הרבה יותר שמח. שם קורים דברים טובים, היהודים מנצחים. אצלנו בעיתונים היהודיים - הכל עצוב'".

דווקא תמיד טוענים אצלנו נגד העיתונים החילוניים שהם מדכאים ומוצאים את הרע בכל דבר.

הראשון מושך בכתפיו. חברו עוזב את עולם המשלים ועונה לשאלתי. "תראה. זה שבמגזר הדתי יש אנשים שעוסקים בפוליטיקה יומם ולילה וחושבים שהם שופר התורה, לא אומר שבכל המגזר מתעסקים בפוליטיקה. לפוליטיקה הרי אין אחיזה במציאות. היא משתנה מיום ליום ומתמוססת בלי קשר לאירועי היום־יום".

כשאני מתחקר אותם למעשיהם אני מגלה שהשניים שמולי משתייכים לישיבת הלל זקס במודיעין עילית. הם נמצאים בדרכם לבורסה של רמת גן, שבה הם נמצאים בעיצומו של תהליך הכשרה בגמולוגיה - תורת היהלומים. השיחה אתם משאירה אותי עם סימן שאלה. אם החרדים לא יודעים כלל על כך שהרכבת הושבתה בשבילם אתמול - לטובת מי הובילו שר הבריאות יעקב ליצמן ועמיתיו את המהלך המדובר? האם המצביעים שלו בכלל מעריכים את מה שעשה בשבילם? ובעבור מי כמעט הוקרב שר התחבורה ישראל כ"ץ לעולה?

שמירת השבת באמת שווה את כל עשרות אלפי האנשים שנתקעו אתמול בלי רכבת? את החיילים שלא הגיעו לבסיס?

"אתה שואל אותי בשביל הרייטינג שאתה רוצה להשיג כעיתונאי? או שאתה רוצה להתעמק ברמה הפילוסופית?", שואל בעל הז'קט.

בועז צפריר
עופר וקנין

ברור שאני שואל כי אני עיתונאי. אבל מה ההבדל?

"זה מזכיר לי את הסיפור על השאלה מה ההבדל בין צ'ה גווארה לפידל קסטרו, ומה ההבדל בין הרמב"ם לרמח"ל. גם קסטרו וגם גווארה היו מהפכנים, אבל קסטרו היה עורך דין במקצועו - וגווארה היה רופא. אז את קסטרו שונאים כי הוא עשה מהפכה של עורכי דין, ואת גווארה מעריצים כי הוא עשה מהפכה של רופאים. באותה מידה גם הרמב"ם וגם הרמח"ל כתבו ספרי פרשנות דגולים לתורה. אבל הרמב"ם היה רופא במקצועו - וכתב ספר מובן לכל אדם. הרמח"ל, שהיה יהלומן, כתב ספר מורכב ופחות פופולרי - אבל שכל פסוק בו הוא פנינה", מסביר לי בעל החולצה הבהירה. קשה לי להחליט אם אני צ'ה גווארה או פידל קסטרו. אבל אז חברו מאתגר אותי בשאלה נוספת.

"מה זה יהודי בעיניך?", הוא שואל.

יהודי הוא מי שאמא שלו יהודייה. אתה יודע מה, סליחה - יהודי מבחינתי הוא מי שמחליט שהוא יהודי. אתה יודע מה, עזוב - לא משנה לי מי יהודי. הדבר היחיד שקובע הוא המקום שבו נולדת. הרי אילו נולדתי חרדי - הייתי יושב אתכם עכשיו כחרדי. לא הייתי יוצא בשאלה. גם אתם, אילו נולדתם חילונים - לא הייתם חוזרים בתשובה.

"אנחנו כל יום חוזרים בתשובה", הם עונים, לפני שהם יורדים בתחנת רכבת מרכז. במקומם עולה לקרון אשה צעירה עם תינוק. היא מביטה סביבה במצוקה ושואלת אם אני מוכן להשגיח על העולל בזמן שהיא מביאה את חפציה. כשאני מסכים, היא מניחה אותו בזרועותי ונעלמת. במשך שתי דקות אני מוצא עצמי עם תינוק זר מגעגע על ברכי, בטוח שמסלול חיי השתנה לנצח. מבחינתי עוד ילד זו עוד הזדמנות. סיפורי ההצלחה הגדולים ביותר הרי נולדו בדיוק בדרך הזאת - של ילדים שננטשו ונמסרו לגידול אצל זרים. סימון ביילס, אלופת העולם בהתעמלות קרקע, גדלה כך אצל סבא שלה ורעייתו. סטיב ג'ובס היה ילד מאומץ. אני כבר יודע בדיוק איך אגדל אותו - הרבה הכשרה במדעים מדויקים, טיפוח יכולות במדעי המחשב ודגש על כישוריו היזמיים. עם קצת מזל הוא יהיה אחד מאלה שדופקים אקזיטים בגיל 20, ויוקיר תודה למי שהציל אותו אחרי שאמו הפקירה אותו. אבל אז אמו של התינוק חוזרת, מודה לי, והחלומות מתפוגגים. אני יורד מהרכבת וצועד לכיוון מרכז הכנסים של גני התערוכה. בדרך אני מביט בשמחה על המחירים המופקעים שגובה החניון המקומי, ומברך על כך שהגעתי ברכבת. התערוכה שנפתחת כאן היום נקראת Toy Time - מפגש פסגה בין יצרנים, יבואנים וקניינים של צעצועים מרחבי הארץ. יש כאן הרבה כדורים, בובות, מכוניות צעצוע, משחקי קופסה וכלי תחבורה חשמליים וצורמניים שילדים יכולים לנהוג בהם.

אני מחפש צעצוע שיפתיע אותי, כמו אופנוע חשמלי מעופף לילדים, או דג פלסטיק עם מנוע שאפשר לשים באקווריום בלי לפחד שיתפגר בתוך יומיים, אבל לא מוצא. הנציג של רשת הפיראט האדום שנמצא במקום מאשר את התחושה שלי שאין משהו חדש שמוצג פה השנה. רק בסוף האולם אני מוצא את האטרקציה המרכזית של המקום.

אומן צעצועים בשם דוד הירשפלד מציג כאן את הצעצועים שעיצב. אם יש אדם אחד תמים במדינת ישראל - מצאתי אותו. הירשפלד, המתקרב לגיל 90, פשוט בנה לעצמו עולם קטן. הוא מציג לי לונה פארק מיניאטורי, מערכת שמש קטנה, ואת גשר לונדון, ולצדו הגלגל הענק של העיר, London Eye. כל התצוגות ניתנות להפעלה באמצעות מתג חשמלי פשוט הגורם להן לקום לחיים. יש לו גם מודל זעיר של כיסא גלגלים מיוחד שמאפשר לאדם נכה להיעזר בו למגוון של תפקודים, ומיטת צעצוע, המאפשרת להפוך ללא מאמץ אנשים בעלי צרכים מיוחדים המתקשים להתהפך בעצמם. גולת הכותרת היא דגם גדול של מערכת תחבורה עירונית עתידית — המושתתת על אוטובוסים עיליים הנוסעים באוויר מעל הכביש הפקוק — כשהם נתלים על מערכת עמודים המחוברים ביניהם בפס מתכת. "הייתי נהג אוטובוס פעם, וכשעמדתי בפקקים חשבתי על הדרך שבה אוכל לא לעמוד בפקק. בניתי את זה לפני 50 שנה", הוא מסביר. אני מביט באוטובוסים ונהיה אופטימי — כשהיום של האוטובוסים האלה יגיע, בטוח שיהיה לנו איך לנסוע בשבת. רק שאז אני מגלה מול המודל הזה דגם זעיר של בית כנסת שבנה הירשפלד ובתוכו שורות־שורות של בובות גברים לבושי שחורים. כשהוא לוחץ על המתג הם נעים קדימה־אחורה, קדימה־אחורה. זה מזכיר לי שאפשר לסמוך על כך שבבוא היום, גם אם נשיק קו סדיר של חלליות שיטיסו אותנו למאדים — הן לא יעבדו בשבת.

תערוכת toy time בגני התערוכה, תל אביב. דינוזאורים, פארקים זעירים ויובל המבולבל
כפיר סיוון

מול הדגמים של הירשפלד ניצב דוכן של יצרן דגמי דינוזאורים איטלקי בשם פאצ'י. מי שמציגה את המוצגים היא ארכיאולוגית פעילה בשם עומר אבידן. החברה גורסת שהדגמים שהיא מציגה נצמדים למציאות, ותואמים לדינוזאורים האמיתיים שהסתובבו פה פעם. כשאני שואל אותה למה לדעתה ילדים בכלל מתעניינים בדינוזאורים, היא מסבירה לי שמדובר ב"משהו מסתורי, גדול ומרשים - שלא נמצא כאן". המכאניזם שהיא מתארת מזכיר את המניעים של מי שמתקרב לדת. יכול להיות שבעבור חילוני מצוי משיכה לדינוזאורים יכולה להחליף חזרה בתשובה. מצד שני, אני מניח שיימצאו רבנים שיסבירו לו מיד שהסיבה לכך שדינוזאורים נכחדו היא שהם חיללו את היום השביעי והמשיכו לצוד אוכל בסוף השבוע.

בדרך החוצה אני נתקל סוף־סוף במוצר שלא הכרתי. כוכב הילדים יובל המבולבל נשקף אלי מכרזת ענק, לבוש בבגד גוף ירוק זוהר, מעליו תחתונים אדומים ומסכה באותו הצבע, ומתחתיו הסלוגן "אני שמח וקירח, אני מר עגבנייה". סוף סוף גיבור־על שיש בו הכל - העדפה מתקנת לאוכלוסיית הקירחים, הרבה אופטימיות ומזון בריא. יש על מי לסמוך. בשדרות רוקח אני עוצר מונית. בזמן שאני נכנס אליה חולפת על פנינו כבאיות בדהרה בדרך לרמת החייל.

"מה זה, קרה משהו?", אני שואל את הנהג.

"לא נראה לי. אני בא משם עכשיו. היה קצת עשן, בטח שריפה לא רצינית", הוא משיב.

"כן. הם תמיד מגזימים עם מספר מכוניות החירום שהם שולחים לדברים האלה, במיוחד פה - שזה קרוב לתחנה שלהם. הם פשוט לא יודעים מי יגיע ראשון ומה ההיקף, ובסוף מתברר שזה אירוע קטן ומחזירים את כולם", אני מסביר לו בידענות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#