הנשים שניהלו את בר החשפנות - ומה קרה כשכרישי הנדל"ן החליטו להתערב - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הנשים שניהלו את בר החשפנות - ומה קרה כשכרישי הנדל"ן החליטו להתערב

בר החשפנות "ווייט הורס" בלונדון היה שונה בנוף המקומי: הוא נוהל על ידי נשים, שדאגו לזכויות העובדות בו ■ אבל כשחברת נדל"ן קנתה את הבניין שבו הוא שוכן, הפכה אותו לעסק טרנדי והעלתה את שכר הדירה הבר הוותיק לא הצליח לשרוד

6תגובות
מאחורי הקלעים ב"ווייט הורס", בערב האחרון לפעילותו
Alicia Canter for the Guardian

"אתה זוכר את הבחורה שעשתה את הדבר הזה עם הגרביונים? שמה אותם בפה ואז שלפה אותם החוצה ממקום אחר?", שואלת הרקדנית לשעבר ג'ו קינג. "ומי היתה הבחורה עם הנחש? אני זוכרת שהיא היתה מרוקנת את הבר. ולינדה הקנדית, שהיתה הכי חיננית, כמו בובה של פיה. ואז אני הגעתי, וצעקתי על כל מי שלא שם כסף בצנצנת של הטיפים".

ביום שבת, ה-30 ביולי, בר החשפנות "ווייט הורס" (הסוס הלבן) בשורדיץ', בלונדון, היה עמוס עד אפס מקום בערב הסגירה. על הבמה הרקדניות מככבות, אנשים בוכים ושלושה דורות של בעלות בית מנפנפות לשלום. "אני הולכת להתגעגע למקום הזה נורא", אומרת סו בריסטו, הבוסית היוצאת של הבר. "הייתי בת 6 כשבאנו לפה בפעם הראשונה, אפילו לא יכולתי לראות מבעד לחלון. התחלתי לעבוד מאחורי הבר כשהייתי בגיל העשרה וניהלתי את המקום עם אמא שלי ב-13 השנים האחרונות. ראינו כל כך הרבה שינויים, עברנו שתי תקופות מיתון. כשהודענו שאנחנו סוגרות, לכולם היו דמעות בעיניים. לא ציפיתי לזה. אני אתגעגע לרקדניות. אני מרגישה כאילו יש לי כאן הרבה בנות מאומצות".

אומת הסרסורים: המיתוסים שמקדמים את הסחר בנשים

מאחורי הקלעים, מטבעות נספרים מתוך צנצנות שנמצאות בערבובייה של פרחים, קלפים ועוגה. רקדניות שהופיעו במקום בעשורים האחרונים באו לחלוק לו כבוד. הוריה של אחת הנשים באו לפה; אחרת הביאה תמונות ישנות. ברגע מסוים בערב, כולם רוקדים את הקונגה. זה מעט אנכרוניסטי: בשורדיץ', השתיינים המסורתיים של האיסט אנד הם כיום מחוץ לאופנה כמו כרכרות רתומות לסוסים.

"חבל מאוד שעסק משפחתי של 38 שנה נסגר", אומרת ברברה, זמרת ואחראית על רשימת הלקוחות. "זה נעשה כדי לנקות את האזור, אבל זה מה שעשה את שורדיץ'. הלב של שורדיץ' הולך. זה כמו ששורדיץ' גוססת".

פולין (מימין), סו ואמילי בריסטו, שלושה דורות לניהול ה"ווייט הורס"
Alicia Canter for the Guardian

אוטילי, רקדנית, מצטרפת: "עבדתי כאן לסירוגין במשך שש שנים. המקום הזה הוא כמו משפחה סקסית ומוזרה. הבעלים מכבדים אותנו, וההיררכיה הזאת של כבוד מחלחלת למטה מצוות העובדים ללקוחות. הסגירה היא עדות למה שעובר על לונדון. קהילות קטנות מתפוררות במרדף אחרי אינטרסים תאגידיים".

משפחת בריסטו פתחה את הווייט הורס לפני 38 שנה, בפינה של מה שהיה בזמנו מחסן ולפני זה מפעל לייצור בייקון. הוא נבנה בין 1890 ל-1931 עבור משפחת ליפטון, חנוונים וסוחרי תה. בסוף שנות ה-70 היתה שורדיץ' פינה לא אהובה ולא רווחית של לונדון. גם הבר נאבק כדי לשרוד, עד שהמשפחה החליטה להרחיב אותו למועדון חשפנות.

במשך עשורים לאחר מכן הווייט הורס שמר על כוחו, כאשר האבא, האמא, הבת ולבסוף גם הנכדה מוזגים את הבירה. "כולם חשבו שאת פגי מיטשל", אומרת סו לאמה, פולין, ומתכוונת לדמות באופרת הסבון איסט אנדרס. "לא, זו היית את!", עונה לה אמה. "כשהגענו לכאן, שורדיץ' היתה שוממת. לא ראית אף אחד עובר ברחוב רדצ'ורץ'", נזכרת פולין. "אני לא יודעת אם זה התחיל להשתנות מפני שפתחנו את הבר, אבל אני חושבת שהתחלנו להביא אנשים לאזור. אנשים תמיד קיבלו את העובדה שהמקום מנוהל על ידי נשים. כך זה היה: המקום סבב סביב בעלות הבית שלו".

שורדיץ' עברה מאז שינויים רבים. בהתחלה אימצו אותה האמנים, ולאחר מכן פלשו אליה דיירי דירות היוקרה. כך, המחסן הישן לשעבר נהפך לנדל"ן מהשורה הראשונה, וב-2001 נרכש בכ-22 מיליון ליש"ט (מחיר מציאה לעומת ערכו הנוכחי) על ידי דרוונט לונדון, שנכסיה בעיר מוערכים ב-5 מיליארד ליש"ט.

דרוונט מיתג את המקום כ"בניין התה", והביא את האדריכלים אלפורד הול מונגן מוריס כדי שיוסיפו לו סטייל: צנרת תעשייתית חשופה ובטון חלק, שלהם מיתוסף מיזם אנרגיה ירוקה בהשראת התה הירוק של ליפטון. הבניין נהפך לאבן פינה של שורדיץ' החדשה: ביתם של חברי המועדון "שורדיץ' האוס" ומלא בסוכנויות שיווק, חברות מדיה ומותגי אופנה. בנסיבות האלה, מפתיע שהווייט הורס החזיק מעמד כל כך הרבה זמן. אלא שהשנה העלו דרוונט את שכר הדירה באופן ניכר, ואז הציעו לקנות את הבר. משפחת בריסטו הסכימה, וחתמה על הסכם סודיות לגבי העסקה.

הרקדנית כריסטי (מימין) והברמנית מרי קנדי
Alicia Canter for the Guardian

"זה המקום הכי טוב לעבוד בו בלונדון"

הרקדניות, לעומתם, גלויות לב וכועסות. אחרי הכל, הווייט הורס הוא מקום הולדתו של קולקטיב החשפניות של איסט לונדון (ELSC), שנוסד ב-2014 כדי להילחם בסגירה של מועדוני חשפנות ולשפר את תנאי העבודה שלהן בתעשייה כולה. אווירה של תמיכה הדדית, ולא של תחרות מרה, איפשרה לקולקטיב לפרוח.

"הווייט הורס סיפק תנאי עבודה סבירים למדי בתעשייה שבה הרישיונות לא מחייבים לתת לרקדניות תנאים סוציאליים", אומרת סטייסי קלייר, רקדנית ואחת המייסדות של קולקטיב החשפניות. "מקומות רבים שורדים רק משום שהם מורשים לנצל כלכלית את העובדים, ואין מנגנון חוקי שיעצור את זה. הווייט הורס היה אחד המקומות היחידים שלא דפק את הרקדניות - ועכשיו הוא נסגר, מפני שלא היה יכול להמשיך".

הסמכות לתת רישיונות למקומות המספקים בידור עם אופי מיני נמצאת בידן של הרשויות המקומיות, שמצופות לקבל החלטות על בסיס עדות למטרד ציבורי. ב–2010 החליטה מינהלת רובע האקני על מדיניות שמשמעותה היא שבכל פעם שעסק מסוג זה נמכר, הרישיון שלו יבוטל, ואי־אפשר יהיה להוציא חדש. ההחלטה התקבלה על אף ש–66% מהנוכחים בדיון הציבורי בנושא הצביעו נגד האיסור בפועל על מועדוני חשפנות.

"סו נדחפה החוצה, ואנחנו הרוסות מזה - זה המקום הכי טוב לעבוד בו בלונדון", אומרת אדי למור, רקדנית בווייט הורס ואקטיביסטית. "יש כאן אחווה שלא חוויתי בשום עבודה. דואגים לכולם, ויש אווירה משפחתית. שאר המקומות אכזריים".

הדעות לגבי מועדוני חשפנות חלוקות, כמובן, ויש כאלה שלא ימצאו הרבה סיבות להתאבל על סגירתו של הווייט הורס. הרקדניות טוענות כי הביטחון שלהן במקום העבודה צריך להיות בעדיפות ראשונה, והשיקולים המוסריים האלה אינם נשמעים באופן דומה בנוגע לתעשיות אחרות. "הסיבה שהווייט הורס נסגר היא אותה סיבה כמו בכל מקום אחר בלונדון - ג'נטריפיקציה", אומרת פוקסי, רקדנית וחברה בקולקטיב החשפניות. "אני לא יודעת מה הולך לקרות למקום, אבל אני מנחשת שהוא ייהפך לבית קפה של היפסטרים. אין לי מושג במה אני הולכת לעבוד. אני נערת במה, ואין עוד מקומות שאפשר לעבוד בהם ככה".

הווייט הורס תמיד פעל לפי המודל הישן של "ליש"ט בצנצנת", שמשמעותו היא שהרקדניות יכולות להרוויח כסף מבלי לשדל לקוחות לריקודים פרטיים, כמו ברוב מועדוני החשפנות. "זה מעודד הופעות יצירתיות", אומרת למור. "היא נתנה לנו לעשות שיעורי ציור עם מודל עירום למעלה, וצילמנו כאן סרט דוקומנטרי. את זה אי־אפשר למצוא במועדונים הגדולים".

לא רק הסנטימנטליות גורמת לרקדניות להזיל דמעה הלילה. רבות מהן תוהות מה הן יעשו בעתיד בעיר שנעשית עוינת יותר ויותר לתעשייה שהן עובדות בה. לחלק מהן כבר יש עבודה נוספת, אחרות אומרות כי יצטרכו להיאבק כדי להסתדר. בתה של סו בריסטו, אמילי, פורשת מהמסורת המשפחתית, ועובדת כמתמחה בראיית חשבון בסיטי של לונדון.

"הייתי כאן מאז 2009", אומרת לורה סקוט, מנהלת חשבונות. "אני החברה הכי טובה של סו והבנות שלנו חברות. הן כל כך נוחות מזג, בגלל זה הן סבלו אותי כל כך הרבה זמן. זה נראה לי לא לעניין שהן הצטרכו לסגור. אני מבינה ששורדיץ' נהפכה להבטחה גדולה, אבל הן מאבדות את הבית שלהן, ולא רק את מקור הפרנסה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#