אף פלוגת מג"ב לא היתה מסוגלת להגן על הציבור ממה שציפה לו ביום רביעי. או בעצם בכל ימי החופש הגדול - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אף פלוגת מג"ב לא היתה מסוגלת להגן על הציבור ממה שציפה לו ביום רביעי. או בעצם בכל ימי החופש הגדול

מקלדת ספוגה שוקו, מחבואים באופן ספייס ובמבה: כך נראו השבוע אלפי מקומות עבודה

12תגובות
חגי עמית סאבטקסט
איור: שני דניאל

יום רביעי בבוקר. אין פקקים בדרך לעבודה, אבל אני דרוך במשך כל הנסיעה. מבחינתי, השקט בכבישים רק מבשר את הבאות. ברדיו מסבירים שכוחות הביטחון נערכו היטב להתמודדות עם "יום הזעם", אבל אני לא סומך על אף אחד. אף פלוגת מג"ב לא תגן עלי ממה שמצפה לי בעבודה. הבוסים דווקא השקיעו ובכניסה למשרד עומד שוטר, אבל מה זה יעזור לי אם הכוחות העוינים כבר חדרו פנימה.

"יום הזעם", שעליו הכריזו חברי עמוד הפייסבוק "הורים נלחמים למען חופש מתואם עם הילדים", הוא יום שבו כל ישראלי שהחליט להביא ילדים לעולם אמור לגרור את צאצאיו למקום העבודה ולהעסיק אותו במשימות חינניות, כמו להתקשר למשרדי הממשלה השונים ולהטריד אותם. הרעיון הוא להבהיר לקברניטי המשק באופן מוחשי את הנזק שהוא סופג מכך שבשנה ממוצעת לומדים כ-220 יום בלבד במערכת החינוך (בבתי ספר יסודיים שבהם מלמדים שישה ימים בשבוע), מה שמשאיר אותנו עם כ-140 ימים שבהם הילדים לא לומדים. נוריד שבתות, נשארנו עם 90 יום - ואנחנו מגיעים לחגים. לעומת כ-30-35 ימי חופש שמעניקה מערכת החינוך לילדים לכבוד מועדי ישראל, שכיר ממוצע נהנה רק מכ-15 ימי חג לאומיים. בקיצור, לישראלי הממוצע יש 70-75 יום בשנה, כתלות בתזמון החג, שבהם הוא צריך להסתדר לבד.

אני עומד מול השוטר שבכניסה. ברדיו מדווחים שגם כנסת ישראל נצורה - ההורים שלחו לשם את הסבתות, שקיבלו יום חופש אחד מהנכדים, כדי שיבהירו למחוקקים בירושלים זעם מהו. אני נושם עמוק ונכנס. לא סתם אני פוחד, אני יודע מה מצפה לי. הארגון שבו אני עובד החליט בחודש האחרון לצ'פר את העובדים, והעניק לילדיהם קייטנה חינם אין כסף על חשבונו. רק ששום דבר לא מושלם: פעילות הקייטנה מסתיימת כל יום ב-15:00. התוצאה היא הצפה של הקיוביקים המשרדיים בנחיל ילדים צוהל במשך שבועות ארוכים.

אין לי שום דבר נגד ילדים. גם אני הבאתי פעם לעבודה את צאצאי. זה היה מחזה חינני: הם ישבו בנימוס, שתו תה ושוחחו חרישית על פוליטיקה כשמפית נייר תחובה להם בצווארון. ילדים של אנשים אחרים זה סיפור אחר, כמובן.

כבר בכניסה אני נאלץ לדלג כדי לא לדרוך על שתי ילדות שיושבות על הרצפה ועסוקות בציור. אני חושב להמליץ להן לעשות זאת על ניירות במקום לצבוע ישירות את השטיח, אבל אז אני שם לב שהדפים שהן הביאו הסתבכו בגלגלי הכיסא המשרדי. אני מנער את פירורי הבמבה שנותרו על המושב שלי מהילד שאייש אותו לפני, מתיישב, מתכונן ללחוץ על מתג ההדלקה של המחשב - ומגלה שהוא כבר פועל. מישהו נכנס אליו תחת שם המשתמש "עדי ביטי" והתחיל לשחק בכל מיני משחקים. אני לוחץ על המקשים הדביקים משוקו, אבל לא מצליח לשחרר את המחשב מהנעילה ונאלץ להתקשר לאנשי התמיכה הטכנית כדי שיחלצו אותי.

ילדים במקום העבודה

בתמיכה עונה לי איזה פעוט. ליתר דיוק, הוא לא עונה לי. הוא עדיין בגיל הזה שבו ילדים רק מרימים את השפופרת ומחרחרים לתוכה, מבלי לדבר. ברקע אני שומע את אביו עסוק בלספר לו ולשאר ילדי העובדים סיפורי אימה על באגים מפלצתיים התוקפים שרתי מחשב חסרי אונים, ורק אבירי התמיכה נמצאים שם כדי להציל את המצב. אני ממשיך לנסות להיכנס למחשב בסיסמאות שונות, אבל אז מגלה שמה שחשבתי שהיה שוקו על מקשי המקלדת הוא בעצם דבק מגע שאיזה ילד מרח שם כדי לחמוד לצון. אני מתנחם בכך שהגורל של שכנתי היה גרוע יותר: שני ילדים לקחו את המקלדת שלה, קשרו אותה משני צדיה עם חוטי העכבר והפכו אותה לנדנדה.

אני מבין את הילדים שלא מתנהגים יפה. בסתר לבם הם מבינים שיש סיכוי גדול יותר שהמחאה הזו תיגמר בכך שיצמצו את מספר ימי החופש ולא שיגדילו את מספר ימי החופש שלה זכאים העובדים. זה פשוט שהעבודה - המשרד - היא המקום שאליה אני מגיע כדי לברוח מילדים. יש לי מזה מספיק אחר הצהריים ובערב. מעבר לכך, ילדים במקום העבודה מציבים בפניך מראה המאירה את כל הפגמים במתחם שבו אתה מבלה את מרבית שעות היום. זה כמו להביא את האשה לביקור בבסיס שבו אתה משרת במילואים. הכל נראה פתאום עלוב. האופן ספייס המשמים וחסר המעוף הזה לא נועד לנשמותיהם הרכות. הרי יש סיכוי טוב שהם יבלו במתחמים כאלה חלקים ניכרים מהמשך חייהם, עד אז תנו להם לבלות בגני שעשועים.

גם הניסיון של ההורים למצוא דברים משעשעים שילדים יכולים לעשות במשרד עלול לנדוד במהירות למחוזות פתטיים. כשהייתי קטן היו נותנים לי לשחק עם מכונת הצילום בעבודה של סבא - לצלם את הידיים והרגליים מכל מיני כיוונים. בעידן של היום, כשמכונה כזו עולה 100 דולר ונמצאת ברבים מהבתים, זאת לא אטרקציה גדולה. בפעם האחרונה שהבאתי את הילדים לעבודה ניסיתי למשוך את תשומת הלב שלהם בהכרזות בסגנון "תראו, שדכן! מחורר! אקדח סיכות!", או "יש פה דלת שנפתחת עם כרטיס עובד, מכונה שמוציאה שתייה!". הן לא הלהיבו אותם. הם הביטו בי במבט ציני כאומרים "וואו, ממש לונה פארק. למה שלא תמכור כרטיסים ותפתח את המקום לקהל הרחב?".

סוף-סוף אני מצליח להיכנס למחשב שלי. בזווית העין אני רואה את העובד שלצדי מסתבך. זו לא אשמתו: אבל הבן שלו עסוק בלכפכף את הבן של הבוס. ילדים בעבודה יכולים להכניס אותך לצרות כשמדובר ביחסים הבינאישיים עם העמיתים שלך. עובד אחר דווקא מחליט לנצל את ההזדמנות ושולח את בנו לבקש העלאת שכר מהבוס. הילד חוזר משיחת השכר מרוצה עם חופן של סוכריות גומי בידו.

ילדים במקום העבודה

הילדים שעל השטיח מגבירים את עוצמת הקול של הסרטון שבו הם צופים בסמארטפון, ואני מחליט לצאת להפסקת אוכל. רק שאני מגלה שאין לאן לברוח. גם העובדים של הפלאפלייה החליטו לקיים את יום הזעם, ואחד מילדיהם החליט שעדיף לשים על הכדורים מלמעלה שוקולד במקום טחינה. על העמבה, מצד שני, הוא לא ויתר. אני מחייך אליו ברכות. החוק הבלתי כתוב של מקומות העבודה בישראל קובע שאסור לכעוס על ילדים שמישהו אחר מביא למקום העבודה שלך. החוק הזה גורם לאנשים רבים להזדקן בעשרות שנים תוך יום אחד. פשוט אין דרך אמיתית להיות נחמד לילדים של מישהו אחר מבלי להרגיש שאתה בן 97.

בזמן שאני נוגס בפלאפל אני מאזין לשתי נשים היושבות מאחורי. הן מדברות על הנושא היחיד שבו אפשר לדון בקיץ הישראלי: אחת מהן מספרת בפרוטרוט איך אחות שלה דפקה אותה והשתלטה על הימים הטובים ביותר של אמה כסבתא־בייביסיטר בקיץ הנוכחי.

ועכשיו ברצינות

יום הזעם לא הצליח לעורר את הגלים שלהם ציפו המארגנים. מבדיקה שערכתי בחברת תקשורת גדולה, בבנק גדול ובשני סטארט־אפים עלה שמקומות העבודה לא באמת הוצפו בילדים. רובנו למדנו להסתדר בשיטת הטלאי על טלאי. יש אפילו הרבה הורים שלא יודו בכך, אבל למרות כל הקיטורים הם דווקא אוהבים את החופש הגדול, כי אווירת הבטלה והחופש זולגת גם אליהם באיזושהי מידה. ועדיין יש משהו טראגי בסיטואציה הזו, שיוצרת מקרים רבים של ילדים המשוועים לתשומת לב, והורים שלא מסוגלים להעניק להם אותה בגלל הצורך לתפקד בעבודה.

זאת היתה התמונה האמיתית שאפשר היה לראות השבוע במקומות שבהם ההורים כן הביאו ילדים לעבודה. מבחינתי, המחיר האמיתי של החופש הגדול הוא באותן סיטואציות בקיץ הנוכחי שבהן נאלצתי לנהל שיחה טלפונית חשובה, שאליה נערכתי כמה ימים קודם לכן, בזמן שילד בן 5 עומד לידי בוכה, ולא מצליח להבין שתנועות הידיים שאני עושה לו מנסות להעביר את המסר "אבא עסוק עכשיו בשיחה חשובה, תתאפק 5 דקות והוא יענה לך". הפעוט פשוט לא הצליח להבין מדוע אבא נאלץ לרצות שבחמש הדקות הקרובות, אולי אפילו עד סוף הקיץ, הוא ייהפך לאוויר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#