אפילו צביקה יחזקאלי לא הצליח להפחיד אותנו בחופשה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

אפילו צביקה יחזקאלי לא הצליח להפחיד אותנו בחופשה

מזג אוויר מושלם (בקיץ), תושבים מאושרים ורזים וקלות בלתי נסבלת של הקיום. רצינו לכתוב משהו רע על הביקור בשוודיה, אבל לא הצלחנו

16תגובות
צבי יחזקאלי
ניר בוקסנבאום

קר לי. עננים מכסים את השמים וגשם מתחיל לרדת. אני סוגר את הסווטשירט ומכסה את הראש בקפוצ'ון כדי להתגונן מהטיפות. לצדי יושבים שני בני תשחורת שוודים ואמם. אני מנסה לחייך אל האמא השוודית בשותפות גורל, אבל נתקל בתגובה סקנדינווית צוננת. אני מחפש פרצוף אחר לחלוק אתו את הפחד, אבל חוץ ממנה אין אף יליד שוודיה על המתקן המפחיד ביותר בלונה פארק של שטוקהולם — הכלאה פסיכוטית בין גלגל ענק לרכבת הרים — ואת המבט המנחם אני מוצא בסוף רק בעיניו של מישהו שנראה כמוני, כנראה אחד המהגרים הרבים מהמזרח התיכון שהגיעו למדינה. אני מחזיק חזק בידיות בזמן שהקרונית המוזרה מתחילה לנוע, ומסתכל קדימה באימה.

טוב, כמה שהייתי שמח לתאר כך את הביקור בשוודיה — זה לא באמת קרה. בתשעת הימים שהעברתי בתחילת החודש בשוודיה לא הרגשתי את סימני הגירת הפליטים מהמזרח התיכון למדינה, שמפניהם מפחיד אותנו צבי יחזקאלי השכם וערב. נכון שירד קצת גשם, אבל בסך הכל מזג האוויר היה מושלם: קרירות אלגנטית — בלתי נתפשת עבור מי שהגיע לכאן מישראל באמצע אוגוסט. לא היה קר מדי, ובאמצע היום אפילו היה מספיק חמים כדי לרחוץ באחד ממאות האגמים הכחולים הממלאים את המדינה, או במי הים הבלטי המקיפים את אחד מאיי הארכיפלג שבמזרחה.

אף אחד כאן לא מכיר את שמות האגמים או היערות. הם פשוט ממלאים את המדינה הזו כמו זבל. אני מביט בחופיהם הריקים וחושב מה היה קורה אם היינו מעבירים אותם לישראל. קחו את האגם הכי נידח בשוודיה, שימו אותו אצלנו, ותוך יומיים תראו את חופיו עמוסים במנגלים עד אפס מקום. רק שכשיש כל כך הרבה מהם כמו פה, אף אחד לא נלחץ.

בגרסת התייר של המודל הסקנדינווי מזג האוויר והגיאוגרפיה הם חלק גדול מהסיפור. הם חוסכים עיסוק בהרבה דברים אלמנטריים. כשהילדים רוצים לנשנש משהו הם יוצאים ליער הגובל בבית שבו אנחנו מתגוררים — בעיירה השוכנת במרחק של שעה נסיעה דרום־מערבית משטוקהולם — וקוטפים פירות יער כדי לשבור את רעבונם. לא צריך להכניס את המצרכים למקרר, פשוט כי הם לא מתקלקלים בחוץ. חיידקי הסלמונלה מתקשים להתרבות בטמפרטורות ששוררות פה במשך חלק גדול מהשנה. לא צריך להילחץ מתור ארוך כשלא חם והכל יפה מסביב. לא צריך להשתמש בדיאודורנט, כי אף אחד לא מזיע. לא צריך אפילו להתקלח כל יום, אין צורך למרוח קרם שיזוף כשמעונן ולא צריך ללכת למספרה כדי לחמצן את השיער או להחליק אותו כשכולם נולדים עם שיער "קרשים" בלונדיני.

ילדים רוחצים שוודיה
חגי עמית

נכון שהעובדה האחרונה כבר לא קשורה ישירות למזג האוויר, אבל אולי בעקיפין. כשאני מעלה בפני המארחים שלי את האפשרות ששפע הבלונד הזה נובע מכך שבשלב מסוים בהיסטוריה שלהם נקטו השוודים מדיניות של הכחדה כלפי כל מי שאינו צהוב שיער, הם מזכירים לי שמדובר בהתפתחות אבולוציונית. דווקא הבהירות השוודית היא זו שמאפשרת להם לספוח בצורה יעילה את מעט ויטמין ה–D שהשמש המקומית מספקת. המארח שלנו מספר על מכר טורקי, שהתלונן בפני הרופא שלו על תחושה פיסית לא טובה, וקיבל הוראה לצרוך את הוויטמינים החסרים לו באופן מלאכותי. העור המזרח־תיכוני שלו פשוט לא עשה את העבודה במזג האוויר האפרורי.

רזים, נחמדים ומאושרים

הם גם בהחלט לא מדוכאים, המקומיים. אני נזכר בתהייה שהטיחה בפני קרובת משפחה בהפגנתיות כשאמרתי שאני נוסע לבקר בסקנדינוויה והיללתי את האזור: "אם כל כך טוב אצלם — למה כולם מתאבדים שם?". אז זהו — שלא. נכון, הם קצת קרירים ולא נפתחים בקלות — אם בכלל — ושיעור האנשים שחיים לבד פה גדול יותר מבכל מקום אחר, אבל הם פשוט יכולים להרשות את זה לעצמם. השוודים צמודים אל הישראלים (מלמעלה) במדדי האושר הבינלאומיים. מילא האושר, הם אפילו רזים יותר מאתנו. נחמדים, ולא חוששים מזרים.

הם עסוקים בחגיגות על ניצחונו של המודל הסקנדינווי, ניצחון שנשקף אלי מכל פינה. הוא שם כשאני צועד בבית המרווח שבו אנחנו מתארחים, היושב על שטח של בערך דונם, ועולה 40% פחות מבית ששטחו חצי ממנו בישראל — וגם זה אחרי עליית מחירים חדה בשנים האחרונות. הוא שם כשאני משתמש בתחבורה הציבורית הנוחה, שנועדה לשרת גם את תושביהן של עיירות קטנות כמו זו שבה אנחנו מתגוררים. הוא נוכח כשאני מדליק אור ונזכר בדרך שבה החשמל הגיע לכאן: כשבעלי הבית עברו לגור פה ורצו להתחבר לחשמל הם היו צריכים לבחור באחת משלל חברות החשמל הפועלות במדינה. חברת החשמל שבה הם בחרו הציעה להם שני מסלולים: האחד של תשלום חודשי קבוע עבור החשמל, השני של הצמדת המחיר שישלמו למחיר החשמל ב"בורסת החשמל" המקומית, שבה יצרנים וספקים סוחרים ביניהם באנרגיה. מעניין מה היה אומר על כך ועד העובדים של חברת החשמל הישראלית.

בטלוויזיה עסוקים באולימפיאדה. השדרנים עוצרים את השחיינית השוודית שזכתה במדליה ביציאה מהאולם, וזו מפשפשת ארוכות בתיק ההתעמלות שלה, בין המגבות והבגדים להחלפה הזרוקים שם בערבובייה, עד שהיא מוצאת את המדליה המושלכת שם כלאחר יד. נבחרת כדורגל הנשים השוודית עושה היסטוריה כשהיא מדיחה בזו אחר זו את האלופות האולימפיות הקודמות — נבחרת ארה"ב ונבחרת ברזיל.

שוודים רוחצים
חגי עמית

ההצלחה הזו קשורה אולי לכך שהשוויון המגדרי השוודי נמצא במקומות מפתיעים. בשירותים הציבוריים תלוי השלט המסמן על פינת ההחתלה בשירותי הגברים, ובחלק גדול מהמקומות לא קיימת כלל הפרדה בין גברים לנשים כשהם הולכים להתפנות. רק גבר שנלקחה ממנו הפריווילגיה של התור הקצר לשירותים יכול להבין שוויון אמיתי מהו.

אחרי שסיימו לבנות את החברה המושלמת שלהם, לשוודים לא נשאר הרבה במה להתעסק. הצהרונים זולים, שעות העבודה קצרות ורשת הביטחון הסוציאלית מבטיחה שגם אם תיפלט מהשוק — תסתדר.

בשלב הזה נשארו לשוודים רק כמה שפצורים אחרונים. חוק חדש שעבר במדינה באחרונה מגביל את מספר ימי חופשת הלידה שהאב יכול להעביר לאמא. עד עכשיו ימי חופשת הלידה ניתנו לזוג במשותף, וגברים רבים העבירו את כל זכויותיהם לנשותיהם. עכשיו הם יצטרכו לממשן בעצמם.

אני לא גר בעירק? הכל בסדר

אין לי הרבה במה להתנחם בטיסה חזרה לתל אביב, רק להזכיר לעצמי שוב ושוב שעכשיו אוגוסט, שיא הקיץ, ולמרות זאת סגרירי פה חלק מהזמן. "תבוא לפה בנובמבר", צוחק עלי המארח שלנו כשאני מתלהב ממזג האוויר המושלם ומהשמש ששוקעת בין 21:00 ל–22:00. כנראה שהוא צודק, ואם הייתי מגיע לשוודיה בתקופה שבה מחשיך לפני 15:00 לא הייתי מגיב כך. אבל עכשיו אוגוסט, וקשה לדמיין מצב שבו קור הוא משהו שלילי.

לא נורא. בשנים האחרונות אימצתי אידיאולוגיה שלפיה אנחנו לא אמורים לגור במדינה הכי טובה בעולם. כל זמן שלא נולדתי בעירק או באריתריאה — אני מבסוט. צריך להתמקד בלהפוך את המקום שבו אתה כבר גר ממילא לטוב יותר. אין תחליף לחיים במקום שבו השפה המקומית היא שפת האם שלך. חוץ מזה, היישוב שבו אתה גר חשוב יותר מאשר המדינה כולה. הפער בין מגורים במושב נידח בדרום ישראל, בצפון תל אביב או בחדרה גדול יותר לפעמים מאשר הפער בין מגורים בקנדה למגורים בישראל, ובסופו של דבר הכל בחיים תלוי במקום שבו מצאת עבודה סבירה ואהבה. תנו לי עכשיו הצעת עבודה אטרקטיבית ב–10 מיליון דולר בשנה, ואני עובר לגור גם בחאלב שבסוריה. בשוודיה אני אסתפק כנראה גם ב–1% מזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#