אורי עמדי על המאבק לברוא מחדש את מחנה יהודה: "זה היה כמו בכיכר תחריר" - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"כמו בכיכר תחריר": איך הפך שוק מחנה יהודה לסיפור הצלחה

אורי עמדי: "המסר שלי הוא שבחיים צריך לקבל החלטה אחת חשובה - במקום להיות קורבן, להתערב במציאות. ידעתי שאם אצליח לחולל שינוי בלב ירושלים, זה יקרין על העיר כולה ולמעשה על החברה הישראלית כולה"

28תגובות
אורי עמדי פעיל חברתי
אמיל סלמן

אורי עמדי הוא יזם חברתי ומלווה פיתוח שווקים בחברת קשרי קהילה. עמדי, בן 67, נשוי ואב לשניים, גר בשכונת קרית משה בירושלים.

אורי עמדי, ספר על עצמך.

גדלתי בירושלים להורים שעלו מכורדיסטן, בבית עם מודעות חברתית גבוהה. אבי בנה וניהל בית ספר יסודי, כי הוא האמין שמה שיקבע את השתלבות העדה הכורדית הוא מערכת החינוך. אחי הבכור עבד כמדריך קידום נוער ועובד סוציאלי עם הפנתרים השחורים. כנער מתבגר הייתי מקשיב לפגישות של הפנתרים שנערכו אצלנו בבית.

מה שמעת מהפנתרים?

כשהקשבתי לתוכניות שלהם על מחאה חברתית, למשל לגנוב חלב מהאזורים העשירים ולחלק לעניים, היה נראה לי שזה צודק, אבל ככל שבגרתי הבנתי שתיקונים חברתיים הם תהליך אפור, ארוך ומתמשך - שאי אפשר לפתור באמצעות מחאה. רק אם אתה מגדיר לעצמך שליחות עמוקה תוכל לייצר פתרון חברתי וכלכלי.

מה השליחות שהגדרת לעצמך?

אחרי שהשתחררתי מהצבא עסקתי בהדרכת נוער בירושלים. התבוננתי על החברה הישראלית, שירושלים היא בבואה עמוקה שלה, בנקודת הזמן הדרמטית של מלחמת ששת הימים. מצד אחד שררה תחושה של כוח - אנחנו הכי טובים, הכי מוכשרים, הכי מצליחים. ירושלים שלפני המלחמה היתה עיר עם 200 אלף תושבים, ולאחריה היא נהפכה לעיר הגדולה בישראל אחרי ששילשה את שטחה והיקף אוכלוסייתה בתקופה קצרה. כיום יש בה 900 אלף תושבים, והשכונות מסביבה הן כל אחת בסדר גודל של עיר קטנה.

ומצד שני?

זיהיתי התפוררות חברתית קהילתית מסוכנת בלב העיר, שבמרכז שוק מחנה יהודה. האוכלוסיה החזקה עוזבת לשכונות.

אפשר להבין אנשים שיוצאים מהמרכז הישן לשכונות החדשות.

כן, מחפשים את הרווחה. במקום דירת שני חדרים ישנה עם מדרגות אתה מקבל באותו מחיר דירה חדשה וגדולה פי שניים. אבל אין ואקום. כשהאזור מתרוקן, מציאות של עוני, פשע, סמים ומכירת רכוש גנוב נכנסת פנימה. אחת השכונות נקראה אז "שכונת הפחים". הכל קורס גם מבחינת תשתיות, ביוב וניקוז, הבתים מתפוררים, זבל ברחובות. השוק עצמו מנקז לתוכו אלמנטים קשים, אסירים לשעבר, מקרים סוציאליים - והעיר לא מצליחה להתמודד עם זה.

וגם המגוון האתני גדול ולא פשוט.

הפגנת הפנתרים השחורים
דניאל רוזנבלום / ס

מצב האוכלוסיה הוא כזה שמצפון מתגוררים חרדים, מדרום מסורתיים וחילונים וממזרח ערבים, כך שלא רק שהכל מתפורר אורבנית וכלכלית, למרכז העיר מתנקזים גם שלושת המתחים המרכזיים בחברה - העדתי, הלאומי והדתי. במקביל, רחוב יפו, השדרה המרכזית בעיר, שבכל מקום בעולם מהווה את המותג המרכזי של העיר, נהפך לרחוב מוזנח ועלוב עם חנויות של "הכל בדולר". וזה לא הכל. בתי הקולנוע נסגרים לאט־לאט, המרכז האקדמי - האוניברסיטה העברית ובית הספר בצלאל - שישבו במרכז, מטפסים להר הצופים, משרדי הממשלה עוזבים.

בקיצור, המרכז שוקע.

הייתי מנהל המתנ"ס בשכונה סמוכה לשוק. באתי לטדי קולק, שהיה אחד מראשי הערים הטובים שירושלים ידעה והיחיד שלא ראה את העיר כמקפצה לפוליטיקה הארצית, ואמרתי לו - "טדי, מרכז העיר מתפורר, זו סכנה של ממש".

איך הוא הגיב?

טדי אמר לי שני דברים שהיה קשה לשמוע ממנו: הדבר הראשון הוא שמרכזי ערים מתפוררים בכל מקום בעולם, ושזה לא ייחודי לירושלים.

יש בזה צדק מסוים.

נכון. אמרתי לו, אתה אולי צודק, אבל ירושלים זה לא עוד מקום בעולם ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. זאת המראה של החברה הישראלית. לזה הוא הסכים. הבעיה שלי היתה עם האמירה השנייה שלו: "מי השותפים שלך? עם מי אתה רוצה לחולל שינוי? עם הבריונים בשוק מחנה יהודה, שכל מה שהם יודעים זה לשרוף את האצטדיון של קבוצת הכדורגל שמנצחת את הקבוצה שלהם? אתם אתה רוצה לטפל במתחים? לפתור שאלות אורבניות? זה קהל היעד שלך?"

זה באמת קשה לשמוע.

מרכז ירושלים 2015
סיוון גיל

הבנתי שאני צריך להכין את עצמי למסע ארוך וגם רחוק מהרדאר. עד היום המסר שלי הוא שבחיים צריך לקבל החלטה אחת חשובה - במקום להיות קורבן, להתערב במציאות. מרבית האנשים, כולל אנשי מקצוע ואנשי ממסד, מעדיפים את המקום הקורבני. זה פוטר אותם מאחריות. זאת הכרעה מהותית. החלטתי להתמודד.

איך?

לא היתה מאחורי מערכת, הייתי עובד של החברה למתנ"סים, ובשוק אין אפילו מתנ"ס שאפשר להתחיל משהו על בסיסו ואין מערכת חברתית תומכת, אין לגיטימציה לשינוי, ואני בספק אם אפשר לשתף את הציבור במשהו. אבל אני מאמין. בלי משאבים, בלי משרד, בלי תמיכה, הכנתי תוכנית עבודה ל-25 שנה. חשוב היה לי שיהיו שלושה שותפים: הממסד, אנשי המקצוע ואוכלוסיית היעד מהשוק. היה לי ברור שצריך לדבר עם כולם על אותם ערכים.

אילו ערכים?

שייכות שמולידה שותפות ועצמאות שמולידה תחרות, והמפגש של השתיים במלה אחריות. על אחריות אין פשרות. כדי לממש את כל זה הייתי צריך סמכות. התוכנית היתה לצאת למסע להתחדשות עירונית בשוק, ברחוב יפו ובאזורי המגורים של נחלאות - מאזור מזדקן הולך ונעלם לאזור שמחדש את חייו. ידעתי שאם אצליח לחולל שינוי בלב ירושלים, זה יקרין על העיר כולה ולמעשה על החברה הישראלית כולה. אם נצליח לחולל שם שינוי, אין סיבה לא לחולל שינוי באזורים מורכבים פחות. זה אולי המקום היחיד שמתקיים בו מגע בלתי פורמלי של כל החלקים בחברה, העשיר והעני, החרדי והחילוני, הערבי והיהודי. זה הסיכוי של החברה שלנו.

אבל איך עושים את זה בלי משאבים או תמיכה?

אמרתי לעצמי שהפתח להמשך יהיה הצלחת הפרק הראשון, שוק מחנה יהודה. התוכנית היתה לייבש אותו. הקרקע שהוא יושב עליה יקרה והוא מהווה נטל, והרעיון היה להרוס ולבנות אזורי מסחר חדשים. שוק פתוח נתפש אז כדבר מיותר. לי זה היה נוח, כי הוויתור על השוק יצר לי קרקע פורייה. ידעתי שאף אחד לא יפריע לי יותר מדי.

מה אמרו לך הסוחרים בשוק?

הכניסה לשוק היתה קשה. 500 בעלי העסקים היו צינים, הם לא האמינו שלמישהו אכפת מהם. מנקודת מבטם הם צדקו, והיו להם לגיטימיציה וכל הסיבות לא להאמין בי. מה פתאום באתי? באותם ימים מי שהיו באים לשוק היה האשה עם המטפחת והסלים באוטובוס מהשכונות החלשות, איש משטרה שבא לברר משהו על תחנות סמים, או מי שמתעסק ברכוש גנוב. במקסימום זה היה איש מס הכנסה שבא להחרים סחורה מהשטחים.

ופוליטיקאים.

כן, גם פוליטיקאים שאוהבים להצטלם ולהוציא פוסטר צבעוני. הם לא רואים משפחה וקהילה.

אז איך גייסת את הסוחרים?

ידעתי שאני במבחן ושזו זכותם. במשך חצי שנה שוטטתי מהבוקר עד הערב עם תרמיל שבו שרטוט של החזון. הכלים: אהבת אדם והבנה עמוקה שלא משנה ההשכלה והיכולת, כל אחד מחפש משמעות לחייו. התפקיד שלי היה לאפשר לחלק הסמוי הזה של חיפוש המשמעות לצאת לאור. החברה למתנ"סים שבה עבדתי חשבה שלגמרי השתגעתי. הם לא ידעו מה לעשות אתי. בסוף הם יצרו הסכם מוזר שבמסגרתו הורדתי את חליפת המנהל ונהפכתי לעובד השכונתי השולי ביותר שלהם. אבל זה היה טוב, כי ידעתי שצריך להתחיל הכל מלמטה. אוכלוסיית השוק היתה הפצע המוגלתי של ירושלים. הגודל של הבסטה היה כגודל השרירים של הבעלים באותו זמן. השירותים הציבוריים נתפסו על ידי בעל דוכן שהחליט שזה מחסן שלו. אבל ידעתי שיש שם בני אדם.

מה היה הצעד הראשון?

אחרי חצי השנה הראשונה החלטתי להתמודד עם שאלת הדימוי. הסוחרים לא האמינו בעצמם וגם לא סמכו זה על זה, וגם החברה לא האמינה בהם. חיפשתי מכנה משותף שסביבו אפשר לגייס את כל 500 בעלי העסקים כדי לעשות משהו למען האחר. לא רק להגיד דפקו אותנו, לא מחאת רוטשילד ולא הפנתרים. בחרתי את הצבא כנושא שמדבר אליהם. היתה לי אז חנות קטנה שבה ישבתי על ארגזים ובניתי את התוכנית. קראתי לכולם לחנות והחלטנו לשתף פעולה עם אחת מהיחידות בצה"ל. היו קללות וצעקות, אבל היה ברור שיש נשמה, ולכן לא נבהלתי. אספנו כסף, שכרנו שני אוטובוסים, ונסענו יחד כולם להביא משלוח מנות למוצב בבקעה.

קניות לפסח מחנה יהודה
אוליבייה פיטוסי

זה הצליח?

חזרנו הביתה כקבוצה שיכולה גם להפיק אירוע ולא כאוסף של בסטיונרים. בשלושת החודשים הבאים המשכתי לשוטט, לאתר אנשים ולבנות מנהיגות. לפי הניתוח שלי היו בשוק שני סוגי הנהגות: הראשונים הם זקני השוק שהיו מסתובבים עם מסבחה, מסתכלים על המחירים ובמבט שלהם היו מסמנים לסוחר אם המחיר שקבע בסדר.

סוג של קרטל.

הם שמרו על רמה מסוימת של מחירים. היה לי ברור שלא הם יחוללו את המהפכה. המנהיגות השנייה היתה המנהיגות האלימה שהג'ונגל של השוק נתן לה מרחב קיום. גם אתם לא רציתי לשתף פעולה, אבל ידעתי שאני צריך להיזהר מהם. מה שחיפשתי זה את הבנים של המנהיגות המסורתית. הם היו חלשים, שכן הם קיבלו עסקים לידיים בלי מאמץ ולא הבינו שהחיים יותר מורכבים ולא עוברים בירושות. זאת היתה המנהיגות שאליה כיוונתי. אחרי כמה שבועות קיבלתי טלפון מהחטיבה של היחידה שבה היינו, שביקשה להתארח בשוק.

ומה היה?

שוב ישבנו על הארגזים, שוב צעקנו. הקמנו ועדה משותפת ובנינו אתם יום ספורט משותף בשטח ביער ירושלים, שאותו שכרנו במיוחד. התוכנית היתה לעשות בסוף היום ארוחת ערב בשוק, אבל הצבא לא הסכים בגלל הדימוי של השוק כליכודניקי וזאת היתה תקופת מערכת בחירות. לא ויתרנו, ועשינו ארוחת ערב ליד השוק כשהסיום היה במרכז התרבות יחד עם בכירים מעיריית ירושלים. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הסברתי לאנשים מהעירייה שצריך לשבח את "הבריונים של השוק", כי הם עשו משהו. כך החל הדימוי להשתנות.

אילו עוד דברים עשית?

ניצלתי שביתה של העירייה, כשערימות אשפה אדירות עמדו בכל העיר ובשוק גובה הזבל הגיע לחצי מטר. אחרי ארבעה ימים אמרתי להם - "איך אתם יכולים לחיות בזבל הזה?". הם אמרו את מה שתמיד אומרים, "אנחנו משלמים ארנונה, זאת העירייה שלך". שוב הדיון הפנימי, הפעם עם קצת פחות קללות, וקיבלנו החלטה לנקות את הזבל. שכרנו שתי משאיות, לקחנו קבוצת סוחרים ובנוסף גייסנו כיתה מבית הספר הניסויי שהיה ליד. היה מפגש מרתק בין הסוחרים לתלמידים. הסוחרים לא חשבו שהתלמידים הצפונים־יורמים יכניסו את הידיים לזבל, והתלמידים לא האמינו שהפרחחים ממחנה יהודה מסוגלים לנקות את הזבל של עצמם. כי אנחנו חברה שחושבת בסטריאוטיפים. בעצם ניקינו זבל אחר פחות מסריח והרבה יותר מסוכן - את הדימויים שאנחנו שמים אחד על השני. וכך שלוש שנים של עבודת עומק, מחנות לחנות, לשינוי הדימוי של השוק. עשינו קורס פעילים, הקמנו קבוצת כדורגל שהתחרתה בליגה למקומות עבודה, הם אפילו לבשו חולצה של הפועל, עמדו מול שופט והיו צריכים להגיע בזמן לאימון. כל דבר היה מהפכה.

ומשהו התחיל להשתנות?

כן. ואז הבנתי שצריך לעבור לפרק ב', כלומר לייצר הליך דמוקרטי במקום שאינו מעוז הדמוקרטיה הישראלית, ולהוביל לבחירות חשאיות א־פוליטיות. זה היה כמו ללכת לכיכר תחריר. ערכנו מפקד, כתבנו רשימת בוחרים עם ועדת בחירות חיצונית כדי שלא יהיה מצב שחמולה אחת תשתלט ושהכל יהיה צודק ונקי מפוליטיקה. אחרי חצי שנה הורדתי קלפי לשוק בפעם הראשונה בהיסטוריה, יצאו אנשים מהעסקים ובחרו הנהגה. שיעור ההצבעה היה 70%. מה שהיה מוצלח זה שההנהגה הנבחרת הבינה שהמבחן האמיתי שלה עובר דרך ציר החובות ולא מה שמגיע לנו.

והעירייה סוף־סוף התחילה לשתף פעולה?

בדיוק אז, סוף שנות ה-80, הגיע הטלפון מעוזי וקסלר, יד ימינו של טדי, שהיה גזבר העירייה והאיש החזק בה. הוא שם לב למה שאני עושה בשוק ואמר לי: "חברת מוריה שהקמנו בעירייה תבצע שיפוץ עמוק בשוק. תביא את הנבחרים אתך, שבו יחד עם מוריה ותקבעו את האופי והחזון של השוק". היה צריך לחפור, להוציא תשתיות רקובות, לרצף באריחי גרניט, להחליף את הדוכנים, לייצר רמפות וגבולות חדשים. התפקיד שלי בשלב התכנון היה מעין מתורגמן - להסביר למהנדס מה אומר הסוחר ולהסביר לסוחר מה אומר האדריכל. כולם מדברים עברית, אבל אני יודע לתרגם. הבנתי שלא מספיקה שותפות של הוועד, צריך לחשוף את התוכנית לכל 500 הסוחרים. הקמנו מודל אחד על אחד, הם ראו, והעירו הערות, למשל שהתאורה המתוכננת לא תאיר את הסחורה מספיק טוב.

בטח כולם שמחו בגלל השיפוץ.

זה לא היה כל כך פשוט. קודם כל היתה שאלה איך ואצל מי מתחילים, כי זה שוק עם תחרות בכל סמטה. בנוסף היתה בעיה לסגור את השוק ולשלוח את האנשים הביתה בלי פרנסה. בשוק העירקי יש 70 סוחרים, היה צריך לסגור אותם לארבעה חודשים. נסה לדמיין - לבוא לעירקים ולהוציא אותם לארבעה חודשי חופש, ועוד להחתים אותם על חוזה שכל מי שחוזר מהחופשה המאולצת משלם מכיסו 5,000 שקל. זאת המהפכה.

כולם הסכימו?

היה צריך לעבוד כל יום עד 2 בלילה כדי לשכנע. בהרצאות שאני נותן היום, גם לאנשי צבא, אני אומר למפקדים - כשאתם יוצאים למסע של 100 ק"מ אל תרחמו על חייל מתקשה, תנו לו בעיטה שימשיך, אבל במנוחה הראשונה תיגשו, תחבקו, תגידו "ראיתי כמה היה לך קשה". כך עשיתי וכך סגרתי סמטה אחרי סמטה, והשוק התחיל לקבל צורה ושינוי, וכבר אי אפשר היה להתווכח עם ההצלחה. לאט־לאט כל המערכת הממסדית התחילה לנסות לחבור אלי, החברה למתנ"סים קראה לי לחזור, הסוכנות וקרן היסוד התגייסו להציל את לב ירושלים והתקבלה החלטה על השקעה של 12 מיליון דולר בשכונות המרכזיות. גם העירייה התגייסה, וזה נהפך לפרויקט עצום - ואז התברר שמחפשים איש גדול שינהל אותו.

מה זה איש גדול?

אל"ם במיל' שיודע לשבת בקוקטיילים, להציג מצגות פאואר פוינט ולדבר בחמש שפות.

ומה עם אורי עמדי?

אז מה אם הוא עשה תהליך בשוק.

ומה אמרו החברים החדשים שלך, הסוחרים?

הם לא הסכימו לשינוי. הם ביקשו ממני אישור לצאת לקרב. אמרתי להם - אני איש חינוך, אתם רוצים לצאת למאבק עלי ועל הדרך שלי? בסדר, אבל עם שלושה לאווים: לא מאבק אלים, לא פוליטי ולא עדתי.

למה עדתי?

כי זורקים כורדי ומביאים אשכנזי. היה קל ליפול לזה. הם קיבלו את זה ויצאו למאבק. אמרתי להם - אם אתם מפרים אפילו כלל אחד, אני נכשלתי, אני הולך הביתה.

ומה קרה?

הם היו בסדר, אבל המאבק נכשל. הגיע איש העולם הגדול והחליף אותי.

זה מתסכל.

לא הייתי מתוסכל, כי התסכול הוא העונש הכי גדול של היזם החברתי. אמרתי לטדי שהאזור יקר לי ושאני לא מוכן להפקיר אותו בידי אדם שמבין באבנים, אבל לא באנשים. הייתי מוכן לטאטא את הסמטאות. טדי חיבק אותי ומצאו לי עבודה כמנהל חברתי של הפרויקט.

וזה עבד?

אחרי שנה המנהל החדש שהביאו הבין שלא מדובר רק בבתים מתפוררים, אלא גם בקהילה מתפוררת ואנשים קשים, ועזב. מינו אותי לנהל את הפרויקט כולו. בשלב זה התחלנו להתרחב - שכונות הנחלאות היו מיועדות להריסה, אז שינינו תוכניות בניין עיר ומעכשיו המטרה היתה לחדש את האזור, לאפשר בנייה של מקסימום קומה-קומה וחצי ולשמר את החצרות הפנימיות והקשתות. בהמשך בנינו מרכזי קהילתי שבאמצעותו ניהלתי את האזור.

נהפכת לבוס גדול.

עכשיו כבר עמדתי בראש צוות של 80 איש ולא ישבתי על ארגזים בשוק. היתה לי מזכירה בבוקר ומזכירה בערב. כביכול נעשית אדם חשוב, אבל ידעתי שאני חייב את הכל לאנשים בשוק שנתנו בי אמון גם כשלא היו לי בתרמיל משאבים, אלא רק אהבת אדם.

מתי השוק התחיל לתסוס כמו שאנחנו מכירים אותו היום?

בתחילת שנות ה-90, אחרי שלב הפיתוח הראשוני, נבחר ליו"ר השוק אלי מזרחי, דמות מיוחדת, שהבין שהפוטנציאל טמון גם בשינוי המיתוג. במחסן של אבא שלו, שמכר קטניות ופיצוחים, הוא פתח את בית הקפה הראשון, קפה מזרחי. הבנות שלו, דור שלישי לסוחרי השוק, מפעילות כיום את הקפה. השינוי שאלי הביא אתו היה התחלה לעולם חדש של צעירים, חלקם בנים של, ואחרים פשוט כאלה שמבינים שיש פוטנציאל. כך השוק התחיל למתג את עצמו מעבר לירקות, בשר ודגים גם למעדניות ולמסעדות טובות, שגולת הכותרת שלהן היא מסעדת מחניודה של אסף גרניט.

זה שינה לגמרי את אופי השוק?

כן. הוא התחיל לקבל אופי של מסעדות, חנויות של תבלינים וגבינות. חנות קטנה של גבינות נהפכת למעדני באשר, שהוא כיום אחד המותגים המוכרים של השוק. אלי באשר נסע והביא גבינות מהולנד וצרפת ומשך קהל חדש. כך גם מאפיית האחים חבה, שחיברו כמה חנויות בציר יפו ופתחו מסעדה ענקית שבעצם מדברת את השפה של השוק. כך השוק נהפך להיות גם מוקד לחיי לילה. גם באשר וגם צדקיה, מהסוחרים הבולטים במחנה יהודה, פתחו דוכנים בשרונה מרקט בתל אביב, צדקיהו כבר החליט לסגור אותו, ונראה לי שבצדק.

למה?

שרונה הוא לא שוק פתוח, אני לא רואה לו עתיד כלכלי, בכלל לקניונים הסגורים. בירושלים היו מספיק חכמים לעשות את קניון ממילא פתוח, שידבר את השפה. אני מאמין שתהיה נהירה לשוק הפתוח כי אנשים רוצים להגיע לדבר האותנטי, לריחות ולטעמים. לכן צריך לסייע לקדם את השווקים הפתוחים.

ואתה עוסק בזה היום.

כן, אחרי שפרשתי מהחברה למתנ"סים, הצטרפתי לחברת קשרי קהילה, וזה מאפשר לי לגעת בשווקים נוספים. כיום אני נמצא גם בשוק הכרמל עם עיריית תל אביב ובשוק בבאר שבע. ההתמחות שלי היא בתהליכי שיתוף הציבור בפרויקטים אורבניים, תחבורתיים ומרכזי מסחר.

מתחם שרונה, תל אביב
אייל טואג

רוצים שתשכפל את ההצלחה?

לכל שוק יש ייחוד ודנ"א משלו, כך שאי אפשר לשכפל הצלחה, צריך ליצור כל הזמן. אני צריך לתפוס את עצמי ולא ליפול בשבי של מה שעשיתי במחנה יהודה. בכל מקום יש מבנה אחר ושחקנים אחרים. למשל, עולמם של הסוחרים בבאר שבע אחר. יש שם בדואים. המאחד בשווקים הפתוחים הוא שהם יכולים למתג את העיר ולייצר שותפות של ציבורים הטרוגניים ודיאלוג.

היו גם משברים, בעיקר בתקופת הפיגועים הגדולים בירושלים ב–2002–2003.

כן, כל הזמן ניסיתי להרים את האנשים כי היה חשוב לא להישבר. בשלב מסוים חיפשנו דרך להחזיר את הקונים שעזבו בגלל הפחד ויזמנו מהלך שנשמע מהפכני - הופעה של הפילהרמונית עם דוד ד'אור בשוק. התפקיד שלי בהופעה היה לחפש שיכורים ולהרחיק אותם שלא יפריעו. אני אף פעם לא עולה לנאום ולא יושב בשורה הראשונה. ואז אני שומע את אלי מזרחי עולה לבמה לברך ואומר - הנה אתם רואים שהפילהרמונית כאן, והיא לא בשמים ואנחנו לא ברצפה. אמרתי לעצמי העבודה הושלמה. הוא ביטא את כל החלום שלי. היום יש קהל צעיר, יש חיי לילה בשוק עד 23:00. כך נהפך מרכז ירושלים להיות שם דבר - והיום הוא מתחיל אפילו לשלם את מחיר ההצלחה.

למה הכוונה?

יש סכנה שהשוק יאבד את האותנטיות שלו. אם המנהיגות שמנהלת את השוק לא תשכיל לשמור גם על חנויות הירקות, השום והדגים, כך שיהיה תמהיל חכם, הוא יאבד את מקומו.

יש להניח שאפשר לראות את ההצלחה הזאת גם במחירי הנכסים.

אני לא כלכלן, אני איש חינוך, אבל אומרים שכיום הנכסים בשוק שווים פי 15 משווי הנכסים לפני שני עשורים. חנות קטנה שהיתה שווה אז רבע מיליון שקל, עולה כיום 3.5 מיליון שקל. גם מחירי הדירות עלו ככה.

היית גם שותף להתנעת הרכבת הקלה בירושלים.

בסוף שנות ה-90 ערכנו קורס פעילים לוועד השלישי של השוק, והזמנתי את מנכ"ל העירייה איתן מאיר. הרכבת היתה אז בחיתולים, ואני שומע אותו מציג את זה בפני הפעילים, ואני מקשיב ומבין שמדובר במהפכה חברתית. ידעתי שהרכבת תשפיע על כולם ובוודאי על אנשי מרכז העיר. באתי למנכ"ל העירייה, ואמרתי לו שאעזור בהתנדבות, כי ברור שזה אחד הסיכויים להתחדשות ושזה יזרים קונים ותנועה למרכז העיר. באותו זמן זה היה לא פופולרי כי היה רעש, אבק והפרעות, האופוזיציה ניגחה את הקואליציה, זה היה ממש סיכון מקצועי. אבל ברור היה לי שזה אחד הסיכויים של המרכז. שוב בניתי שולחן עגול של סוחרים שהחנויות שלהם לאורך התוואי של רחוב יפו, ועשיתי אותו דבר שעשיתי עם השוק. כך נוצרו הסכמות. בשיתוף עם העירייה תמכתי בעבודות עם אירועים תרבותיים וכך ייצרתי תנועת קונים גם בשעה קשה.

מה הלקחים שלך מהמהלך הגדול הזה?

היו לי שני רמזורים: לא לחזור על הטעות של פרויקט שיקום שכונות ועל תרבות המגיע לנו, ולא לחזור על הטעויות שעשו בשיפוץ משכנות שאננים, שבה האוכלוסיה הוותיקה יצאה, ונכנסה אוכלוסיה של אמנים. ידעתי שצריך לחפש את הדרך לדאוג לאוכלוסיה האותנטית שתישאר, ובמקביל לפתוח פתח לאוכלוסיה החדשה. גם לעולם החרדי הייתי קשור ואמפתי וגם לערבים שעובדים בשוק. במסגרת זו בניתי פרויקט טיפול ב"ילדי הסלים".

מיהם ילדי הסלים?

ילדים ערבים שאיבדו את ילדותם ברחבי השוק - הם נשלחים ככוח עבודה זול ופרנסה למשפחות שלהם, חלקם הגיעו מהכפרים בסביבה, וידעתי שאף אחד לא רואה את הילדים האלה. הם סוחבים את הסחורה מהחנות לג'יפ הממוזג של מי שהולך בערב להפגנה על כבוד האדם וחירותו. מצאתי להם מדריך והקמנו להם קבוצה, נתנו להם כיתה ללמוד בה. כך גם יצרנו קשר עם משפחות המקור שלהם. כשנתנו לי להדליק משואה ביום העצמאות 2007 הזכרתי את ילדי הסלים, וכשקיבלתי את פרס מרתה לחיזוק הדמוקרטיה בישראל, תרמתי אותו להם.

מה אתה עושה כיום, מעבר למעורבות שלך בשווקים נוספים?

מעביר הרצאות וסדנאות לקבוצות ממגזרים שונים, אנשי חינוך, מפקחים, חברות עסקיות ומפקדים בצבא. הנושא הוא כיצד להוביל שינוי. המפגשים מתבססים על ניתוח מעמיק של החברה, מערכת הערכים כבסיס להובלת שינוי. בכל פעם אני נפעם מחדש לגלות כמה התורה שנבנתה במרכז ירושלים נכונה לכל המגזרים. אני חושש מהראיון הזה כי אני יודע שכל עוד אני לא נחשף מדי אני יכול לעשות את העבודה, ברגע שאיחשף יהיה למישהו אינטרס. אני מבקש...

מה? לא לפרסם את הראיון?

לא לשים אותי במרכז. אני רק מאיר את הדרך. 35 שנה עמדתי בראש המערכת הזאת, ראשי ערים התחלפו, לאורך כל הדרך הייתי מתחת לרדאר, לא רבים יודעים עלי, אם תסתובב בשוק ותשאל מי עשה את כל זה הם יגידו לך "אנחנו". אני רק באתי עם פנס להראות את הדרך ועם מברשת להוריד את האבק שהיה שם. הכל היה שם.

אתה מבין שזה יהיה ראיון אתך ושתהיה תמונה שלך.

תשמור עלי. אנחנו חיים בחברה יצרית, תחרותית, ואנשים כמוני לא קורצו מהחומר הזה. אני צריך לדעת לשרוד ולהישמר מפרסום. שים את הטפיחה על השכם במינון הכי קטן. מה שחשוב הוא שמי שקורא יאמין בכוחו לשנות את החברה, שהסוחר בחיפה ובבאר שבע או מי שכרגע מקטר על הקמת הרכבת הקלה בתל אביב יבין שהוא חלק מתהליך גדול ויאמין בכוחו. אני שליח. אני לא סופרמן. באתי מבית עם שבעה ילדים ושני חדרים. אני מרגיש עובר אורח בחברה הישראלית, ורוצה להשאיר בה משהו חיובי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#