"בעבר דרשו מהילדים להתאים את עצמם, היום זה 'תגשים את עצמך'" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מה הבעיה של הנוער?

"בעבר דרשו מהילדים להתאים את עצמם, היום זה 'תגשים את עצמך'"

אליאב זכאי, פסיכולוג ארגוני-חברתי: "עם כל הכבוד לצה"ל, שמכשיר עשרות אלפי קצינים, סדרת מנהיגות של שבוע לא מתאימה כדי לפתח מנהיגים וצריך לעבוד הרבה יותר לעומק ובגיל הרבה יותר צעיר"

19תגובות
נוער בהופעה של וואן ריפבליק
תומר אפלבאום

אליאב זכאי, ספר על עצמך.

אני פסיכולוג חברתי-ארגוני כבר 28 שנה. הייתי ראש מדור מחקר ופיתוח בצה"ל ועבדתי בפיתוח מנהיגות. עבדתי גם כיועץ של הצבא האמריקאי, הסינגפורי והשוודי.

למה עזבת?

כי למדתי שעם כל הכבוד לצה"ל, שמכשיר עשרות אלפי קצינים, סדרת מנהיגות של שבוע לא מתאימה כדי לפתח מנהיגים ושצריך לעבוד הרבה יותר לעומק ובגיל הרבה יותר צעיר. לכן בהמשך הייתי מעורב בהקמה של תוכניות מנהיגות בבתי ספר, ואז הבנתי שהישועה לא תבוא מהמערכת הפורמלית.

מה תיכננת?

למצוא איש עשיר שישקיע בפיתוח מנהיגות אצל בני נוער.

נו, מצאת?

במקרה נתקלתי במודעה על תוכנית מנהיגות חדשה בשם LEAD, והתקשרתי להציע את עזרתי בהתנדבות. ביקשתי להישאר שם שלושה ימים, ואחרי ארבעה חודשים מצאתי את עצמי מנהל את הארגון. ומאז, 18 שנה, אני מגשים חלום.

מיהו אותו בעל כיסים עמוקים?

התורם הוא מוריס קאהן, ממייסדי אמדוקס ודפי זהב, שייסד את העמותה. הוא טוען שזה אחד הפרויקטים החשובים בחייו. הוא עדיין יו"ר פעיל ותורם 75% מהתקציב שלנו, שהוא 6 מיליון שקל בשנה.

אליאב זכאי
אייל טואג

ספר מה זה LEAD.

ההתמחות שלנו היא בהנחיה של תהליכי פיתוח מנהיגות לצעירים בכיתות י"א-י"ב - הדור הבא של ההנהגה בישראל - באמצעות שיטה שפותחה ומיושמת על ידי קבוצת מומחים רב תחומית לפיתוח מנהיגות - פסיכולוגים, מנחי קבוצות ואנשי חינוך.

ומעבר לסיסמאות?

אני תמיד אומר שאני מלטש יהלומים, רק שבמקרה שלי היהלומים הולכים על שתיים ועושים הרבה רעש. גם כאן האיכות נמצאת כבר בתוך האבן. אין לנו מה ללמד אותם, אלא לזהות את האיכות שבהם ולהוציאה לאור. המטרה שלנו היא לייצר מנופי שינוי לישראל, כך שהבוגרים שלנו יתקשרו ביניהם וייצרו רשת שביחד תזיז את כיוון האונייה.

איך אתם מוצאים את "מנהיגי העתיד"?

מדי שנה אנחנו מאתרים 120 נבחרים מתוך 5,000 תלמידי כיתה י' שמגישים מועמדות. מערך המיון שלנו מבוסס על מאבחנות מצה"ל לשעבר, שעושות למועמדים ראיונות עומק טלפוניים של שעה. בהמשך מוזמנים 500 מהם למיון קבוצתי של חצי יום. בסוף החופש הגדול של כיתה י' מתחיל התהליך.

על חשבון החופש?

כן, זה אף פעם לא על חשבון הלימודים, גם הכנסים שלנו על חשבון חופשות, ואחרי הצהריים. אבל לא בימי שלישי, כי שלישי הוא יום הפעולות בתנועות הנוער והרבה מהאנשים שלנו מדריכים שם. הם עוברים תהליך של שנתיים, ובהמשך אנחנו מלווים אותם עד גיל 35. זאת התוכנית הכי ארוכה בעולם לפיתוח מנהיגות. כולנו מקווים שזה יצליח, אבל ברור שזה הפרויקט הכי שאפתני שקיים. עוד יכתבו על זה ספרים ומחקרים וילמדו על זה בבתי ספר.

עד כדי כך?

כן, יש הרבה ארגונים שעוסקים במנהיגות, אבל השיטה שלנו שונה. זה לא רק סט של כלים ומיומנויות, אלא בחירה זהותית בדרך חיים מסוימת. רוב תוכניות המנהיגות מתייחסות לקצה העליון של הקרחון, להיבט ההתנהגותי, ולכן הן לא מצליחות להשפיע על מערכת ההפעלה ועל התוצאה. אנחנו טוענים שמנהיגות היא לא רק התנהגות, אלא משהו עמוק יותר, שנמצא מתחת לפני המים. זה לא רק סט של כלים וטכניקות, אלא בחירה בדרך חיים. כמו שאדם דתי הוא לא רק שומר שבת וצמחוני הוא לא רק אחד שלא אוכל בשר. אנחנו מנסים לקחת חבר'ה בגיל ההתבגרות ולעזור להם להבין כמה זה מורכב.

נשיא ארה"ב ברק אובמה
Pablo Martinez Monsivais/אי־?

מה מורכב? להיות מנהיג?

כן, הם צריכים לחיות כמובילים ומשפיעים ולא מובלים ומושפעים. הסלוגן שלנו הוא "להוביל בדרך שלך". אנחנו מאמינים במעשה המנהיגותי. סנדלר עושה נעליים, נגר עושה רהיטים, מנהיג עושה מעשה מנהיגותי, שהוא עבודה קשה למען הכלל. זאת תוכנית מושקעת והיא ניתנת להם ללא תמורה, אבל היא תובענית.

מה זה דורש מהצעירים?

בתכל'ס אנחנו מייצרים להם זירה של מפגשים, סדנאות ועבודה בצוותים, ובסוף זה נהפך לפורום של מובילי פרויקטים, כשהם צריכים ליזום ולתכנן פרויקטים חברתיים. הרעיון הוא להפוך אותם לצוות משימה ולמידה.

ספר על כמה פרויקטים כאלה.

למשל, תנועת הנוער כנפיים של קרמבו, שמשלבת ילדים עם צרכים מיוחדים, הוקמה אצלנו. גם פרויקט זיכרון בסלון לקיום ערבי זיכרון אלטרנטיביים בערב יום השואה, וגם תוכנית ישראל 2050 להעלאת המודעות של סטודנטים. למעשה, יותר מ-330 פרויקטים נוצרו בתוכנית שלנו, חלקם כבר התבססו ומוסדות ורשויות לקחו עליהם בעלות.

אילו עוד?

יש הרבה דוגמאות. יש פרויקט שנבחר לייצג את ישראל באו"ם, שבו חבר'ה לוקחים בלילות פינג'אן וקפה והולכים לדבר עם נוער עזוב. יש בחורה שעובדת עם בנות על אידיאל היופי ועל הנזק שאימהות עושות לבנות שלהן. יש פרויקט על תאונות דרכים ופרויקטים על חינוך. אין נושא שלא נוגעים בו, ותמיד זה יהיה עם חשיבה אחרת.

מה התפקיד שלכם, המבוגרים?

הסיפור זה לא לעזור להם, אלא להיות שם כשהם נופלים ולהעלות אותם חזרה למעלה. הכל נובע מחשיבה, תכנון וביצוע שלהם. אף פעם לא נגיד להם מה לעשות. אתה רוצה שראש העיר יצטרף? תגרום לו. עם כל הכבוד לכישורים שלנו, מי שמגדל את המתבגר היא קבוצת השווים לו, החברים שלו, ואצלנו יהיו להם חברים טובים שיאתגרו אותם. כך, מגיל 16 הם כבר משחקים בעולם האמיתי. בבית הספר מוכרים להם סיפור על דור המחר, אבל הם דור ההווה. מגדלים אותם עד גיל 18 או אפילו עד 21 בלי לתרגל אותם בבחירה ובעצמאות. תמיד אומרים להם מה לעשות. פתאום בגיל 22 אומרים להם - תסתדרו לבד.

וזה לא עובד?

כיום מתבגרים לאט יותר לעומת מה שהיה לפני 15 שנה. בגיל 16 הם ילדותיים ומפונקים יותר. אחד ההסברים לכך הוא שכיום החיים קשים יותר, ותוחלת החיים גבוהה יותר. התפקיד של ההתבגרות הוא לבנות זהות בלי לשלם מחיר, כך שכמעט הכל מותר להם חוץ מלא להיהרג בכביש. זו הפריווילגיה המרכזית שנותנים להם, "תבינו אותם, הם צעירים". דברים שאם אנחנו היינו עושים כמבוגרים היו מפטרים אותנו מהעבודה - להם מותר. מפגינים כלפיהם גישה סלחנית.

אבל אתה טוען שזאת סלחנות מוצדקת?

העניין הוא שכיום מי שאין לו את זה גדל להיות בוגר לא מתפקד, כי האתגרים של החיים המבוגרים הרבה יותר קשים מבעבר. פעם היית נכנס לחברת החשמל בגיל 25 ויוצא משם לפנסיה, וב–16:00 רואה ערוץ 1 על המרפסת. היום הכל יותר קשה. בסך הכל הם יותר טובים מאתנו, רק שלפעמים זה לא נראה לעין, כי הם פשוט מתבשלים יותר לאט. לכן המטרה שלי היא לסדר להם מדרגות לבריכה שבה המים נראים יותר עמוקים.

תסביר את הקשר בין פרויקט נקודתי שבני הנוער עושים בכיתה י"א למנהיגות כשהם יהיו בוגרים.

נוער בחוף גורדון
דניאל בר און

הפרויקט הוא רק פלטפורמה להתנסות בה ולא מטרה בפני עצמה. זה מחנה אימונים. כך שלא משנה איפה הם יהיו בעוד 20 או 30 שנה, הם יוכלו לעמוד באתגרים הגדולים. בשביל זה הם חייבים לנסות וגם לא להצליח. זה לא קל, ולכן לא כולם מסיימים את התוכנית. תחשוב במונחים של קורס טיס.

אתם מדיחים כמו בקורס טיס?

אנחנו לא מעיפים, הם הולכים לבד. אלה ילדים שמכיתה ב' המורה אמרה עליהם שהם יהיו ראש ממשלה, וכולם מוחאים כפיים כשהם מדברים וגם ההורים משדרים להם את זה, הם רגילים להיות אחד בכיתה או בשכבה.

טוב, כל ילד הוא מיוחד להוריו.

אבל זה אחרת. בעבר היתה דרישה מהילדים להתאים את עצמם, להשתלב, היום זה "בוא תגשים את עצמך". כולנו חוטאים בחטא הזה כהורים, כי אנחנו מלמדים אותם שהם מיוחדים ויוצאי דופן. לכן הם יוצאים לעולם פחות בשלים, והם מחכים שהעולם יגלה אותם. זאת תרבות האינסטנט של כוכב נולד, יש להם פחות סבלנות לעבודה קשה. אפילו אם הוא רשג"ד בצופים יש לו זהות משועבדת.

זהות משועבדת?

אלה חבר'ה שרגילים לרצות סמכות ומזהים מה ההורים רוצים, וכך נהפכים לילדים לדוגמה. גם בבית הספר וגם אצלנו זה נוכח. אז הם עושים פרויקט מעולה, אבל לא לומדים כלום, כי זה רק כדי לרצות. אנחנו לא רוצים שירצו את הסביבה, כי כך נהפכים לשבשבת ולא למנהיג. מנהיגות זה סוג של סטייה, ג'וב למזוכיסטים: כל הזמן להמציא את עצמך, ולעבוד קשה ועדיין לחטוף ממי שלא אוהב מה שאתה עושה. לכן כשהם מגיעים אלינו הם מקבלים הלם.

הלם?

הם מגלים עוד 120 ילדים כמוהם, שהם בעצם לא כאלה מיוחדים, ומתחילה תחרות. רק אחרי כמה חודשים הם מבינים שבעצם זו לא תחרות אלא עבודת צוות, ושכל אחד יכול ללכת בדרך שלו. אנחנו לוקחים את כל "ראשי הממשלה" האלה ואומרים להם בואו, תתחילו לעבוד, תתחילו לאתגר את עצמכם. החיים מורכבים יותר, זה לא מה שחשבתם. ואנחנו לא עושים זאת במסגרת דיונים של שיעורי חברה, אלא ממש בעבודה והתנסות.

ספר קצת על התהליך.

זה מתחיל בכנס שבו הצעירים רואים את הפרויקטים מהשנים שעברו, ואז הם משוכנעים שתוך שבועיים גם להם יהיה כזה פרויקט, כי הם חושבים שהם אלופי העולם במנהיגות. הבעיה שאחרי שיש להם רעיון, נניח לסייע לקשישים, הם מנסים לשלוח מייל אחד למישהו בעירייה ועוד איזה טלפון, וזה לא עובד.

למה?

כי גם יש להם מבחנים וצופים, וראש העיר לא משתף פעולה. ואז קם מישהו ואומר "אני מת מפחד להיכשל, כי תמיד אמרו לי שאני מלך בהצלחות". ואז הם עוברים תהליך של איך זה לקום וליפול ושוב לקום. זה ההבדל בין מנהיגות וניהול או פיקוד. מנהיגות היא הבחירה של מה אני רוצה לעשות. זה התהליך שאליו אנחנו מובילים אותם, לא בחירה פולנית של תעשה מה שאמא רוצה.

וזה השלב של העזיבות?

50% באים ואומרים לנו "הבנו כמה זה קשה, לא מתאים לנו, עדיף לנו לרוץ אחרי בני המין השני, לשחק כדורגל וליהנות בתנועת נוער". הם הולכים הביתה ואומרים "אולי פעם נהיה מנהיגים גדולים". לעומתם, החצי השני אומר "הבנו שזה קשה, אנחנו רוצים להמשיך". רק אז, אחרי כשנה, מתחילים את העבודה האמיתית שכוללת קשיים ועליות ונפילות. רק אז הם מבינים. פתאום יש אור ממיס בעיניים ואז הם מתחילים לרוץ, ואנחנו זזים הצדה כדי שלא ידרסו אותנו. בסוף הם מגיעים לתוצאות מדהימות ומזיזים הרים.

אולי זה בעצם רק קורס העשרה למצטיינים ולא מנהיגות ממש?

לא, זה תהליך מעצב זהות. מבחינתם הוא מכונן, ומחייב בחירה שלהם להיות מובילים ומשפיעים ולהביא תועלת לחברה. יש שמשקיעים בצמצום פערים בחברה אבל השאלה שאנחנו שואלים היא מה קורה עם המצוינים והמחוננים, מי אמור לעבוד אתם. יש תוכניות אקדמיות, יש נוער שוחר מדע. אבל מה לגבי מנהיגות ואינטליגנציה רגשית? יש גם תפישה שהם קיבלו מתנה מאלוהים והחיים שלהם דבש ולכן לא צריך לדאוג להם, כי "הם בכל מקרה יעשו הרבה כסף". אנחנו לא חושבים ככה.

רה"מ נתניהו
עופר וקנין

מנהיגות היא לא תכונה מולדת?

אנחנו מאמינים שמעורב בזה כישרון כמו במתמטיקה, מחשבים וכדורסל, אבל אם לא יעבדו אתם ויעזרו להם לממש את הפוטנציאל, הם יסיימו בבינוניות. יש לנו נוסחה.

נוסחה?

L=P*M*O: מנהיגות = מוטיווציה כפול פוטנציאל כפול הזדמנויות. היה לנו ראש ממשלה מדור הנפילים, מנחם בגין, שיום אחד אמר "איני יכול עוד". כלומר, לא בא לו להיות מנהיג יותר. היו לו שאר המרכיבים, אבל המוטיווציה נגמרה.

אילו נערים אתם מקבלים?

את מי שהכי מתאימים.

אשכנזים עשירים?

ממש לא. יש אצלנו מכל חתכי החברה הישראלית, דתיים, חילונים, תושבים שמעבר לקו הירוק, קיבוצניקים, מזרחים, בנות ובנים, יוצאי אתיופיה וערבים. שיעור הערבים, הדרוזים ויוצאי אתיופיה הוא כרגע פחות משיעורם באוכלוסייה. אנחנו עובדים על זה קשה, זה חשוב לנו. זה מדהים לראות תלמיד ישיבה וערבייה מנצרת מתקשרים ועובדים יחד. בישיבה עושים לו את המוות, "מילא עם בנות אבל עם ערבייה?", והוא אומר להם שזה מחזק את האמונה שלו. יש גם בחור מישיבה שאמרו לו שהומוסקסואליות היא מחלה והוא לא נרדם בלילה כי הוא ישן עם הומו בחדר, ותוך כמה חודשים הם נהפכו לחברים הכי טובים. אם לא נצליח לייצר אצלנו דיאלוג בין מגזרים, איך נשפיע על כל המדינה?

אם נחזור לרגע לקריירה הצבאית שאותה עזבת, אולי גם הצבא נכשל בפיתוח מנהיגים?

בזמנו, כשהצגתי את התפישה שלנו בפני יועצים שעובדים עם צוערים בקורס קצינים והסברתי שהשלב המרכזי מבחינתנו הוא הזהותי - "רוצה אני, מוכן אני", נפלו פניהם. הבעיה של הצבא היא עם המחיר של התפישה הזאת, שחלק יגידו שלא בא להם. הצבא לא יוכל להתמודד עם נשירה של 50% מקורס קצינים, למשל.

אז למעשה הצבא לא מפתח מנהיגים?

הוא עוזר לאנשים ברמה מסוימת, יותר התנהגותית, אבל מתקשה להעלות רמה בגלל אופי המשימות והצורך במסות של מפקדים. אנחנו, לעומת זאת, יכולים להרשות לעצמנו ומוכנים לשלם את המחיר.

מה קורה עם הבוגרים שלכם?

במקרה נתקלנו במחקר על בני 20–30, ועל הקשר שלהם עם ארגונים שהם היו בהם בגיל צעיר. התוצאה היא שרק 2%–3% מהם נשארים בקשר. אצלנו 95% מהבוגרים חיים בישראל, ואנחנו בקשר עם 70% מהם. לא פעם תהינו למה הם ממשיכים לבוא אלינו. לפני כמה ימים הגיעו 200 בוגרים למפגש שאירגנו. ישבתי עם מישהי שעבדה בעבר אצל שמעון פרס בפורום מנהיגות צעירה, והיא אמרה לי: "אתה לא מבין למה הם באים? אין פחד יותר גדול לחבר'ה האלה מאשר לחשוב שיש מצב שאתה הולך להיות סתם בן אדם. כל פעם שהם באים, הם נזכרים שבגיל 16 מישהו חשב שהם יכולים לשנות את העולם".

לאן הם מתגלגלים?

לא מזמן ערכנו מפגש עם מוריס קאהן, והגיעה בוגרת שלנו שהיתה טייסת קרב ובהמשך למדה באוניברסיטת אוקסופרד, והיום היא בתוכנית הכשרה יוקרתית. היא סיפרה שבמשך שנים לא היתה אתנו בקשר בגלל הצבא והלימודים, אבל תמיד זכרה את חוסר ההצלחה ב–LEAD כנקודת מפתח ואת הסיוע לחברה כערך. "היה לי קשה כי אני רגילה להצליח. הבנתי גם שכל פעם שאני מתלבטת בין הטובה האישית לכללית, תמיד יש את הקול של LEAD שאומר שיש לי אחריות לעשות למען אחרים". אחד הדברים שאנחנו מוצאים הוא שכל הבוגרים שלנו מפגינים בעשייה שלהם כיום מרכיב יזמי ואף חלוצי, וזה מה שלימדנו אותם בגיל 16. בוגרת שחוקרת סרטן אמרה לי "אני חוקרת את כל הדברים שחוקרים אחרים זורקים לפח". המרכיב השני הוא שכולם מצאו דרך לשלב בין התועלת האישית לתועלת הכלל. הם צעירים ולא מוכנים לקבל את הדיל של המגזר השלישי.

שהוא?

הם לא סגפנים, הם רוצים לעשות כסף, אבל בהלימות לצרכים של החברה. אחד הבוגרים שלנו ייסד סטארט־אפ בשם Windward, שמצא את הדרך לנטר את תנועת האוניות בעולם באמצעות לוויינים. כך הוא הצליח לגלות הברחות דלק ב–2 מיליארד דולר בשנה. "נשיונל ג'יאוגרפיק" הגדיר אותם כתשובה האולטימטיבית לדיג הבלתי חוקי בעולם. הם עובדים גם עם גרינפיס. כלומר, אפילו כשהם באו לעשות כסף הם הצליחו להביא תועלת לכלל.

בוא נדבר קצת על מנהיגות בעולם.

כאיש מקצוע ותיק אי אפשר שלא לראות שכל המודלים של המנהיגות קורסים. זה מופיע בדיקטטורות הכי חשוכות — חוסני מובראק נעלם תוך שבועיים - ובדמוקרטיות הכי גדולות שחולשתן מביאה את הציבור לחפש פתרונות אחרים.

אם בנימין נתניהו היה עובר את הקורס שלך, משהו היה משתנה בו?

אני רוצה להאמין שהוא היה אחר, שהוא היה מסוגל להסתכל יותר רחוק, לחשוב פרואקטיבית ולהיות מחויב לאינטרסים של הציבור שהוא מייצג.

האמת שבזמן האחרון בכלל חסרה לי קצת מנהיגות בישראל.

זה לא מקרי משבר המנהיגות הוא כלל עולמי, וכך גם החיפוש אחר המנהיגים של פעם. רק עיוור לא שם לב שהסדר החברתי החדש שנוסד אחרי מלחמת העולם השנייה מיצה את עצמו, כי המנהיגות לא מצליחה להוביל יותר. אנחנו עומדים בפני תקופה סוערת, שבה דברים ישתנו ויהיה סדר חדש.

אז מה יש ללמד מנהיגות עכשיו?

כי מי שייצא מחוזק מכל זה יהיה מי שייכנס הכי מוכן. לכן צריך מנהיגים שמסתכלים שלושה צעדים קדימה. לא בטוח שמנהיג טוב יכול לפתור את הבעיה, אבל התפקיד שלו הוא לזהות ולהיערך. ואני מדבר על טווחי זמן גדולים קדימה, לא כמו כולם, 18–24 חודשים קדימה, אלא הרבה יותר רחוק. דוד בן גוריון והרצל כתבו לשנים רבות קדימה. לזה אנחנו מתגעגעים. יש בעיה שהמערכות שלנו והמבנה הפוליטי והתרבות היא של כאן ועכשיו, וזה מה שאנחנו מקבלים מהמנהיגים שלנו.

אבל מה הסדר החדש שאתה מדבר עליו?

אנחנו נמצאים כיום בעידן של אחרי המנהיגות ההרואית. כיום מנהיגות היא רשתית.

מה זו מנהיגות רשתית?

יש לנו שני בוגרים יזמים טכנולוגים שמגזין "וויירד" בחר את החברה שלהם לאחד מ–15 הסטארט־אפים המובילים בעולם ל-2015. הם היו בחומוסייה ביפו וחיפשו איך להעביר את הזמן. הם אמרו "בואו נעשה חג בינלאומי חדש, יום החומוס הבינלאומי". הם קבעו את המועד ליום ההולדת של אמא של אחד מהם, והתחילו להריץ את זה. פתאום הם גילו שאנשים חוגגים את היום שהם המציאו. חברת החומוס הכי גדולה בעולם יצאה בקמפיין על יום אחר, אבל הם השתלטו על הערך בוויקיפדיה. וזה ממשיך לרוץ.

נחמד, אבל לא משנה את העולם.

שנה אחר כך הם אמרו הבנו את הקטע, והחליטו להביא את יום המורה שלא נחגג כאן לישראל. הם פירסמו הודעה בפייסבוק, ותוך 20 דקות גייסו 20 חבר'ה שעבדו על זה חודשים. הרבה רשויות מקומיות אימצו את היום, הכנסת ציינה את זה, שר החינוך בירך. שנה אחר כך מורים קיבלו צ'ופרים, הם גייסו תקציב ושמו את אחת הבוגרות שלנו להוביל את הפרויקט. כך כל שנה הפרויקט משודרג. זה סייע לאנשים שביקשו לעשות הסבה להוראה, נכתבו מכתבים למורים לשעבר. כרגע הם רוצים שתוך חמש שנים זה יהיה גדול כמו יום המשפחה. זה תהליך שמצמיח עוד דברים. זה מראה את הרוח לעשות דברים יחד, לרתום לטובת רעיון. או פרויקט אחר של בחור צעיר חובש כיפה מאוהדי הפועל קטמון בירושלים, ששם לב לבנות שבאות למשחקים והחליט שהוא מקים ליגת שכונות לבנות. הוא הקים ליגה שכיום משחקות בה עשרות קבוצות ומאות שחקניות, והיא כבר ליגה ארצית. אחד הדברים הכי מדהימים שקרו היה לראות בנות מאפרת מעודדות את הקבוצה של בית צפאפה. כיום אותו בחור מסיים שירות בצנחנים, ולפני כמה ימים הוא שלח לי מייל שאחותו שלומדת תואר שני, גילתה שאחת החברות שלה בקורס עשתה עבודת גמר על הפרויקט שלו. חמש שנים אחרי.

בוא נחזור לבעיות המנהיגות של המדינה.

ככל שהמצב משברי יותר, מנסים למצוא את האחד, המלך שיושיע אותנו, ואז מתייאשים ממנו. אין לנו ספורט חביב יותר מלבעוט בהם בתחת. כשאנחנו מתאכזבים, אנחנו חסרי סבלנות, וישר מחפשים את הבא בתור. אבל הם נופלים אחד אחרי השני כי זה מורכב יותר. אנחנו שבויים בסכמות ישנות וכל פעם מחדש מתאכזבים. לא נמצא את האחד. זה לא יקרה. זאת פנטזיה. מכאן בא התסכול. אין אחד שיכול להוביל את העגלה.

אבל חייבים מישהו שיעמוד בראש.

לא בטוח. אני לא יודע איך זה ייראה בדיוק, אבל זו תהיה רשת: אנשים שיהיו מחויבים לערכים ויחד הם יובילו. בן גוריון דור 2 זה נטוורק. צריך לייצר מסה קריטית של אנשים שישלבו ידיים. יש כל מיני מודלים. באסטוניה יש רשת והרבה החלטות שם מתקבלות קולקטיבית, למפלגת פודמוס הספרדית יש מודל מעניין.

אולי קשה למצוא, אבל יש בעולם מנהיגים. ברק אובמה, אנגלה מרקל.

כשאובמה נבחר התייחסו אליו כמו משיח, ואני הסתכלתי בדאגה. הציפיות היו כל כך גבוהות, חשבתי מה יהיה אם הוא לא יצליח. לצערי זה קורה עכשיו, ודונלד טראמפ מבטא את האכזבה מאובמה. מחפשים אנשים שכאילו יודעים שיעשו סדר, שיזקפו את קומתנו ויגידו לנו מה נכון לעשות. זה מה שטראמפ מוכר. הוא אומר "אני יודע", ואנשים הולכים אחרי זה. אלה אנשים שמאוימים מהתמורות הטכנולוגיות, החברתיות והכלכליות, ושמחפשים משיח אחר. זה קורה בגרמניה, ולא בטוח שמרקל תעבור את הבחירות הבאות. זה קרה בברקזיט בבריטניה, וראש הממשלה הלך הביתה. האבטלה של הצעירים, העלייה של האסלאם הקיצוני, מכל זה יצמח משהו אחר. בדרך יהיה מעניין. בראייה לטווח ארוך של הדמוקרטיה אנחנו לא יודעים מה ייווצר אחרי הבלגן הגדול שמחכה לנו, אבל צריך שיהיה מבנה שיהיה מחויב לטובת ולתועלת הכלל. אני לא חושב שזו גזירת גורל שאין מנהיגות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#