פינגווין עם סומבררו נכנס לחדר. 
מה הוא אומר? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

פינגווין עם סומבררו נכנס לחדר. 
מה הוא אומר?

בעולם הפנויים-פנויות של שוק התעסוקה 
כולם משחקים לפי הכללים. חוץ מאנשים יוצאי דופן

תגובות
מתוך הסרט "ביג ליבובסקי". במקום לשבת בפיג'מה בבית
אי־פי

לו יכולת להיפטר ממדינה אחת בארה"ב - באיזו מדינה היית בוחר? בחר שני סלבריטאים שהיית רוצה שיהיו ההורים שלך; אם היית כלי כלשהו מכלי המטבח - מה זה היה? למה כדור הטניס פרוותי? לחדר נכנס פינגווין עם סומבררו - מה הוא אומר?

אני בוהה ברשימת השאלות המופיעות במצגת שמולי תחת הכותרת "שאלות מוזרות שאנשים נשאלו בראיונות עבודה", ומנסה לחשוב איך הייתי עונה עליהן כדי לקבל את המשרה. האינסטינקט שלי (לפי הסדר) הוא: קליפורניה (מדינה אחת שהיא מקור כל הרע בעולם), קים קרדשיאן וקניה ווסט (סיבותי שמורות עמי), תרווד (הכלי שיודע הכי טוב לערבב את כולם), זה מה שקורה כשאוגר מזדווג בטעות עם צפרדע, ו"למה כל כך חם פה? שמישהו יגביר את המזגן". רק שאני לא בטוח שזו הדרך הנכונה לקבל את המשרה. הרי מה שמחפשים הוא שאתן תשובות עם היגיון כלכלי כמו: רוד איילנד (בכל זאת, המדינה הכי קטנה בארה"ב), אלברט איינשטיין ומריה תרזה, סכין (הכלי שנותן הכי הרבה תמורה לכסף - אפשר גם לנעוץ אותו, גם לחתוך אתו ואם מתאמצים, גם לערבב), כדי שהכדור לא יחליק כשהוא פוגע במחבט, ו"קדימה, איפה יש פה מחשב פנוי כדי שאוכל לשבת ולהתחיל לטחון שעות".

אבל השאלות האלה הן בסך הכל קוריוז, והן מזכירות לי שאף פעם לא הייתי טוב בדברים האלה. זו הסיבה שאני כאן. המטרה המוצהרת של חברת 
Age & Work בבני ברק היא לספק לאנשים שעברו את גיל 40 סביבה חמה - קצת הדרכה, טיפים הנוגעים לדרך שבה צריך להתראיין ולשלוח קורות חיים, והרבה נטוורקינג וסביבה תומכת.

למרות הכוונות הטובות, כבר בדרך למתחם החברה אני מתחיל להזיע: לא בגלל החום או הפקקים הנוראיים של הבוקר על ציר ז'בוטינסקי ברמת גן, אלא כי עולם חיפושי העבודה נוגע אצלי ישירות בעצב חשוף. ברדיו מדברים על ביטול לימודי הליבה על ידי הממשלה הנוכחית. אם החרדים ילמדו מתמטיקה ואנגלית הם יוכלו להשתלב בשוק העבודה, אבל לדעתי הם לא יוצאים לחפש עבודה פשוט כי אין להם כוח לתהליך.

את השנתיים שבין גיל 28 ל-30 ביליתי במשלוח פקסים, כתיבת מיילים והתייצבות במרכזי השמה שבהם ישבתי עם מחפשי עבודה כמוני, כשאנו בונים בצוותא גשרים ומתלבטים יחדיו מה יהיה ההרכב האנושי של המשלחת שנשגר אל החלל החיצון רגע לפני שכדור הארץ יושמד. כשזה נגמר הבטחתי לעצמי שלא אמלא עוד שאלון 300 עד סוף ימי, רק שבטראומות צריך לטפל באמצעות התמודדות ישירה, ובכל זאת, פה מדובר במשהו אחר. "אנחנו לא חברת השמה. אם היינו חברת השמה היו נכנסים אצלנו שיקולים כמו 'עם העובד הזה כדאי לעבוד כי נסגור לו משרה מהר יותר, לעובד הזה יש סיכוי לשכר גבוה יותר - אז נרוויח עליו יותר בסוף'. זה לא עסק קפיטליסטי. המודל שלנו הוא של חממה. יש הרבה בני 40–50 בלי עבודה שלא רוצים לפתוח סטארט־אפ או עסק עצמאי, אלא לחזור להיות שכירים. גם אם ביום שלמחרת סיום ההעסקה האנשים שפוטרו מרגישים סבבה, נחים ועושים פרויקטים בבית, אחרי שבועיים הם מתמלאים בריקנות מפחידה - וזה יכול להיות מדרון חלקלק. אנחנו מזמינים את האנשים ללבוש חולצה, לצאת מהבית ולבוא לפה", מסבירים לי מייסדי המקום, גיל שטיינברג ואיציק נטיב.

אני מכיר את המדרון שעליו הם מדברים. בעוד שאת חיפושי העבדה התחלתי בראיונות בפירמות יוקרתיות דוגמת מקינזי, חצי שנה אחר כך כבר הפנמתי את העובדה שכל עבודה מכבדת את בעליה, ומצאתי את עצמי מנקה מכל תסיסה ענק ביקב מקומי מבפנים כשבפי תחוב צינור גומי שנועד לספק לי חמצן כך שלא אתעלף מאדי שאריות הענבים והיין שהיו במקום קודם. במקביל המשכתי להתראיין לכל תפקיד אפשרי. הייתי בן פחות מ-30 וכבר הרגשתי קשיש. הרבה מקומות דחו אותי בנימוק שאני Over Qualified (בעל כישורי יתר), כך שהרעיון של חיפוש עבודה אחרי גיל 40 נראה לי לא פחות מגיהינום.

"עבדתי 25 שנה, והבנתי מה זה"

ההכנסות של המקום מגיעות מתשלום בסך 195 שקל בחודש שמשלמים אנשים שמחליטים לבוא לכאן באופן עצמאי, ממימון של חברות המעוניינות לתמוך בעובדים שהן פיטרו ומתמיכה חיצונית. חוץ משטיינברג ונטיב עומד מאחורי Age & Work יזם היי־טק בשם ראובן בן מנחם, שתומך במקום ומחזיק 15% מהמניות בו - אבל לא מקבל ממנו רווחים.

חברת Age & Work . "אנחנו לא חברת השמה"
עירד נצר

הסיפור של בן מנחם מזכיר לי קצת את זה של המדען אלפרד נובל, השבדי שהתעשר מהמצאת הדינמיט, חטף דיכאון כשהבין כמה נזק הסבה המצאתו לאנושות וכדי לפצות על כך ייסד את פרס נובל. חברת ההיי-טק שייסד בן מנחם, פאנדטק, נמכרה ב-2015 תמורת 1.25 מיליארד דולר, והיזם שנהפך למיליארדר החליט להשקיע חלק מהממון שברשותו וקשריו כדי לסייע למי שנפגעים לעתים מאקזיטים כמו אלה - מהנדסים בני יותר מ–40 שנתקעים מחוץ למעגל העבודה. "בן מנחם אמר לי: 'פיטרתי הרבה אנשים בימי חיי, והעיקרון שלי אומר שאני רוצה לטפל במסות של אנשים - ולא שאני אעשה עבורם, אלא שהם ייקחו אחריות על החיים שלהם'", מסביר זאת שטיינברג.

רק שהדבר הכי קשה כמובטל הוא להרגיש אחראי למשהו ממה שקורה לך. המשמעות של להיות מובטל היא לחיות במצב דו-קוטבי. עלה נידף של המזל והנסיבות. רגע אחד אתה מתנהל בהנחה שתישאר מובטל ב–30 השנים הקרובות, ותכלה את ימיך על כיסא פלסטיק בפיצוצייה עם קפה שחור, ברגע הבא טלפון המזמן אותך לראיון ראשוני עם רכז גיוס בן 24 גורם לך לשגות בחלום על קריירה מטאורית.

ההדרכה של שטיינברג לנקלטים החדשים מתחילה. הוא מציג לנו נתונים משובבי נפש: בעוד שהסטטיסטיקה מלמדת שבגיל 27–30 ייקח לכם שבעה חודשים למצוא עבודה, אם עברתם את גיל 51 — ייקח לכם יותר מ–13 חודשים לחזור לשוק. אם אתם משתייכים לדרג הניהולי המצב רק מחמיר.

אני מביט על הנוכחים סביבי. קהל היעד פה הוא אנשי טכנולוגיה בדרגי ניהול זוטרים ובכירים, אנשי כספים משאבי אנוש ותפעול. אנשים שכששואלים אותם איזו עבודה הם מחפשים, משיבים בשמות קוד כמו Delivery, הדרכה, הטמעה ושיווק. יותר משני־שלישים גברים, מחציתם מכופתרים, אנשים קשוחים, סמכותיים, עם הדרת כבוד של בוסים — אבל אין להם עבודה.

"כמה אתם משקיעים בחיפושי עבודה?" שואל שטיינברג את הנוכחים. על הלוח מאחוריו יש עקומה שלפיה מחפש עבודה אקטיבי מקדיש לפחות חמש שעות מדי יום בחיפוש אחר עבודה, ואילו הפסיביים יותר מקדישים למשימה שעתיים ביום ואף פחות מכך.

"המקצוע שלכם הוא לא חיפוש עבודה — תיעזרו בחוכמת המונים", מסביר שטיינברג ומציג לנוכחים כלים טכנולוגיים שיסייעו להם למצוא עבודה: "זחלני רשת", סוג של בוט או תוכנה, שיודעים לרוץ באופן עצמאי בבלוגים ואתרים למחפשי עבודה ולשלוף מהם את המשרות הנחשקות עבורם. שטיינברג מזכיר שצריך להיות ממוקדים ולהתאים את קורות החיים שלנו למשרה שאליה אנו פונים. בזמנו, אחרי שנתיים שבהן חיפשתי עבודה, היו לי ארבע תיקיות עם עשרות קורות חיים בכל אחת מהן. כשהצעתי את עצמי לתפקיד מנהל סניף רשת מסעדות הפלגתי בתיאור הניסיון שלי כמלצר חתונות, בפנייה למוסדות דתיים הדגשתי את העובדה ששם משפחתי השני הוא כהן, וכשפניתי למשרת הדרכה של בני נוער חזרתי לימי בתיכון כמדריך של ילדים בני 12. זה נהפך למביך כשהגעתי לראיונות ולא זכרתי איזה נוסח של קורות החיים שלי שלחתי ואיזה תפקיד אני אמור לשחק. אחרי כמה חודשים של חיפושי עבודה כבר אין לך מושג למי פנית, מתי ולאיזו משרה. שוק הפנויים־פנויות של עולם התעסוקה נהפך מבחינתך לבלילה אחת גדולה שאתה מתערבב בתוכה. אני לא מתפלא כששטיינברג מסביר לנו שבתוך הבלגן הזה, הסטטיסטיקה מראה כי שיעורי ההצלחה הגדולים ביותר בגיוסים מתבססים על טכניקת "חבר מביא חבר".

שטיינברג מתאר לנו מה התשובות שקיבל כשפנה למנהלות משאבי אנוש בארגונים גדולים ושאל אותן למה הן מפלות אנשים בני יותר מ–40. התשובות נעו בין היתממות ("מה פתאום, אנחנו לא מפלות"), להצטדקות ("הנה, דווקא יש לנו פה מישהו בן 47"), עד שאחת מהן הסבירה כי "יש לי בעיה עם התהליך שאני עושה אתם. המבוגרים מסתכלים על השוק מהזווית שלהם. אני רוצה שהם יבינו מה הם כללי המשחק שלנו".

לשחק לפי הכללים, זה כל הסיפור. אחרי ההרצאה כל הנוכחים מתכנסים לחגוג יחד עם שני חברים שהגיעו לעשות שתייה לכבוד העובדה שמצאו עבודה. בקבוקי השתייה שהם הביאו יועמדו אחר כבוד על מדפי קיר הבקבוקים במקום. אני מחפש עם מי לשוחח — ולבסוף מוצא את קרן האור שלי. הוא בן 40 פלוס, מפתח תוכנה, ולא עובד כבר חמש־שש שנים. הוא פשוט לא מצליח להניע את עצמו להרים טלפונים, לכתוב קורות חיים ולשלוח אותם.

"פשוט לא חיפשתי עד עכשיו. עבדתי 25 שנה לפני כן, והבנתי מה זה. לא סבלתי, אפילו נהניתי לעבוד, אבל יש לי תחביבים, יש לי חברים, בניתי את עצמי מחוץ לעבודה. עכשיו קצת נגמר לי הכסף אז הגעתי לפה, אבל פשוט אין לי את החרדה הבסיסית הזאת מהמצב של להיות מחוסר עבודה, שתגרום לי לפעול. אני מאלה שכשהם היו ילדים, לא חיכו שהחופש הגדול ייגמר או התגעגעו לבית ספר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#