"מירי רגב לא עושה שום דבר כדי לעזור למזרחים - היא רק מדברת ומפיצה שקרים" - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"מירי רגב לא עושה שום דבר כדי לעזור למזרחים - היא רק מדברת ומפיצה שקרים"

ד"ר טליה מיטל שוורץ־טיירי חוקרת את מדיניות הרווחה בישראל: "כשנראה את ההשלכות ההרסניות של מדיניות נתניהו, הוא כבר לא יהיה ראש ממשלה"

150תגובות
טליה מיטל שוורץ טיירי
אייל טואג

ד"ר טליה מיטל שוורץ-טיירי עמיתת הוראה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. חוקרת את מדיניות הרווחה בישראל. נשואה, מתגוררת בהרצליה

טליה מיטל שוורץ־טיירי, למה כל כך הרבה שמות?

שוורץ זה מבן זוגי, וזה עוזר להסתדר בחיים כי זה שם אשכנזי, וטיירי נשאר מהצד התימני שלי, הצד של אבא. הצד של אמא שלי הוא תוניסאי. טליה ומיטל זה בגלל הנוהג של הדתיים לתת לכל אחד שני שמות.

את ממשפחה דתייה?

כן, אבל אני כבר לא דתייה.

ממתי?

מזמן. בגיל 12 החלטתי שאני לא רוצה ללמוד בבית ספר דתי. היו לי דעות מפותחות כילדה.

מה אמרת להורים?

שלא מוצא חן בעיני שהבנות יושבות בחלק האחורי של בית הכנסת, שזה לא שוויוני.

מאיפה זה בא לך?

אלון רון

היה לי ברור שזה לא בסדר. גם הקטע של כפייה דתית היה מביא לי את העצבים.

מה למשל?

שמכונית לא יכולה להיכנס לרחוב בשבת. שאם מישהו מרגיש לא טוב, לא לוקחים אותו לרופא לפני שמחליטים שזה פיקוח נפש. היחס לנשים הרגיז אותי, במיוחד באירועים, כשהנשים תמיד היו עובדות — מכינות, מגישות ומפנות, והגברים יושבים כמו שייח'ים, והמשימה היחידה שיש להם היא להשלים מניין. ככה גדלנו, זאת התפישה, זה עיצבן אותי. ואל תחשוב, זה גם אצל אשכנזים דתיים אף על פי שהם אומרים שלא. בדוק.

ובבית הספר?

היתה אולפנה של אשכנזים קרובה לשכונת אחים בהרצליה, שבה גדלתי, וכשגמרתי יסודי הם לא רצו לקבל את הבנות של השכונה כי כנראה היינו מזרחיות מדי בשבילם. שלחו אותנו בסוף לכפר בתיה, בכניסה לרעננה, ללמוד עם בנות העלייה האתיופית.

ואיך היה שם?

גם שם היו תופעות שלא אהבתי. סגן המנהל היה עומד בשער ובודק אם החצאית שלנו מכסה מספיק. כיום זה לא היה עובר, אבל אז היתה השתקה. מי שדיברה, אמרו לה "ככה זה אצלנו". זה אפילו לא נראה מוזר. לא אשכח את זה בחיים. היינו באות עם מכנסיים קצרים מתחת לחצאית ומעל זה חולצה ארוכה, בשער היינו מושכות את החצאית כלפי מטה כדי שזה יתאים לדרישות, ואחרי הכניסה מרימות אותה מחדש. זה היה ממש לא נעים. הוא היה עובר ונוגע בנו.

נוגע?

ברור. היה נוגע. זה היה חלק מהתרבות ואחד הסימפטומים של החברה הדתית. זה הרגיז אותי ואמרתי שאני לא מוכנה, תעבירו אותי לבית ספר חילוני. אני בחברה הזאת לא נשארת.

מה אמא אמרה?

אמיל סלמן

אמא תמיד היתה לטובתי. היו תקופות של כעסים, אבל באיזשהו מובן זה כנראה היה גם קול פנימי שלה. רק היום, אחרי 20 שנה, בהדרגה היא מתחילה לעבור שינוי גם בעצמה. כיום אמא שלי מרוצה מהשינוי שלי.

ומה עם אביך, אחיותיך ואחיך?

אבא עדיין דתי, כל השאר "רבי נוח" — עושים מה שנוח להם. אין ספק שהמשפחה עברה טרנספורמציה פלורליסטית דמוקרטית.

ידעת איך זה יהיה לא להיות דתייה?

הייתי קטנה, לא ידעתי כלום. הפעם הראשונה שבה לבשתי ג'ינס צמוד היתה בשבילי הלם. בבחירות למועצת התלמידים, בכלל הייתי בשוק טוטאלי. לא ראיתי דבר כזה. בבית ספר דתי המנהל מחליט הכל. פתאום דיברו אתי על דמוקרטיה, על אפשרויות הבחירה של האדם. זה היה חדש לי לחלוטין. לדתיים האורתודוקסים יש קטע, לכאורה הם לא מתעלמים מזה ואומרים "אנחנו מטילים ספק", "היהדות מזמנת לחשיבה", אבל בפועל זה לא קורה. זה רק חיסון, להגיד שמותר להעלות שאלות, אבל אתה מעלה שאלות שהתשובה עליהן ידועה מראש. כמובן שיש יוצאים מהכלל.

אז הורדת את הכיפה המטאפורית בגיל צעיר. איך הסתכלו עליך? מה אמרו לך?

אמרו עלי "זאת ההיא עם הפה הגדול". אחרי רצח רבין באתי הביתה עם חולצה של מרצ, אבא שלי חטף שוק. בתור ילד אתה לא מסנן, אתה אומר את האמת שלך.

כיום את מסננת?

דניאל בר און

כיום אני מבינה שגם כשרוצים להגיד ביקורת, זה צריך לעבור יותר חלק, ושלפעמים צריך להגיד דברים אחרת. הייתי צרה צרורה אף על פי שגדלתי על הליכוד והאמנתי בו.

מאז רצח רבין עברו 20 שנה. בטח התפכחת גם מהשמאל.

כיום אני מאמינה באידיאולוגיה של משטר רווחה סוציאל־דמוקרטי. להגיד לך שכל מפלגות השמאל מציעות מדיניות כזאת? לא. יש בתוך השמאל נציגים מובהקים של התפישה הזאת. לפעמים נוטים לחשוב על סוציאל־דמוקרטיה רק בתור תפישה פילוסופית, אבל זה לא רק תיאוריה, זה ישים למדיניות ויש לזה תוצאות. אם עושים X מקבלים Y.

מה עשית בצבא?

הייתי מש"קית וקצינת ת"ש כמובן. זה היה בחוות השומר (בסיס טירונים צבאי לאוכלוסיות מיוחדות השייך לחיל החינוך והנוער) ועבדתי עם נערי רפול. גם על מה שעשינו שם יש לי ביקורת.

זה המקום לפרט.

לוקחים חבר'ה צעירים שמגיעים מהפריפריה, ועשיתי ביקורי בית לכולם בלי יוצא מהכלל, ומאמינים שאם יעשו לחיילים האלה חיברות מחדש, הבעיה תיפתר. אלה ילדים שחשופים לאלימות מגיל צעיר, ואם היה להם איזה חצי תיק במשטרה היו שולחים אותם לחוות השומר. לא רוצים שהם ישרתו עם החבר'ה בגולני ובגבעתי. התפישה כל כך מעוותת כי חושבים שהבעיה היא אישיותית ולא חברתית. אם ככה, למה שלחו אותי לביקורי בית? התפישה היתה שהילד לא בסדר, שיש לו בעיה אישיותית, אבל ברור שלילד מתל אביב שהיה גדל היכן שהם גדלים — היה קורה אותו הדבר.

זה קצת מזכיר לי את הוויכוח ההיסטורי בין הפסיכולוגים לסוציולוגים.

בוודאי, אף שרבים מעמיתי הפסיכולוגים מסכימים שההקשר החברתי מעצב את האדם ומכתיב ממדים רבים בהתנהלות שלו. הגישה של העבודה הסוציאלית ברורה: אם אני רוצה לסייע לאדם או למשפחה, אני צריכה להסתכל על יתר המערכות שמשפיעות עליו בחייו. תאר לך שאני עובדת עם אם יחידנית כדי שתצא לעבוד יותר שעות, אבל ברגע שהיא תעבוד היא מפסידה לא רק את קצבת השלמת הכנסה, אלא שמורידים לה את המזונות, ההנחות בחשמל ובארנונה ואת הסיוע במימון צהרונים וקייטנות. כלכלית, יותר אחראי מצדה לא להגדיל את שעות העבודה. יש ילדים שמרטיבים או מפתחים בעיות רגשיות כי המשפחה עוברת כל כמה חודשים דירה ומסגרת לימודית, מפני שבעל הבית החליט לעלות את שכר הדירה. ומה משרד השיכון עושה? גוזר את רשימות ההמתנה לדיור הציבורי על ידי הקשחת התנאים.

מה המערכת לא מבינה?

דודו בכר

יש כאן ילדים חסרי הזדמנויות שגדלו במשפחות קשות יום, משפחות שבהן ההורים עובדים הרבה שעות ומקבלים מעט כסף. הילד בא מבית ספר שהתקציב שלו גם ככה אפסי ביחס לבתי ספר בתל אביב או ברעננה, אין לו מועדונית, הוא חוזר לבית ריק, כי אמא שלו עובדת בניקיונות עד 21:00. אין לילדים כאלה לאן להתפתח. הם חסומים.

מה כן היה עוזר להם?

אם היה להם דיור ציבורי בתל אביב נניח, המצב שלהם היה משתנה תוך שנתיים־שלוש. הם היו מקבלים שירותים טובים יותר, בתי ספר, מועדוניות. מדובר במשפחה שורדת, ואם תיתן לה תנאים אחרים היא תצליח.

זה קשור גם להיותם של הנערים האלה מזרחים?

השיח המזרחי־אשכנזי פחות רלוונטי בעיני. אנחנו יודעים שהיתה פרשת ילדי תימן, אנחנו יודעים שהיתה התייחסות שלילית לעולים מצפון אפריקה, אנחנו יודעים הכל. יש דו"חות משנות ה–60 וה–70 שהממשלה טייחה.

אז מה השתנה?

כבר ממשלת השמאל של גולדה מאיר עברה שינוי כשהחליטה להקים את ועדת ראש הממשלה לילד ונוער במצוקה ב–1971, הוועדה הציבורית הראשונה, שכללה עשרה צוותים ו–92 חברים, בעקבות הלחץ שהיה אז על הממשלה, מחאת הפנתרים השחורים ודו"ח העוני הראשון של הביטוח הלאומי. היא הבינה שצריך לעשות משהו. החוכמה שלה ושל הצוותים האלה היתה שהם לא התמקדו רק בעניים, אלא הקימו אז מדינת רווחה אוניברסלית. היתה חקיקה חברתית חדשה, הביטוח הלאומי התרחב משלוש תוכניות ל–30. תוך עשר שנים משטר הרווחה השתנה בצורה מהפכנית.

את לא עושה לשלטון ההוא קצת יותר מדי הנחות?

ברור שיש מה לבקר, אבל בסופו של דבר הם שינו את המדיניות הלכה למעשה. זאת בניגוד למצב הנוכחי, שבו נציגים מן הימין מנסים כל הזמן ללבות את האש. זאת תרמית גדולה. מירי רגב משתמשת בשיח הזה כדי לקדם את עצמה, ולא עושה שום דבר אמיתי ויעיל כדי לשנות את מצבם של המזרחים.

תסבירי.

בתור מזרחית גם לי היו קשיים ורצו להסליל אותי להיות מזכירה רפואית. אבל רגב רק מדברת ומדברת. ושתבין איזה שקר היא מפיצה, היא הולכת למקומות של מראית עין, מפלגת ובולמת כל אפשרות לשיח שיקדם הסכמה על מדיניות רווחה יעילה. כשאין הסכמה בין קבוצות לא תתפתח מדיניות חברתית טובה. אגב, זה אחד ההסברים לחוסר ההצלחה של המחאה החברתית לחולל שינוי — שהיא לא ייצגה את כל הקבוצות באוכלוסייה. השמאל היה בהכחשה שיש עוני וגזענות, אבל כשהם הבינו שיש בעיה רצינית שתפגע בכלכלה הישראלית בעתיד הקרוב והרחוק שצריך לפתור בצורה שורשית — הם עשו שינוי. לצערי, בשמאל של היום אין מספיק מזרחים בהנהגה. היחיד שמצליח להגיע ללב של האנשים הוא ח"כ יוסי יונה.

ההנחה בציבור זה שהיתה גזענות והכחשה של השמאל, ואז עלה מנחם בגין לשלטון והתחיל לשנות.

טלי מאייר

כי הימין עובד קשה כדי שזה יועלם מהשיח. הם מצליחים להעלים העברות כספים מטורפות להתנחלויות. הם אומרים "בואו נעזור לשכונות", אבל אלה רק דיבורים. ברמה הפסיכולוגית הציבור עובר דמגוגיה לאומנית. כמו שקורה בימים אלה בחלק ממדינות אירופה, אותה שיטה — ללבות שנאה ושסעים. אבל לייצר מדיניות שבאה להתמודד עם הפערים והשסעים? זה לא.

למה לא?

כי אין להם כלים, והאידאולוגיה שלהם סותרת לחלוטין את הרעיון של השוויון. אפשר ליישם מדיניות רווחה בלי להסכים שצריך לייצר שוויון בחלוקת ההכנסות, בחינוך ובבריאות? אני לא יכולה להגיד לך שהימין לא יעלה שוב, אבל אני חושבת שיש כוחות שפועלים גם מתוך הימין לחשוף את מנגנון ההשתקה של נתניהו, שמביא לכך שמי שסוטה מהקו הניאו־ליברלי עף. כמה כבר אפשר להמשיך עם זה?

למה הכוונה?

במשרד האוצר יודעים שמה שהם עושים לא בסדר, הם עדים לתוצאות. הרי מדובר בבני אדם, ובסופו של דבר המצוקה מחלחלת כלפי מעלה. הם מבינים שהפגיעה במשפחות חד־הוריות, בפריפריה, שמעבירים מאות מיליונים למקומות לא נכונים, שמפנים משפחות בשכונת הארגזים, ש–50% מהשכירים בישראל מרוויחים עד 5,831 שקל — הם יודעים שזאת פצצה מתקתקת לכלכלה, אבל הם יודעים שאם ידברו — הם יעופו. ככה זה אצל נתניהו. כשנראה את ההשלכות ההרסניות של המדיניות שלו על כל שכבות האוכלוסייה, הוא כבר לא יהיה ראש ממשלה.

ואת חוקרת את המדיניות הזאת.

כן, אני נמשכת לחקור את המדיניות. לכאורה אני אמורה לחקור התנהגות של בני אדם, אבל אני נמשכת למדיניות כי אני מבינה שזה מה שמעצב את החיים של האנשים ומשפחות. לפעמים זה אפילו יכול להשפיע על החלטות שהן לכאורה אינטימיות בין בני זוג, כמו כמה ילדים נביא לעולם ומי מאתנו יחזור הביתה להיות אתם.

אינטימיות?

קח לדוגמה את איסלנד, מדינת רווחה מפותחת עם סולידריות חברתית גבוהה מאוד. תראה כמה אוהדים נסעו לתמוך בנבחרת במשחקי היורו. נתוני OECD מראים ששיעורי הילודה אצלם גבוהים ממש כמו בישראל, אבל בגלל מדיניות מעולה למשפחה ולמרות מספר הילדים הגבוה "פר אשה", ההשתתפות של נשים בשוק העבודה שם היא הגבוהה ביותר מבכל מדינות OECD. אצלנו ההשתתפות של נשים בשוק התעסוקה היא מתחת לממוצע.

תני עוד דוגמה.

במדינות שבהן במערכת החינוך מדברים עם ילדים קטנים על מיניות בצורה מסודרת ובגילים מוקדמים, ההתנהגות המינית שלהם בהתבגרות ובבגרות תהיה אחראית יותר. יהיו פחות הריונות בלתי רצוניים, פחות גילויי עריות, ופחות יחסי מין ללא הסכמה כתופעה כוללת.

דוגמה אחרונה.

חופשת לידה לאבות. ברור לנו שכשאבות יוצאים לחופשת לידה נדיבה הם יהיו יותר מעורבים בחיי הילדים שלהם לכל החיים. ואנחנו יודעים מה קורה במשפחה שיש בהן שתי דמויות שנמצאות שם עבור הילד, שתומכות בו ונוכחות. איך אפשר לדבר על שיקום הסמכות ההורית בלי שהילד רואה את שני ההורים?

כלומר, זה פשוט: המדיניות השגויה מובילה לתוצאות אסוניות.

בוודאי. בלב השכונות העשירות של מינכן משפחות מקבלות דיור ציבורי. משפחה שצריכה עזרה ומקבלת מהמדינה שלה דירה במקום כזה למשך כמה שנים והילדים שלה נכנסים למסגרות טובות וההורים מוצאים עבודה, משפחה כזאת מקבלת דחיפה למעלה. זה מה שיכול ליצור מפגש בין מי שקשה לו למי שטוב לו והוא חזק.

מה עוד לא בסדר אצלנו?

במקלט לנשים מוכות אי אפשר להכניס בן של אשה נפגעת אלימות אם הוא בן יותר מ–11.

ייתכן שהמקלט לא מתאים לו? יש בוודאי פתרונות לילדים האלה.

באופן לא רשמי, מקלטים מכניסים בנים מעל גיל 11 אם אין להם בעיות התנהגות, אבל ידוע איזו השפעה יש לחשיפה לאלימות על התנהגות של ילדים, אז מה הסיכוי שלילד אין "בעיית התנהגות" במצב של אלימות מתמשכת? לפני כשנה הקימו שתי דירות מקלט, אחת בצפון והשנייה בדרום, אבל הן לא מתוקצבות ולכן נותרו ריקות. זאת מדיניות חסרת היגיון. במקרה כזה אין למשפחה הרבה ברירות, או שהם נסים לקרובי משפחה ואז יש סיכוי גבוה שהגבר המכה יאתר אותם, או שמוציאים את הילד למסגרת אחרת והמשפחה חווה טראומה נוספת בשעה שהיא במצוקתה הגדולה ביותר, ובמקרים הגרועים ויש הרבה כאלה — הילדים נשארים לבד בבית או שהמשפחה לא יוצאת למקלט והסכנה נותרת בעינה.

מה הפתרון האידיאלי?

ברור שצריך לשנות את המערך של המקלט ולעבור ליחידות דיור חסויות, פתרון שמיושם שנים במדינות אחרות. לעתים קרובות מאשימים את העובדת הסוציאלית בכך שהיא גורמת לפיצול במשפחה, כשהבעיה היא לא העובדת אלא המדיניות.

אז למה מאשימים את העובדת הסוציאלית?

למי שנמצא כרגע בממשלה נוח שמגלגלים את האשמה על העובדת הסוציאלית, ולה לא תמיד יש את השהות להתחיל תהליך ארוך לטפל בבעיית המדיניות כי היא צריכה לספק למשפחה פתרון מיידי.

איך היא בכלל יכולה לטפל במדיניות?

קודם כל היא צריכה לדווח שיש בעיה במדיניות. היא מיישמת את המדיניות שמוכתבת לה ורואה כיצד ההשלכות נראות על המשפחה.

למי היא צריכה לדווח?

לכל מי שאפשר. לארגון שבו היא עובדת, לבוסים שלה, לרשות המקומית, למפקחים, למשרד הרווחה לוועדות הכנסת ועוד ועוד.

אבל זה לא התפקיד שלה.

בוודאי שזה התפקיד. אפשר להגדיר את זה כחובת דיווח, וזה מופיע בכל קודי האתיקה של עובדים סוציאלים בעולם. עובדים סוציאלים נדרשים להתריע על מדיניות בלתי צודקת ובלתי יעילה. הרי המדינה שמה את העובדת הסוציאלית מול האזרח במצב הכי קשה שלו. רק היא רואה את היקף המצוקה ויודעת על כמה עוד אנשים משפיעה אותה הבעיה. מכיוון שהמדינה שלחה אותה ליישם את המדיניות היא העין הראשונה שרואה את ההשלכות שלה וכשהיא מזהה כשל במדיניות היא חייבת להעלות את זה.

ומה חוץ מדיווח על הבעיה במדיניות?

להציע פתרון מתוך הידע והניסיון המקצועי. להגיד מה צריך לעשות כדי לייעל את המערכת, גם מבחינה כלכלית. זה כל כך הגיוני. עובדים סוציאלים מתעסקים בבני אדם, וזה הרבה יותר מורכב מאשר להבין, למשל, איך בוחרים טלפון סלולרי. כאן מתמודדים עם אדם במצוקה, במשבר, בגירושים, בהסדרי משמורת, באלימות, במצוקה כלכלית. מי שמקצצים תקציב השירותים החברתיים לרוב לא מבינים חצי דבר לגבי הבעיות האלה.

יש בכלל מנגנון מסודר להעברת מידע וביקורת?

בישראל אין מנגנון רשמי. הממשלה לא באמת מעוניינת בהם, כי אם יהיו מנגנוני שקיפות ומתן דין וחשבון אז יצטרכו לתקצב את השינויים שיבצעו אחרי שיתגלה כשל במערכת. אין אצלנו חשיבה הגיונית לטווח ארוך, וזה עצוב — כי אנחנו יודעים שבמדיניות נכונה אפשר לא רק לטפל בבעיות בצורה יעילה יותר אלא גם לחסוך כסף.

ואם היא מדווחת כמו שצריך, מישהו יעצור אותה?

אנחנו יודעים שצריך להפעיל אסטרטגיות ספציפיות כדי שקובעי מדיניות בתוך הרשות המקומית וברמה הלאומית לא יבלמו יוזמות של עובדים סוציאלים לשיפור המערכת למרות ההיגיון שבהן.

אחרת בולמים אותן?

כן.

מה עובדת סוציאלית צריכה לעשות בפועל?

קודם כל היא לא עושה את זה לבד, היא צריכה לגייס סביבה קבוצה של אנשי מקצוע שמכירים בבעיה, כמו המנהלים שלה. לפעול במסגרת קואליציות, לעניין ארגונים אזרחיים ועמותות, להשתמש באמצעי התקשורת, להופיע בכנסת, לעשות לובי, לדבר עם מנהיגות מקומית ודתית. היא מחויבת לנסות להשפיע לשינוי גם באמצעות העלאת המודעות הציבורית. לפעמים מספיק להציף נתונים שמראים שמקרה פרטי בעצם אינו פרטי.

אילו עוד אסטרטגיות לשינוי יש?

למשל, להפעיל את האנשים שסובלים מהבעיה. עובדים סוציאלים הם מומחים ביחסי אנוש והם יודעים לשכנע גם את קובעי המדיניות הקשוחים ביותר. חשוב שהעובדת תארגן מסביבה פורום שיש לו אינטרס לשנות את המדיניות. אני עובדת באופן ישיר עם קובעי המדיניות ברמה הלאומית וברמת הרשות המקומית וכן עם ארגונים ארציים.

תני דוגמה איך זה יכול לעזור.

יש הרבה סיפורים על פרקטיקת מדיניות של עובדים סוציאלים. מה שחשוב להבין הוא שזאת לא התנדבות בזמן הפנוי אלא התנהלות מקצועית. מה שמאפשר להם לזהות את הבעיות אצל המשפחות ולדעת מה הפתרון הוא העבודה המקצועית שלהם. העובדים הסוציאלים הם מומחים, אין דרך אחרת, אין מישהו אחר שמגיע עם הידע המקצועי ועם הנגישות לנתונים ולצרכים כמו העובדים הסוציאלים.

לא נתת דוגמה.

כיום יש ילדים שנפגעו מינית ולא מקבלים טיפול רגשי כי קיצצו בתקציב. עובדת סוציאלית תצליח לעניין בנחיצות של טיפול כזה גם את הרב וגם את האימאם של הקהילה. הם יבינו שאם לא נטפל בילד שחווה פגיעה מינית הוא ייהפך לפוגען בעצמו או שימשיך להיות פגוע בפוסט־טראומה או שיסבול מ"חבילה" שלמה של בעיות נפשיות. יש עשרות ילדים כאלה. לעובדת סוציאלית יש יכולת לספר על ילד כזה, היא יכולה לשכנע, להגיד כמה כאלה יש, להראות את ההיקף ההולך וגדל. בישראל זאת תופעה בעייתית מאוד, מדינות רווחה מפותחות מתמודדות עם זה. העובדים הסוציאלים רואים את הקשר בין המצוקה למדיניות, הם העין הבלעדית שיש לקובעי המדיניות, שאינם מבינים בתחום הזה. כי מה הקשר של שר האוצר או פקידי האוצר לצהרונים שמקצצים כל הזמן? מה הם מבינים במשפחות יחידניות? באלימות במשפחה? כלום. העובדת הסוציאלית מיישמת את המדיניות שלהם והיא רואה את ההשלכות החמורות בזמן אמת.

זה קורה באמת או שהכל בתיאוריה?

זה המחקר שלי. אני בודקת מה מוביל את העובדת הסוציאלית להגיע עם הבעיות למעלה, עד כמה יש לה מודעות, עד כמה היא חוששת מפוליטיקה, ועד כמה יש לה מיומנויות לדבר עם גורמים פוליטיים.

מה חוץ מהיכולות האישיות שלה משפיע על זה?

מחקרים שערכנו בארץ, פרופ' עידית וייס־גל, פרופ' ג'וני גל ואנוכי, מצליחים להראות שהקונטקסט הוא הגורם המכריע. איפה היא עובדת, בעמותה מופרטת או במחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית? התרבות הארגונית של הארגון שבו היא פועלת מייצרת אצלה את הכישורים, את המעורבות הפסיכולוגית ובסופו של דבר זה מעצב עד כמה היא מסוגלת להיות בעמדה של המתריעה וליישם את חובת הדיווח.

לעובדים הסוציאלים בכלל יש כוח לזה? הם תקועים כל כך עמוק בבעיות, השכר שלהם נמוך ואין להם זמן.

עובדים סוציאלים מבזבזים שעות בכל מקרה על כיבוי שריפות שבעיות במדיניות יוצרות. נכון שיש עליהם עומס, אבל אם יטפלו בבעיות מהשורש הם יחסכו זמן גם לעצמם. לכן מנהלים מתחילים להבין ששווה להם להירתם לטיפול בבעיות במדיניות.

בואי נדבר על הבעיות. מה צריך לשנות?

וואו, יש רשימה ארוכה ביותר. העסקה קבלנית היא אחת הבעיות הרציניות של ישראל. מערכת הביטחון הסוציאלי אצלנו לא יעילה. הביטוח הלאומי לא מצליח לעשות את התפקיד שלו, לא מצמצם את האי־שוויון בהכנסות ולא מצליח לחלץ משפחות מעוני. יותר מדי קהילות מופלות מבחינת זכויות, בעיקר הקהילה הלהט"בית. באופן כללי אחת מתוך חמש משפחות מוכרת למשרד הרווחה על כל זרועותיו. זה 20% מהאוכלוסיה. זאת כמות אדירה של אנשים שהולכת וגדלה בגלל המדיניות השגויה ובגלל שמשפחות מתמודדות עם מצוקה שלא הכירו קודם כששרדו. פתאום קרה להם משבר, ילד נולד עם נכות, פיטרו את האב מהעבודה, נכנסו לחובות. לפעמים קורים כמה דברים יחד.

אז איך זה שיש להם את כל הידע והם יודעים שזה התפקיד שלהם לשנות וזה לא קורה? מי האיש הרע פה?

זה ברור שאלה ממשלת ישראל ומשרד האוצר שיש להם אג'נדה מסוימת שאינה מוטלת בספק: מנגנונים ניאו־ליברליים שיש להם תפקיד של השתקה בצורה מפורשת. הם לא מעוניינים במדיניות טובה, הם רוצים כוח עבודה זול כי יש להם חברים במפעלים שבהם נהג משאית מרוויח 5,000 שקל בחודש ואשתו מקבלת הבטחת הכנסה שלא מחלצת אותה מקו העוני. ישראל היא מדינת הרווחה היחידה שבה עניים נשארים מתחת לקו העוני אחרי תשלומי העברה. ח"כ אילן גילאון ניסה להעביר תיקון שיצמיד את קצבת הנכות לשכר המינימום, על סמך הבטחות הקואליציה מלפני הבחירות. הקואליציה התנגדה והכשילה את המהלך. אחרי שלושה שבועות משה כחלון וראש הממשלה הכריזו במסיבת עיתונאים שמורידים את המע"מ ב–0.5% ואת מס החברות ב–1.5%. הכסף הזה היה יכול ללכת לנכים. זאת מדיניות ברורה של להיטיב עם קבוצה אחת ולא אחרת.

כחלון צריך גם לחשוב כלכלה ולשמור על הקופה.

האומנם הוא שומר על הקופה? ומה עם חשיבה הגיונית ויצירת מדיניות ביטחון סוציאלי טובה יותר? אם אנחנו מייצרים אנשים שעובדים ביעילות יותר שעות, מרוויחים יותר כי משלמים פחות על שירותי חינוך ובריאות, זה מגביר את כוח הקנייה שלהם, ואז נכנס לתקציב המדינה יותר כסף ממיסוי.

נהוג לחשוב שמדיניות של תשלומי אבטלה וקצבאות דוחפת אנשים לא לעבוד.

חוקרים באזורים עניים גילו שגם כשמחלקים לאנשים שלא עובדים שכר על כלום, בלי שום תנאים, הם משתמשים בכסף לטובה. למשל, הם מכניסים ילדים למסגרות לימודיות, מייצרים אמצעי ייצור, קונים זרעים לעבד את האדמה, המצב הבריאותי שלהם עלה וגם השוויון בין המינים. מן הסתם ייצרנו גם כוח קנייה.

הטענה שאם אם מקצצים בקצבאות אנשים יצאו לעבוד ויהיו פחות עניים לא מחזיקה מים. המדינה כבר מיישמת מדיניות של קיצוץ קצבאות מ–2003 ועד היום, ומה זה נתן לנו? את שיעורי העוני הכי גבוהים בקרב מדינות OECD. זה מפריך את כל הסיפור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם