התקשיתי למצוא תכלית לקיום 
ביולי־אוגוסט - 
ואז הגיע הפרופסור - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

התקשיתי למצוא תכלית לקיום 
ביולי־אוגוסט - 
ואז הגיע הפרופסור

הדחייה בפתיחת שידוריו של התאגיד הציבורי, משבר הדיור שלא מסתיים, ביטול מצעד הגאווה בבאר שבע וקפיצה מהגגות של כחלון ■ לאזרחי ישראל יש מטרה אחת בקיץ הזה, והיא לא קשורה לכל אלה

2תגובות

יום ראשון, 8:00. כבר אמצע יולי והדכדוך המוכר מתחיל להשתלט. בכל שנה אותו סיפור: האביב מביא אתו אופטימיות וציפייה לקיץ המתקרב שמבטיח שבועות ארוכים של ים ובלגן. ואז הוא כאן, ואתה מוצא את עצמך מתחמק מכל אינטראקציה עם החוץ ומחכה ל–20:00 כדי שהסגר ייגמר ותוכל להוציא את האף החוצה מהמזגן.

זאת עונת המלפפונים. לא הזמן המתאים להתחיל פרויקטים חדשים או לתת גז בעבודה. שוק ההון, עולם הפיננסים, התעשיות הביטחוניות ואפילו עולם הספורט - בכולם חצי מהעובדים נמצאים בחופש. ניסיון לשוחח עם בכירים במגזר העסקי או הציבורי מעלה שרבים מהם שוהים בחו"ל, ומי שמנסה לתקשר עמם מוצא את עצמו עורך שיחות טרנס־אטלנטיות עם אנשים שמנצלים המתנה של 40 דקות בתור למתקן שעשועים בדיסנילנד לשיחות עבודה.

מי שלא לקח חופש, או נמצא לפניו, עשוי למצוא את תקופת ההמתנה הזאת - לקראת מה שיגיע אחרי חגי תשרי - מדכדכת. אלא שהקיץ הוא עונה שהדכדוך שבה אינו לגיטימי. מה שמתקבל בהבנה באפרוריות של החורף או בסתיו, אינו מובן בעונה שאמורה להיות חגיגה של מסיבות חוף.

בלית ברירה אני אוסף את עצמי לכבוד השבוע החדש. אולי זה יכול להיות זמן טוב לשינוי - זאת הרי עונת המהפכות. לפני חמש שנים יצאו חצי מיליון איש לרחובות כדי להפגין נגד כל מה שזז. אני מחליט לעשות משהו משמעותי אפילו יותר. זה הזמן לעסוק בנושא כאוב שכבר הרבה זמן שאני רוצה לטפל בו: הרגלי האכילה שלי.

ניר כפרי

אני מתלבט בין צמחונות לטבעונות, ובסוף מחליט להיפטר מהגלוטן. נראה לי שלחתוך מהתפריט את הבורקסים, הבגטים והמתוקים יהיה הדבר הנכון בשבילי, המהלך שיסדר לי את הקיץ. ממילא זה הזמן להתמקד באבטיחים ובמלונים, ולחם אף פעם לא היה הדבר העיקרי בשבילי. האמת שזה נראה לי כל כך קל, שאני מחליט להרחיב את היריעה וללכת על תזונה פליאוליתית: להוריד מהתפריט גם את הסוכר והקטניות. בתור חגיגת פרידה אני יורד על שתי פרוסות של עוגת שוקולד רב־שכבתית שהביאה עמיתה לעבודה — ויוצא לדרך.

יום שני, 8:00. ארוחות הצהריים הן לא הבעיה עם הדיאטה הזאת. אתמול אכלתי כבדי עוף עם תפוחי אדמה אפויים, שהשביעו אותי לגמרי. גם את ארוחת הערב סגרתי עם חביתה טובה, סלט וגבינה. הילד השאיר על השולחן שלוש חתיכות שניצל מהצהריים, אבל התאפקתי שלא לחטוף אותן. בכל זאת, הן מצופות בפירורי לחם.

הבעיה היא בעיקר ארוחות הבוקר. התמרים המיובשים והפירות הטריים פשוט לא עושים את העבודה. משהו חסר לי. אני מורח לילדה לחם עם חמאה ומסתכל עליו בערגה. הדיאטה הפליאוליתית מאפשרת לי לאכול את החמאה בכפית, אבל עוד לא הגעתי לשם. לילד נפלו שתי חתיכות קורנפלקס על הרצפה. אני בא לנשנש אותן ועוצר את עצמי. אסור, זה מקמח חיטה.

בארוחת הצהריים אנחנו הולכים לאכול שווארמה. אני מתקמצן להזמין מנה בצלחת (45 שקל), מזמין בלאפה, ואוכל רק את מה שיש בפנים, בלי המסביב. זה פחות טעים. לפנות ערב יש מסיבת סיום של הגן. על השולחן יש בורקסים ועוגות, אבל אני נשאר באגף הפירות. בדרך חזרה אנחנו עוצרים בבית קפה. כולם מזמינים כריכים, אני מזמין שקשוקה. בלילה אני עצבני, אבל משתדל לא להוציא את הכעס על הילדים. כשאני מגיע למיטה אני מתהפך מצד לצד והוזה על בגטים ופסטות. בסוף אני יורד למטה ופותח את המקרר. יש בפנים ערימות של דברים, אבל את כולם אוכלים עם לחם. אני נשבר, מוציא מהפריזר בורקס, מחמם אותו, בולע והולך לישון.

מחליט לחכות למצעד הירושלמי

יום שלישי, 10:00. בכל זאת צריך תכלית לחיים. אם לא מהפכה תזונתית — זה חייב להיות משהו אחר. אם היתה איזו מחאה טובה, נגד מתווה הגז למשל, הייתי רץ. אבל שום דבר לא קורה. חבר טוב מציע לי לפנות למנטור החדש של הקיץ הנוכחי: פרופסור שדאג לספק תכלית קיום למיליוני אנשים בכדור הארץ, והחל לעבוד באחרונה גם בישראל. התקשורת אתו פשוטה — דרך הסמארטפון. אני מחליט לבדוק את הסיפור ומוריד את האפליקציה שמאפשרת לתקשר אתו.

אדם אוחז במכשיר הסלולרי שלו ומשחק במשחק גו פוקמן כשמולו ניצבת דמות פוקימון וירטואלית
CHRIS HELGREN/רויטרס

"שלום! אני הוא פרופסור ווילו. האם ידעת שהעולם הזה מאוכלס על ידי יצורים הידועים בשם פוקימון?

"ניתן למצוא אותם בכל פינה על פני כדור הארץ. חלקם טסים במטוסים, אחרים עפים דרך השמים, חלק חיים בהרים, ביערות או במים. ביליתי את כל חיי בלימוד שלהם ושל התפוצה האזורית שלהם. האם תעזרו לי עם החיפוש שלי? כן? זה נהדר! בדיוק חיפשתי מישהו כמוכם שיעזור לי! תצטרכו למצוא ולאסוף פוקימונים מכל מקום! עכשיו בחרו את הסגנון של ההרפתקה שלכם".

ווילו מבקש ממני לאפיין את הדמות שלי. אני בוחר שלא להתחייב בנוגע למוצאה של הדמות, מה שבטוח בטוח, ומגדיר עצמי כבעל עור שחום, שיער חום־ערמוני ועיניים ירוקות. ההתחלה קלה: מיד בפתיחה אני מאתר פוקימון שמסתתר מאחורי הספה. אני מיידה בו את הכדור שלי — והוא נתפס. בדרך לעבודה אני תופס שני יצורים נוספים העונים לשמות Pidgey ו–Ekans. אבל במהלך היום הארוך שאני מעביר במשרד הכל יבש. אף יצור לא נותן אות חיים.

© Sam Mircovich / Reuters/ר

בדרך הביתה אני עוצר בסופר, ובקופה אני מתכונן לבדוק את החשבון שהקופאית מגישה לי. זה סניף של מגה ואני מנסה להבין אם היה שינוי במחירים או באיכות המוצרים מאז שיינות ביתן רכשו את הרשת. אבל אז אני מגלה שבחניון ליד במכונית מחכה לי פוקימון. אני זורק את החשבון ורץ עם העגלה החוצה.

בכיכר שליד הבית שלי אני מזהה רכב צבאי. הנהג, איש צבא עם דרגות על הכתפיים, עוצר לידי ושואל אם יש לנו בשכונה פוקימונים. אני מבין אותו: הרי אסור לחפש אותם בבסיסים צבאיים. בזווית העין נדמה לי שאני מזהה מסתננים שמנסים להיכנס ליישוב, אבל אין לי זמן להסב את תשומת הלב שלו לסכנה הביטחונית, כי בקצה הרחוב יש אות חיים מהיצורים שנהפכו למשימה האמיתית של שנינו בקיץ הזה. איש הצבא מוציא את הנשק האישי שלו ומכוון אותו אל הפוקימון שבקצה הרחוב. אני מרסן אותו, ומזכיר לו שהדרך לצוד אותם היא באמצעות הסמארטפון ולא עם כדורים חיים.

יום רביעי, 8:00. ברדיו מדווחים כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן דחו את הקמת תאגיד השידור הציבורי, וכי המשטרה מנעה ממצעד הגאווה לעבור ברחוב הראשי בבאר שבע. אני מנסה לחשוב אם זה טוב או רע לפוטנציאל הפוקימונים באזור הנגב. בכל זאת, מדובר ברחוב ראשי עם פוטנציאל ציד נרחב — שכעת יהיו בו פחות אנשים. אני חושב לקפוץ לבאר שבע לפני העבודה, אבל זה סיבוב של שלוש שעות, ואני מחליט לחכות למצעד הגאווה בירושלים, שבו יש יותר סיכוי לאקשן.

כשאני מגיע לעבודה אני שומע ששר האוצר משה כחלון מבטיח בראיון כי בועת הנדל"ן תתפוצץ ואנשים יקפצו מהגג - אבל אותי משבר הדיור כבר לא מעניין. הפוקימונים הרי לא זקוקים לדירות. בכלל, יוקר המחיה כבר לא רלוונטי עבורי מאז שאני עסוק בציד שלהם.

משה כחלון
מרק ישראל סלם

במסגרת העיסוק החדש שלי אני מתעניין גם בחדשות החוץ. בניס שבצרפת הכל שקט. גם בטורקיה. ברור שהדבר הכי חשוב זה שלום האזרחים, אבל שמעתי שמי שניצל את ההזדמנות שהיתה שם במסגרת הכאוס ששרר באזור בעקבות אירועי סוף השבוע האחרון, יכול היה לצוד ערימות של פוקימונים. חבל שלא הייתי זריז מספיק.

אחר הצהריים מגיעה בשורה בתחום הבינלאומי: אחרי 49 שנה חידשה ישראל את יחסיה עם רפובליקת גינאה. אני בעננים. ידעתי שנתניהו ידאג לכולנו. אני רוכש כרטיס טיסה, ועולה על המטוס — הרחק לארץ הבתולה שציידי הפוקימונים עוד לא גילו.

Marcio Jose Sanchez/אי־פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#