"חכו לי באוהל, 
אני אבוא אחרי זה" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"חכו לי באוהל, 
אני אבוא אחרי זה"

חמש שנים אחרי המחאה החברתית, יצאנו להקים מחדש את מאהל המחאה בשדרות רוטשילד ■ אין לנו ספק שיציאה לרחובות היום היתה משפיעה על מקבלי ההחלטות יותר מבעבר ■ הבעיה: רוב הציבור מעדיף להטמין את ראשו בסמארטפון

7תגובות
מחאת האוהל הבודד ב-2016
דן ברומר

יום שלישי, 12 ביולי, 14:30. רגע האמת הגיע. נכון שהתאריך המדויק - חמש שנים לפרוץ המחאה החברתית של 2011 - הוא 14 ביולי, אבל לא יכולנו לחכות יותר. השגת אלמנט ההפתעה דורשת שנקדים את המבצע שלנו ביומיים. זהו אחד הטריקים השיווקיים הבסיסיים ביותר: כשכולם מצפים לך במועד מסוים, תקדים את השקת המוצר שלך ותשאיר את המתחרים עם המכנסיים למטה.

הלחץ שלי נובע מכך שהפעם אנחנו נחושים להיות הראשונים. זה הרי לא שווה שום דבר כשאתה שייך לחבר'ה שמצטרפים למחאה בגל השני או השלישי שלה. כל החוכמה היא להיות חלק מהגרעין המייסד. אחד משבעת האוהלים הראשונים - רק אז אתה מקבל את כל תוכניות הטלוויזיה ושאר תשומת הלב התקשורתית - יחד עם סיכוי לקריירה פוליטית וג'וב של ח"כ בשכר של 40 אלף שקל בחודש. למדנו לקח ממה שהיה לפני חמש שנים, אז נזכרנו לבוא לשדרה כשכבר היו שם איזה 300 אוהלים ואף אחד לא ספר אותנו. אנחנו לוקחים את הכרזה שהכנו, מעמיסים את האוהל ותופסים מונית לשדרות רוטשילד בתל אביב. 12 ביולי 2016, תזכרו את התאריך הזה.

TheMarker Online

14:50. החשש העיקרי שלי כשאני בדרך לשם הוא שהמשטרה או העירייה יגיעו ויעשו בעיות. סיטואציה שבה חצי שעה אחרי שהקמנו את האוהל פקחים מנסים להעיף אותנו יכולה להרוס את כל התוכניות. נצטרך להסביר להם שזו מהפכה גם לטובתם, ולהעביר אותם לצד שלנו. ובמקרה שהם לא יקשיבו - לא נורא, אנחנו חזקים, וגם בלהיגרר באזיקים על ידי שוטרים לתחנה יש לא מעט תהילה, מה גם שאין ספק שזה יעורר הרבה תשומת לב.

15:00. אחרי התלבטות קצרה לגבי המיקום, אנחנו בוחרים בקצה השדרה, קרוב לכיכר הבימה - בדיוק במקום שבו דפני ליף הקימה את האוהל הראשון שלה ב–14 ביולי 2011. אם זה עבד אז, זה בטח יעבוד עכשיו. חוץ מזה, זהו האזור שהצל בו הוא הכי טוב. כשאנחנו מתקרבים לשדרה אנחנו מזהים אוהל נוסף שכבר עומד במקום ונתקפים חרדה שמא גנבו לנו את הרעיון, אבל מתברר שבסך הכל צילמו כאן מערכון עם יובל סמו. אנחנו מחכים שהם ילכו ומתמקמים. במסיבה הגדולה שאנחנו הולכים להרים כאן בקיץ הקרוב - אנחנו נהיה המלכים, אלה שמחזיקים את המגאפון ביד, מנהלים את העניינים ואומרים לדי.ג'יי איזו מוסיקה לשים.

בחישוב מהיר, אני מעריך שעד הערב יהיו פה עוד עשרה אוהלים, מחר כבר נגיע ל-50, ועד סוף השבוע כבר נהיה לפחות 1,000 איש. להפגנה של מוצאי שבת הבאים יתייצבו לפחות 100 אלף. צריך רק לזכור לארגן מראש אוטובוסים מקרית שמונה.

עד סוף הקיץ חצי מיליון האנשים שהגיעו לפה ב-2011 כבר יהיו מספר זניח. אף אחד לא יזכור את המחאה הקודמת. גם למלחמת העולם הראשונה קראו בשנים הראשונות שלאחר סיומה "המלחמה הגדולה", אבל כשהגיעה מלחמת העולם השנייה היא נהפכה למלחמה שאיש לא זוכר. דפני ליף, תתכונני, את כבר שייכת לדפי ההסטוריה. סתיו שפיר, כדאי שתתחילי לחשוב על נושא לדוקטורט שלך. איציק שמולי, תחזור לאגודת הסטודנטים, אולי ימצאו לך שם ג'וב באיסתא. הנה אנחנו באים (במחשבה שנייה, אולי לדפני כן ניתן את המקום ה-40 ברשימה שנקים אחר כאן לקראת הבחירות. מגיע לה על המאמץ, ובקצב שבו אנחנו עובדים - הוא גם יהיה ריאלי).

"הייתי נשאר, אבל אני ממהר עכשיו"

מאהל המחאה בקיץ 2011 ,
טל כהן

15:15. עשינו את זה: האוהל הראשון בשדרה הוא שלנו. אני מביט עליו בגאווה — אוהל משפחתי, גבוה, שמתאים לשישה אנשים. לא כמו האוהלים המצ'וקמקים שאנשים הביאו מהום סנטר בפעם הקודמת.

אבל עם כל השמחה שבלב, אני מרגיש פתאום את כובד המשא של הרגע ההיסטורי שעל כתפי. אני לא מתכחש לפגיעה ביציבות השלטונית של מדינת ישראל שנובעת מיריעת הניילון ושני המוטות שחיברתי זה לזה כרגע. כשאתה מתחיל מהפכות, אתה אף פעם לא יודע איך הן יסתיימו. משטרים חזקים בהרבה מזה הישראלי כבר קרסו כמו מגדלי קלפים בגלל אנשים כמונו. לא נורא. הם הביאו את זה על עצמם.

אני מתפלא שאף אחד לא עשה את זה קודם. הרי זה מתבקש - הכל רק נהיה גרוע יותר מאז 2011: מחירי הדיור עלו ב-30%, מחירי הבשר והדגים עלו, וכך גם מחירי הפירות, הירקות ואפילו הקוטג'. האי־שוויון לא הצטמצם, החינוך הידרדר, ראש הממשלה לא התחלף ותקציב הביטחון המשיך לגדול. גם הריכוזיות במערכת הבנקאות לא הצטמצמה ומתווה הגז שהממשלה מעבירה בדורסנות מבטיח לנו עוד שנים ארוכות של חשבונות חשמל גבוהים מדי. זה חייב להתפוצץ. ככל שאני חושב על הנתונים, הרחובות של תל אביב נדמים לי כמו חבית נפט אחת גדולה שרק מחכה לגפרור שידליק אותה - ואני מוכן לקחת את התפקיד.

15:30. האמת היא שהשדרה נראית די ריקה. קצת אמהות עם עגלות, קצת צעירים שיצאו לטייל עם הכלב, והרבה אנשים שעסוקים עם הסמארטפון שלהם. 90% מהולכי הרגל שעוברים פה מתעסקים במכשיר. גם ב-2011 היו סמארטפונים, אבל שיעור החדירה שלהם לא היה עד כדי כך גבוה. פה ושם יש מי שמעיפים מבט אל הכרזה שלנו - ואז ממשיכים.

אזרח ראשון שעובר בשדרה רכוב על אופניים עוצר ומביע בנו בעניין. "אני זוכר את המחאה. זוכר בצער רב. הם נשברו מוקדם מדי", הוא אומר. "הייתי נשאר, אבל אני ממהר עכשיו".

"אנחנו מחזירים את המחאה. אתם מצטרפים?", אני פונה לזוג צעיר שעובר בשדרה. "יאללה, אולי", הם משיבים וממשיכים ללכת.

צעיר עם נרתיק של גיטרה מתיישב על הספסל סמוך ומביט באוהל. "אם היו פה אוהלים, הייתי מצטרף, כולנו באותה סירה", הוא אומר. "הכי קשה זה להתחיל", הוא מעיר לפני שהוא ממשיך בדרכו.

אם צעירה עם פעוט וכלב עוברת ליד, ואני מנסה לגייס אותה. הרי ב–2011 מחאת העגלות היתה חלק משמעותי מההתארגנות, רק שהיא עם מנשא. "אני אשמח להצטרף. רק אשים את הילד והכלב בבית - ואבוא", היא אומרת לי, כאילו אמרה עכשיו למוכר בחנות - "רק אעשה סיבוב ואחזור". בטח תחזרי, הרי אף אחד לא חוזר.

עוד בחור צעיר עוצר. "איזה יופי שאתם עדיין פה. עברתי עם האוטובוס, ראיתי אתכם וקיוויתי שעוד תהיו פה. אבל אני חייל. אני לא יכול להיות מעורב", הוא מסביר.

אנחנו נואשים מהצעירים ומתחילים לנסות לפנות לאוכלוסייה בוגרת יותר. "לא בטוח שאוהל הוא הצורה המיטבית לחדש את המחאה", אומרת תל־אביבית בשם נטע העוברת במקום. "אני חושבת שצריך ללחוץ על השלטון, כי המצב רק הולך ונהיה רע יותר. הרי ברור שהבעיות נשארו פה. מה השיגו כאן במחאה הקודמת? לא השיגו כלום - לא שינוי ביוקר המחיה ולא בדיור. אבל להחזיר לפה את האוהלים יהיה בעייתי, זו לא הדרך הנכונה כי זה סוג של מיחזור, צריך להמציא משהו חדש".

היית חלק מהמחאה הקודמת?

נטע: "אני גרה בשדרות רוטשילד, כך שבעל כורחי הייתי חלק ממנה. לא הקמתי כאן אוהל, אבל הייתי שותפה יום־יום בדיונים של המוחים, והייתי פה ערב־ערב עד הלילה. הזדהיתי אתם לגמרי".

מה לא עבד בפעם הקודמת?

"המחאה עבדה מצוין, אבל ההמשך היה כושל כשנתנו לממשלה למסמס את העניינים".

אז העם בעצם לא יכול לשנות כלום?

"העם בהחלט יכול לשנות, אבל צריך כוח עמידה והתמדה - ואנשים שיובילו את המחאה הזו".

16:00. נטע צודקת. המחאה צריכה להיות אותנטית. אי־אפשר למחזר. יכול להיות שזאת הסיבה שאנחנו מתקשים לגייס את העובדים ושבים. צריך להמציא משהו חדש, אולי מחאת שמשיות תעבוד טוב יותר. או שייתכן שדווקא הדבר שהיה המלהיב ביותר במחאה הקודמת - העובדה שהיא היתה כללית ופנתה למכנה המשותף הרחב ביותר - עמד בעוכרי.

"השתתפתי בכל ההפגנות במחאה הקודמת, ולא הרגשתי שנאמרים דברים פרקטיים שאפשר לעשות אתם משהו", אומרת צעירה בשם איזמרגד שעוצרת לידינו כדי להביע תמיכה. "זה בעייתי להיות גם סביבתי וגם להתעסק בצרכנות, לדוגמה. עדיף היה אם היו לוקחים מכנה משותף קטן יותר עבור המחאה ועובדים אתו. כשאין דברים פרקטיים שאפשר לעשות, הציבור אומר 'עדיף לי לבזבז את הזמן בבית מול סדרות טלוויזיה במקום בהפגנות'. מעבר לכך, הכוחות של המגזר העסקי שמופעלים על הממשלה חזקים מאוד ומונעים שינוי. ראינו את זה במקרה של קמפיין משרד הבריאות נגד מזון לא בריא, שהורידו עכשיו בגלל לחצים של התעשיינים, או מחאת הגז שנלחמים נגדה. בשביל זה צריך המון אנשים שיתאגדו".

אוליבייה פיטוסי

"המנהיגים הוותיקים סובבו את העניינים כך שלא קרה כלום"

16:30. כמה שאנחנו משפשפים, גפרור המחאה שלנו פשוט לא נדלק, וחבית הנפט נראית כמו חבית מלאה במים. "חכו לנו אחורי זה", מסמן בחור צעיר כשאני מתקדם לעברו עם השלט. אני מתחיל להרגיש כמו דודה שמתרימה עבור האגודה למען החייל. אנשים מסיתים את מבטם כשהם עוברים - רק שלא ניצור עמם קשר עין ונבקש תמיכה. שלא נציק.

"השתתפתי במחאה לפני חמש שנים, אבל לא בתל אביב, וגם אז לא הקמתי אוהל, רק הפגנתי. מהניסיון שהיה לנו, אני לא חושב שיש בזה טעם, כי זה הלך לכיוונים לא נכונים. המנהיגים החדשים של המחאה הלכו לפוליטיקה הארצית, והמנהיגים הוותיקים סובבו את העניינים כך שלא קרה כלום", אומר לנו ציקי, תושב הצפון שהגיע ליום כיף בתל אביב.

אז לאן היו אמורים ללכת מנהיגי המחאה?

ציקי: "להישאר במחאה".

אז מה הדרך להזיז דברים בישראל עבור האזרח?

"רק בהצבעה לכנסת. דרך הדמוקרטיה הרגילה".

16:45. ניידת משטרה עוברת לידינו. אנחנו מנסים למשוך את הקשב של השוטרים למטרד הציבורי שאנחנו מהווים. כל תשומת לב תתקבל בברכה. אבל אף אחד לא מתייחס. גם פקחים של העירייה לא נראים באופק. מבחינת גורמי אכיפת החוק, אני יכול להישאר פה לנצח. במאהל שליד תחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב אנשים גרים כבר ארבע שנים, ולאף אחד זה לא מזיז. ואז, רגע לפני שאנחנו מתייאשים, מגיעים עודד ואביה.

"בטח שאחנו באים להקים אוהל בשדרה", הם מגיבים מיד בנחישות להצעה שלנו. "המחאה ב-2011 לא היתה מספיק אפקטיבית, מאז רק הפסדנו בקרב על יוקר המחיה והדמוקרטיה. אני בעיקר רוצה ששלטון העם יחזור לעם. אני לא מקבל את המציאות הצינית הזאת שבה אנחנו חיים", מצהיר עודד.

יש סיכוי שזה יצליח עכשיו, במקום שבו זה נכשל בעבר?

אביה: "אני מקווה שכן. ככל שנעשה רעש - יש יותר סיכוי שזה יקרה. הבעיה היא שכרגע כל הרעש הוא יותר בפייסבוק. שם נשמעים יותר קולות, אבל אף אחד לא יוצא לרחוב. במחאה הקודמת הייתי בחו"ל. אולי לכן זה לא עבד...".

הייתם עושים משהו אחרת היום?

עודד: "כן. התשובה לשאלה הזו היא שצריך מחאה עם יותר אחריות מצד הציבור של יושבי האוהלים. כמו שדמוקרטיה לא נגמרת בלשלשל פתק בקלפי, מחאה תישאר מחאה וחלק מהסדר הקיים כל עוד לא נהפוך אותה למהפכה תודעתית. צריך לבצע תהליכי עומק. הציבור צריך לקבל אחריות. מהאוהלים האלה צריכים לצאת שולחנות עגולים שמהם צריכה לצמוח החוקה של מדינת ישראל. צריך ליצור למדינה הזו עמוד שדרה ערכי, שעליו אנחנו רוצים לבסס החברה שלנו באמת".

נשמע שזה בוער בך. היית מסכים להנהיג את המחאה הבאה?

"יאללה, כן".

למה אתה צוחק?

"לא כל יום אני לוקח על עצמי הנהגת מהפכה".

אז ברצינות. אתם בעצם אומרים שהייתם מצטרפים אם הייתם רואים פה אוהלים, אבל לא תתחילו את זה מיוזמתכם מחר?

"אני מלמד תיאטרון ועובד על פרויקט הגמר שלי, ובדיוק אמרתי לשחקנים שלי שזה ייגמר רק בפרויקט גמר".

מה הנושא של הפרויקט?

"דמוקרטיה ומהפכה, ועתיד הדור שלנו בישראל. אנחנו נכנסים לזה לגמרי. עד מתי אתם פה? אני אדבר עם החבר'ה שלי ונגיע".

17:30. בסופו של דבר הציבור הישראלי מתנהג כאילו הוא סוחב אתו טראומה. אחרי החודשים הקסומים של קיץ וסתיו 2011, שבהם נדמה היה כי כולם יכולים להתאחד סביב מטרה אחת - הגיע הנפילה לקרקע המציאות של השסע והפיצול של 2016. זו טעות, כי אין ספק שיציאה לרחובות היתה יכולה להשפיע על מקבלי ההחלטות.

אני מקפל את האוהל. אחרי הכל, צריך לאסוף את הילד מהחוג. חוץ מזה, יש עוד כמה פרקים של סדרות טלוויזיה שצריך להספיק לראות בערב. נשאר לנו רק לסמוך על עודד ואביה שיגיעו עם החבר'ה שלהם בהמשך.

בהכנת הטור השתתפה רפאלה גויכמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#