"אז סתם ישבנו באוהלים"? האם המחאה החברתית הצליחה או נכשלה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אז סתם ישבנו באוהלים"? האם המחאה החברתית הצליחה או נכשלה

כדי לענות על השאלה, יש להיזכר מה היו מטרותיה ■ המסר העיקרי של המחאה היה ש"העם רוצה צדק חברתי" ■ האם בישראל של יולי 2016 יש יותר צדק חברתי מאשר לפני חמש שנים? צדק חברתי הוא עניין חמקמק

28תגובות

בתחילת המחאה החברתית, ביולי 2011, הוזמנתי עם כמה מחברי למאהל בשדרות נורדאו בתל אביב כדי לדבר על המצב. זה היה אחרי ימים ולילות ארוכים שאנשים בילו באוהלים בקיץ החם והמיוזע ההוא, ונשאלנו אם הממשלה מתכוונת לעשות משהו כדי להיענות לדרישות המחאה. אמרתי לשואל שיש סבירות גבוהה שהם יקפלו את האוהלים לפני שהממשלה תעשה משהו, משום ששינויים גדולים וניכרים אינם מתרחשים בחודש־חודשיים. השואל התרעם, קם ממקומו, והחל להתרחק מהמקום כשהוא צועק בקולי קולות "אז סתם ישבנו באוהלים?!" היה ברור שהוא מאוכזב.

חמש שנים חלפו מאז פרוץ המחאה, ובשנים האלה נשאלנו ושאלנו אינספור פעמים אם המחאה נכשלה או הצליחה. רבים פוטרים את השאלה הזאת בתשובה "ודאי שנכשלה, ראית משהו טוב שקרה מאז?"

המחאה החברתית, קיץ 2011
ניר כפרי

כדי לענות על השאלה, יש להיזכר מה היו מטרותיה. המסר העיקרי של המחאה היה ש"העם רוצה צדק חברתי". האם בישראל של יולי 2016 יש יותר צדק חברתי מאשר לפני חמש שנים? צדק חברתי הוא עניין חמקמק. ייתכן שיש יותר צדק בתחום אחד של חיינו ופחות בתחום אחר. אנחנו יכולים לשלם כיום בקלות את חשבון הסלולר וגם מחיר הקוטג' קפא במקום, אבל מחירי הדירות זינקו בעוד 20%, אז איך עורכים את החישוב?

הדרך הקלה לענות על השאלה היא להגיד ש"המחאה חוללה שינוי תודעתי עמוק", ובכך לפתור את עצמנו מהדיון המעמיק יותר. שהרי שינוי תודעתי הוא הצעד הראשון לשינוי מעשי.

יש דרך אחרת, מדידה יותר, והיא לבחון את שני המרכיבים הכמותיים הבסיסיים במצבנו הכלכלי: ההכנסות וההוצאות שלנו. אם ההכנסות שלנו צמחו בקצב גבוה יותר מאשר ההוצאות שלנו (יוקר המחיה), זה אומר שמצבנו השתפר. אבל זה שוב מסתבך, מכיוון שאלה ממוצעים וסטטיסטיקה, ומצבו של אחד אינו דומה למצבו של האחר. מה אכפת לנו שהשכר הממוצע במשק עלה אם השכר שלנו קפא במקום?

מודעות ומעורבות הן הישג אחד של המחאה, שכן בעבר רק הקהילה החרדית ידעה להתארגן ולמחות, והנה אוכלוסייה גדולה, לא חרדית ולא מאורגנת, יוצאת מאדישותה ומשפיעה על סדר היום הפוליטי, הכלכלי והחברתי. המחאה יצרה גלי הדף של מחאות קטנות, ננו־מחאות, תמצאו אותן בדפי פייסבוק והן לגמרי ברמה המקומית. כאן זה נגד עסק שפישל, ופה על גן שהעירייה רוצה לסגור, ושם זה על כביש שרוצים לסלול למישהו מול הבית. ויש גם את המחאה של הלחץ הציבורי שמופעל על מאן דהוא, בעיקר כשהוא מתמנה לתפקיד חדש ויש סביבו סימני שאלה, קופת שרצים, חקירה, סיקור עיתונאי אינטנסיבי ושיח ער ברשתות חברתיות. בזה אחר זה ראינו אנשי ציבור שמאבדים את תפקידם עקב אותו לחץ ציבורי כלשהו - יעקב פרנקל וליאו ליידרמן מונו לנגידי בנק ישראל וזה לא קרה, יואב גלנט נבחר לרמטכ"ל ונאלץ להיפרד מחלומו, סילבן שלום ובנימין בן אליעזר רצו להיות נשיא המדינה ופרשו מהמרוץ, ינון מגל פרש מהכנסת, גל הירש נבחר למפכ"ל המשטרה ונאלץ לוותר.

ראינו גם מרוויחים גדולים מהמחאה, אם זה יאיר לפיד שהביא 19 מנדטים, שלי יחימוביץ' שנבחרה ליו"ר מפלגת העבודה ואחר כך איבדה את התפקיד, משה כחלון שהביא עשרה מנדטים - כולם נישאו על האנרגיות שיצרה המחאה והתקווה שיצרה לסדר יום חברתי יותר. זה לא שינה את העובדה שמי שעמד אז בראשות הממשלה עומד בראשה גם כיום. זה אפילו לא שינה את תפישותיו הבסיסיות של בנימין נתניהו בענייני כלכלה וחברה, וזה לא הזיז את משקל ההוצאה על שירותים חברתיים אזרחיים כשיעור מהתוצר של המשק. הוא היה ונשאר באותו מקום.

ואולם יש דברים שעליהם אפשר לומר שהם לא היו קורים ללא המחאה, או שהם היו נראים אחרת. קחו את הקריסה של אי.די.בי - שהוכתה על ידי התחרות שנפתחה פתאום בסלולר ובמחירי המזון, קחו את הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, שבה תומכת כעת אפילו נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, שהודתה כי היא עושה זאת "עקב השיח הציבורי". שיח ציבורי בישראל אינו בהכרח שיח על כוס קפה במזגן. כדי שהוא יניב תוצאות הוא בדרך כלל מלווה בלחצים כבדים. במקרה של פלוג היא נאלצה לקבל את העיקרון של הפרדת חברות כרטיסי האשראי, רק משום ששר האוצר, משה כחלון, שם את הדרישה הזאת על השולחן במועד הקמת הממשלה - ומבחינתו הוא היה עושה זאת מיד, ללא ועדות וללא דיון. בסופו של דבר הושגה בין השניים פשרה, אבל היא הותירה הרבה מאוד משקעים וחשש בבנק המרכזי, וראינו השבוע כיצד קרן המטבע הבינלאומית - במהלך שנראה כאילו גויס על ידי בנק ישראל - מנסה להזהיר את האוצר מפני הלחץ הכבד שהוא מפעיל על פלוג.

נוחי דנקנר
עמי שומן

קחו את היוזמה להקמת נמלים חדשים באשדוד ובחיפה, מהלך שנרקם לפני יותר מעשור, אבל רק לפני שנתיים החל לקרום עור וגידים אחרי חקירה שהדיחה את אלון חסן מתפקידו כיו"ר ועד העובדים, ולחץ כבד שהפעיל שר התחבורה ישראל כ"ץ. האם אפשר היה לעשות זאת ללא התפרקותו של חסן מכוחו?

אי־אפשר לטעון שהמחאה שינתה את השיטה הכלכלית־חברתית בישראל, למרות שלל הרפורמות והוועדות שעסקו מאז במחירי המזון, השירותים הבנקאיים, הרפואה הציבורית, העוני, הריכוזיות או הסדרי החוב בשוק ההון. ואולם כל הרפורמות האלה היו מתקשות לבוא לעולם ללא לחץ ציבורי ותקשורתי. בחלק מהן לא נרשמו עדיין הישגים מספקים.

די ברור כיום לכל שאין ארוחות בחינם, וכשהמדינה מצליחה להגדיל את רווחת הפרט, היא יודעת לגבות זאת בדרכים אחרות. זה למעשה היה העיקרון המנחה של המלצות ועדת טרכטנברג: לייצר מקורות כספיים מתוך הקיים - ורק אז להגדיל את ההוצאה על שירותים חברתיים. טרכטנברג המליץ בזמנו לעלות את המע"מ ב–1% ולקצץ את תקציב הביטחון ב–3 מיליארד שקל כדי לספק מקצת מדרישות המחאה. הראשון בוצע מיד, השני לא רק שלא בוצע, אלא אף הוגדל הודות לסדר היום הביטחוני שכלל מאז המחאה את מבצע עופרת יצוקה, מבצע צוק איתן וכמובן היערכות לתקיפה באירן, שאותה כינה בזמנו אהוד אולמרט "הזיה שעלתה 11 מיליארד שקל".

אז המחאה לימדה אותנו שהציבור הישראלי יודע למחות, יודע להפעיל לחץ ולמנוע מאנשים לא ראויים לעשות תפקידים ציבוריים נכבדים, יודע להפעיל פוליטיקאים כדי שאלה יעשו עבורו מהלכים פשוטים להבנה כמו הורדת תעריפי התחבורה הציבורית (אריה דרעי), טיפולי שיניים בחינם (יעקב ליצמן), הורדת תעריפי הסלולר (כחלון), הגבלת שכר מנהלים במערכת הפיננסית (יחימוביץ', לפיד וכחלון).

מנגד, המחאה לימדה אותנו שהציבור מתקשה מאוד בהנעת המערכת הפוליטית בביצוע מהלכי מאקרו, שחשיבותם גדולה אך הם פחות מדידים ונראים לעין - ובהם השבחת המגזר הציבורי, רפורמה והתייעלות במשק החשמל, הגדלת הפריון, טיפול שורש בתקציב הביטחון שרק גדל, צמצום העוני, הסדרת מערכת הרפואה הציבורית, שינוי בתקצוב הלא שוויוני של מערכת החינוך, טיפול אגרסיבי בכלכלה השחורה ובתכנוני המס האגרסיביים. קשה מאוד להוציא את הציבור למחות נגד מערכות גדולות, יקרות ומתוחכמות. קשה מאוד להניע פוליטיקאים לצאת נגד קבוצות לחץ חזקות. למרות המחאה ולמרות העובדה שהציבור הישראלי עלה כיתה ברמת המעורבות והידע שלו בנושאים כלכליים, העסקה הכי משתלמת לפוליטיקאי היא לעשות דברים מדידים וקצרי טווח שכל צרכן יכול להרגיש בכיסו, במקום לפעול לטווח ארוך ולייצר מציאות כלכלית חברתית טובה וצודקת יותר. את הנוסחה הזאת המחאה עדיין לא שברה. מה שאומר שהציבור לא יכול לנוח.

נ.ב

כשנוחי דנקנר, לשעבר בעל השליטה באי.די.בי, הורשע השבוע בהרצת מניות, הוא ישב באולמו של השופט חאלד כבוב עם בני משפחתו לצדו. ילדיו וחתניו. קשה היה שלא לחשוב היכן כל האנשים שהסתובבו סביבו בשנותיו כאיש הכי חזק במשק. היכן אנשי העסקים, הפוליטיקאים, ראשי הרשויות, העיתונאים הבכירים ובעלי העיתונים שרקדו בחתונות של בנותיו? איפה גוורדיית מנהלי אי.די.בי שאותה גרר לביקוריו בחצרות רבנים? איה החברים העשירים מ"הנפקת החברים"? לאן נעלמו כולם? מדוע לא ליוו אותו במשפט? ייתכן שדנקנר עצמו סיפק להם את הסיבה לזנוח אותו כשאמר לא מכבר שטעותו העיקרית היתה ב"בחירת האנשים". ללמדנו משהו עליו, על חבריו ועל הסגידה לכוח וכסף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#