הבודהיזם הטיבטי 
לא מתעסק במניות של חברות אחזקה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

הבודהיזם הטיבטי 
לא מתעסק במניות של חברות אחזקה

נוחי דנקנר נמצא אשם השבוע בהרצת מניות, במסגרת מה שנקרא "הנפקת חברים", ובין שורות הכרעת הדין אפשר היה למצוא לא מעט התעסקות בחברות ■ אבל לאולם בית המשפט לא הגיע כמעט אף חבר

3תגובות

יום שני בבוקר, בית המשפט המחוזי בתל אביב מלא עד אפס מקום, ובחוץ מחכים נציגים נוספים של התקשורת למקרה שיתפנה בפנים כיסא. סוגת המחזה שמועלה כאן היא טרגדיה. הסצנה האחרונה בסיפור עלייתו ונפילתו של איש עסקים אמביציוזי, שלא ידע לשים לעצמו גבולות, וגרר לתהום את עצמו ואת כספם של אזרחים ישראלים רבים - אבל האווירה היא של קרקס. ילדיו של נוחי דנקנר כבר ממתינים באולם. בני משפחת דנקנר הם אנשים יפים, כולם עם שיזוף מושלם ושיער שיכול היה לככב בפרסומות לשמפו. ב-12:00 נכנס נוחי בעצמו והררי פלאשים מבזיקים סביבו. אפשר רק להתגעגע לימים שבהם הצליל היחיד שנשמע באולם היה רחש העיפרון של המאייר שהורשה לשבת באולם ולהעלות על הנייר את דמויות הנוכחים.

אי שם בתחילת שנות ה-90, קבוצת מטיילים ישראלים הגיעה בטיול תרמילים משותף, הנערך במסגרת משבר גיל ה-40 שלהם, למנזר גנדן שבטיבט. גנדן, מנזר השוכן 40 ק"מ מזרחית ללהאסה, הוא מקום שכל מי שביקר בו מלא במחמאות עליו. מי שהיה שם תיאר מבנים הנדמים כתלויים על צלע ההר, ופגודות בצבעי זהב, שנראות כמו ארמונות קסומים. שניים מהמטיילים, נוחי דנקנר ואבי פישר, התרשמו מהמקום עד כדי כך שהעניקו את שמו לחברה שפתחו יחד בהמשך. חברה שבאמצעותה הם עוד ישתלטו על הקונצרן הגדול במשק - אי.די.בי. אם יש משהו שהבודהיזם הטיבטי דוגל בו, זאת הארעיות. כל דבר, בין אם מדובר במשהו מוחשי, תופעה או רעיון, הוא ארעי ויחלוף כשיבוא זמנו. ההיקשרות לאובייקטים או לתופעות תגרום באופן בלתי־נמנע לסבל.

מנזר גנדן בטיבט
Philipp Roelli

הכרעת הדין של השופט חאלד כבוב מדגישה כי דנקנר לא ממש הפנים את הרעיון הזה. ייתכן שהבעיה טמונה בכך שהבודהיזם הטיבטי לא מדבר במפורש על אחזקה מניות שליטה בחברות אחזקה ישראליות.

תיאור הנפקת החברים, שבגינה הוא צפוי להיכנס לכלא, מזכיר יותר מהכל מצביא היושב בבונקר שלו, וברגע האחרון, בעוד הנושים כבר צובאים על הפתח כדי לקחת לו את החברה, שולח את אחרוני החיילים שלו לשדה הקרב - גם את החיילים שלא אמורים להגיע לשם - רק כדי להישאר עם השליטה עוד כמה רגעים. זה מה שתמיד אפיין את דנקנר. אדם שתמיד היה מוכן ללכת עד הסוף, ולא משנה מה המחיר - לפנסיונרים, למדינה, או לעצמו. זה מה שמאפיין רבים מאנשי העסקים שמגיעים לפסגה.

בדיעבד, הרצת המניות של דנקנר היתה חסרת טעם. מי שלקח מידיו את החברה, אדוארדו אלשטיין, הזרים עד היום לקבוצה 2.3 מיליארד שקל, וידו עוד נטויה. זה סכום שדנקנר לא היה יכול להביא בשום דרך. אם לאלשטיין יש ערימות של בניינים בבואנוס איירס, שמאפשרים לו לבלום את בעלי האג"ח הישראלים, וללב לבייב יש הר של יהלומים באפריקה, שמאפשרים לו להמשיך להחזיק את השליטה בחברת אפריקה השקעות, לדנקנר היתה חברת תיירות כושלת ומניות של בנק הפועלים כשהשתלט על אי.די.בי. זה לא הספיק.

יום שני בבוקר. כאן באולם אין הרבה סממנים של רוחניות - לא רק סממני בודהיזם, גם סממני יהדות אין. דנקנר הוא לא הטיפוס שיגיע לאולם בית המשפט עם כיפה על הראש, והרב יעקב איפרגן, הרנטגן - שנהנה מכל כך הרבה תרומות שדנקנר דאג שיועבר אליו מהחברות הציבוריות שבשליטתו - לא טרח להגיע.

נוחי דנקנר בהילולה של הרב איפרגן
אילן אסייג

כבוב מבהיר בפתח דבריו כי החליט להרשיע את דנקנר ואת שותפו איתי שטרום. דנקנר מקבל ליטופי ניחומים מילדיו, אבל נשאר עם הפנים אל השופט ובגבו לאולם. שטרום דווקא יושב, לבד, עם הפנים לאולם, ומתקשה להסתיר את ההתרגשות. רגע קבלת גזר הדין הוא קשה. יצא לי להיות בסיטואציה כזאת במהלך השירות הצבאי שלי. שרירותיות המעמד שבו בן אנוש אחר, שאין בינך לבינו דבר, גוזר עליך עונש, יכולה לגרום לפיק ברכיים גם אצל אנשים מבוגרים. בעיקר אצל אנשים שהמוטיב העיקרי שהניע אותם לאורך חלק ניכר מחייהם היה רכישת עוד ועוד עוצמה.

תחילת שנות ה-2000. רגע אחרי שדנקנר הפתיע את המשק הישראלי והשתלט על קבוצת אי.די.בי, תוך שהוא עקף בסיבוב מתחרים כמו יצחק תשובה, משפחת עופר, אליעזר פישמן ואחרים ששמו עינם על החברה - נשאר פישמן, איש עסקים שלהטוטים פיננסיים אינם זרים לו, המום מהדרך שבה דנקנר הצעיר הצליח לגייס את הכסף לעסקה. הוא הצהיר כי "כזה דבר עוד לא היה כאן מעולם". בשנים הבאות אפשר היה לראות את השינוי שחל באיש העסקים הצעיר, שהתחיל להאמין באגדה של עצמו. באמצע שנות ה-2000 עוד ניתן היה לראות אותו שותה קפה בעמידה בבתי קפה בשדרות רוטשילד כאחד האדם, לקראת סופן הוא כבר איבד את ההומור העצמי. במהלך מבצע עופרת יצוקה ב-2009, לדוגמה, הוא ירד לשדרות כדי לנאום בפני עובדי רשת השיווק שופרסל, ולחזק את רוחם - והתפלא על כך שלא כל כלי התקשורת גילו עניין בתוכן הנאום.

ב-2010, סיכם דנקנר על מהלך שבו כור וכלל ביטוח ישקיעו 250 מליון דולר, בקרן השקעות בשיתוף קרנות ממשלתיות מקטאר וסעודיה, ושוב הוא לא הבין מדוע העיתונאים שעמם הוא נפגש לא חשו את המשמעות ההיסטורית של הרגע. התקשורת גילתה עניין גדול הרבה יותר בפעילות שופרסל בשדרות שנתיים לאחר מכן, כאשר TheMarker חשף כי הסניף בשדרות מנצל את התחרות הנמוכה באזור כדי לגבות מחירים גבוהים הרבה יותר מהסניף הירושלמי של הרשת, הנאבק מול רמי לוי.

יום שני בבוקר. הכרעת הדין של כבוב עוסקת לא מעט בערך חברות. נאמר בה כי "שטרום ודנקנר הם מכרים, ובתקופה הרלוונטית לאישום שררה בינהם מערכת יחסים חברית". אבל כרגע שני הנאשמים לא מחליפים ביניהם סימני חיבה. בסופו של דבר, יש כאן במידה רבה משחק סכום אפס. יהיה כאן מישהו שאשם יותר ומישהו שאשם פחות. גם בתיאור התנהלות "הנפקת החברים", שמופיע בהכרעת הדין, אפשר לקרוא בין השורות מי היה חבר טוב יותר ומי פחות. החברים הטובים באמת רכשו מניות של אי.די.בי - ונשארו אתן. לפי ההכרעה, אילן בן דב מכר את המניות מיד לאחר שרכש אותן, וביצע מכירה בחסר (שורט) על חלק מהמניות שרכש, מהלך שאינו מעיד על אמון רב בדנקנר. איש העסקים צביקה בארינבוים "שמח כשאלדר (איש העסקים איתן אלדר) הוא שרכש את המניות (במקומו), ואיפשר לו לא להסתכן, תוך שדנקנר חושב כי הוא סייע לו", כפי שמתואר בהכרעת הדין.

פה באולם בית המשפט אין כמעט חברים. עשרות הבכירים שהתעשרו בחברות שתחת שליטתו של דנקנר לא הגיעו לכאן. שמעון פרס, נשיא המדינה לשעבר, שהכתיר את דנקנר כעובד הסוציאלי של המדינה, לא הגיע אף הוא. גם יובל שטייניץ, שכשר אוצר התייצב במשרדיו של דנקנר כשהאחרון רצה להיפגש עמו, לא נמצא במקום. אפילו מירי רגב, שכח"כית התייצבה בטקס שבו העניקה פדרציית עולי מרוקו לדנקנר את תואר "דמות מופת בעם היהודי", כנראה לא שקלה לבוא. כולם התפוגגו, ובאולם קשה לחוש באמפתיה לנאשמים, מלבד מצד בני המשפחה שמבטיחים "נערער לעליון", והשופט כבוב, שניכר בו כי אינו מקל בכובד גזר הדין שנתן.

כבוב מסיים את הקראת הכרעת הדין, והנאשמים יוצאים מהאולם. אייל סולגניק, רואה החשבון של אי.די.בי, שעמד מאחורי מהלכיה הפיננסיים של הקבוצה לאורך השנים וליווה את דנקנר לאורך מרבית הדרך, הוא אחד מהאחרונים שנשארו באולם. הוא עסוק דווקא בגזר דין מהותי לא פחות מבחינתו - ההרשעה של אי.די.בי, שניתנה גם היא באותו מעמד. סולגניק התייעץ עם עורכי הדין אם אירועי היום היו טובים או רעים לחברה.

אנחנו נתקעים בהכרעת הדין על המשפט שבו מתאר כבוב את דנקנר במלים: "מדובר באדם מקצועי ושאפתן באופן שלעתים אף אינו רואה את המציאות כפי שהיא, בהיותו שקוע בהשגת מטרותיו". בסופו של דבר המציאות ניצחה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#