"הביקור באפריקה חשוב, אבל אני מודאגת מזה שכמעט בכל סכסוך אלים רואים סוחרי נשק ישראלים" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"הביקור באפריקה חשוב, אבל אני מודאגת מזה שכמעט בכל סכסוך אלים רואים סוחרי נשק ישראלים"

פרופסור גליה צבר - חוקרת אפריקה והגירה בתוכנית הבין־אוניברסיטאית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב. חייתה שנים ארוכות במזרח אפריקה. משלבת בין מחקר אקדמי לעשייה חברתית היוצאת מתוך המחקרים וחוזרת אליהם. נשואה + 5

19תגובות
אייל טואג

פרופ' גליה צבר, ראש הממשלה בנימין נתניהו ימריא בשבוע הבא לביקור בן חמישה ימים באפריקה.

זאת נסיעה חשובה. יש בה אמירה לגבי חשיבות הקשרים בין ישראל למדינות היבשת והכרה של ישראל בחשיבות הכלכלית הגיאו־אסטרטגית והפוליטית של מדינות אפריקה. זאת חזרה לתובנות של שנות ה-60 וה-70.

שמה?

שאצבע של נציג מדינה אפריקאית באו"ם ובמוסדות בינלאומיים אחרים שווה לאצבע של נציג מדינה מאירופה או מאמריקה הלטינית. כך שאחרי הרבה מאוד שנים של התעלמות אני שמחה שיש התקרבות, שיש הבנה של השונות ביבשת, שזאת לא יחידה אחת שחורה אלא שיש עשרות מדינות מגוונות. אני מקווה שהביקור הזה יחזק את הגישה היותר מקצועית ביחסים בין ישראל למדינות אפריקה.

אפריקה איידס
אי־פי

למה התעלמנו מאפריקה עד עכשיו?

מהרבה סיבות. מאז ניתוק היחסים עם מדינות אפריקה ב–1973 לקח לישראל הרשמית הרבה מאוד זמן להתגבר על הפגיעה המאוד קשה שהיא חוותה ולהבין שאנחנו לא חיים באירופה וגם לא בווילה בג'ונגל, אלא חיים במזרח התיכון, להבין שיש לנו קשרים טבעיים עם אפריקה בזכות אזרחי ישראל שהם יוצאי מדינות צפון ומזרח אפריקה. מעבר לכך יש הבנה של החשיבות הכלכלית של היבשת מבחינה פוליטית, מבחינת שוק הסחורות והידע וגם מבחינת מה שטמון באדמה. במובן הזה נראה שישראל מתבגרת בדרך שבה היא מתבוננת על אפריקה.

גם ההסכם שישראל חתמה השבוע עם טורקיה הוא סוג של התבגרות.

אני לא בקיאה ביחסים עם טורקיה, אבל ממה שאני קוראת אני לומדת שההסכם מגלם שיח, פשרה, ובעיקר הבנה של מגבלות הכוח וחשיבות ההידברות. בהקשר של היחסים עם מדינות אפריקה ברור לי שההעמקה של הקשרים האלה מאוד משמעותית ושזה טוב להבין שלא כל מה שאנחנו רוצים אנחנו יכולים להשיג. מה שמדאיג אותי הוא מה יהיה סוג הקשרים, איזה יצוא ישראל מעודדת לאפריקה, אילו סוגים של הסכמים בילטרליים נחתמים. כאן אני דואגת. הייתי שמחה לדעת שחושבים על כך.

הכוונה למכירת נשק?

ההיסטוריה מוכיחה שחלק גדול מאוד מהיצוא הוא יצוא ביטחוני. אני לא פוסלת את כולו, אבל צריך לנהוג בזהירות ואני לא רואה את זה קורה.

אי־אף־פי

אנחנו לא זהירים בכל מה שקשור בנשק.

במשך השנים ישראל נכשלה בפיקוח על היצוא הביטחוני. כמעט בכל סכסוך אלים אנחנו מוצאים מעורבות של סוחרי נשק ישראלים, גם כשהמכירה נוגדת את האמנות השונות בדבר סוגי הנשק שמוכרים, ולמי מוכרים.

כיצד היית מצפה שישראל תפעל?

הייתי שמחה לראות עלייה ביצוא האזרחי. צריך לעודד חיבור ליזמים אפריקאים שלא פועלים בתחום של נשק אלא בתחום של טכנולוגיה, רפואה, ביו־טכנולוגיה ובכל התחומים שמחזקים את החברה האזרחית ואת הפיתוח הכלכלי לעומק, גם שלנו וגם שלהם — ולא ללכת לתחום הקל וההרסני. אני מקווה שבתפישת העולם של המשלחת שיוצאת לאפריקה הקול הזה יגבר על הקולות של היצוא הביטחוני. לצערי, רק מעט אנשי עסקים רואים את החשיבות הרבה ביצוא של ידע אזרחי ובחיבור בינו לבין העצמה של המדינות האפריקאיות וגם שלנו. מעבר לכך, אנשים לא עושים את הקישור לפליטים ולהגירה.

איך זה קשור לפליטים ולהגירה?

ככל שהמערכות הכלכליות שם יהיו חזקות יותר, תעשייה, תשתיות, פיתוח — יהיו פחות אנשים שירצו לעזוב, לברוח. פחות אלימות, פחות רעב, פחות מלחמות. זה אומר גם פחות תזוזה של אנשים. זה אינטרס של הקהילה הבינלאומית, כולל שלנו.

ואנחנו בכל זאת הולכים עם הנשק.

בטווח הקצר יותר זול ויותר קל למכור בעיקר נשק, אבל זאת ראייה שהיא חלק מתפישת עולם קפיטליסטית חזירית — שלא חשוב עם מי חותמים ומה המחיר שישלמו מיליוני אפריקאים. אני מקווה שתהיה לנו הסתכלות אחרת. אנושית יותר וגם כלכלית יותר. אפשר כמובן להסתכל על זה גם באופן ציני.

אייל טואג

שפחות פליטים יגיעו לישראל?

כן, ולא בגלל גדרות והסכמים בעייתיים, אלא מתוך המקום המאפשר פיתוח שם. צריך לאפשר ליותר אנשים לראות את הקשר ההדוק בין מכירות נשק לבין יציבות כלכלית ושמירה על האזרחים במדינה.

אבל נשק גם תורם ליציבות, לא?

אני בטוחה שבמקרים מסוימים כן, וגם לא צריך להיות תמימים, ברור לי שימשיכו למכור נשק, השאלה למי מוכרים ומה הפיקוח. אני חוששת שמאחר שיש בזה הרבה מאוד כסף — הפיקוח לא מספיק יעיל.

את יכולה לאבחן אילו חברות נשק גרועות יותר?

אני לא אכנס לפינה ואצביע על חברות נשק ספציפיות. בסופו של דבר אפשר לומר אמירה כללית — כמעט בכל סכסוך אלים בעצימות כזאת או אחרת תמצא חברות ישראליות, בין אם ישירות, דרך חברות קש או חברות שמגוננות על הזהות האמיתית שלהן.

אייל טואג

וזה יותר מדי.

כן. מה שחשוב לי הוא כמה מעודדים יצוא אזרחי מישראל לאפריקה. חשוב לנו וחשוב לקשרים עם אותה מדינה וגם ברמה הגלובלית. זה ממש win־win־win. אם מחזקים את החקלאות או ביומד או טכנולוגיה סלולרית אתה מחזק לא רק את היצואן הישראלי — וזה האינטרס הראשון של נתניהו, וזה מובן — אלא גם את התשתיות המקומיות.

בואי נדבר על בחירתו של נתניהו לבקר בארבע מדינות מתוך 54 מדינות ביבשת.

המדינות שהוא בחר חשובות, כל אחת מסיבות אחרות.

נתחיל באתיופיה.

אתיופיה חשובה ביותר מבחינה גיאו־אסטרטגית והיא גם אחת המדינות הגדולות והיציבות ביבשת. יש לנו היסטוריה וקשרים ארוכים אתה. בישראל חיים קרוב ל–200 אלף יוצאי אתיופיה, ואני חושבת שזאת בחירה נבונה ונכונה לבקר בה ולחזק את הקשרים עמה. יש הרבה אנשי עסקים יוצאי אתיופיה שעובדים היום על הקו ויכולים להוות גשר חשוב לחיזוק ושיפור היחסים עם מדינה זאת.

קניה.

גם כאן יש לנו היסטוריה ארוכה של קשרים וזה חשוב. לקניה יש אחיזה באוקיאנוס ההודי, החוף שלה משמעותי במאבק הגלובלי נגד האסלאם הרדיקלי והיא יציבה פוליטית. אני לא מתעלמת מענן כבד של חשדות נגד הנשיא אוהורו קניאטה על הצתה של אלימות בבחירות האחרונות. בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה חקר את מעשיו במשך זמן רב, והחליט לא להעמידו לדין בשל חוסר ראיות מספקות. אבל הענן קיים. לצד זה קניאטה, כמו אביו בשעתו, הוא ידיד של ישראל, ובאחרונה ביקר כאן. נדמה לי שהביקור של נתניהו והמשלחת יכולים לסייע בחיזוקה של קניה, המנסה במידה משתנה של הצלחה לשמור על מבנים דמוקרטיים ועל זכויות אדם.

אייל טואג

המדינה הבאה היא אוגנדה.

גם כאן יש הרבה מאוד אינטרסים כלכליים, אבל התמונה קצת יותר מורכבת. הנשיא יוורי מוסווני, השולט כבר עשרות שנים, נמצא בערוב ימיו השלטוניים, ולא ברור מה יקרה אחריו. הוא הצעיד את אוגנדה ליציבות אחרי שנים קשות מאוד של אידי אמין.

אז מה מורכב?

מה שמטריד אותי הם ההסכמים לגבי העברה של מבקשי מקלט סודנים ואריתראים מישראל, שחותמים עם אוגנדה, הסכמים שהתוכן שלהם סודי. ממררים להם את החיים בישראל עד שהם בלית ברירה לוקחים את ה–3,500 דולר ויוצאים לארץ לא שלהם, למקום זר ולמעשה מתחילים במסע פליטות חדש. לדעתי, זה קרוב מאוד להגדרה של סחר בבני אדם, וזה לא חוקי ולא מוסרי. באוגנדה יש יותר מ–1.5 מיליון פליטים ממלחמות באזור. לקבל פליטים נהפך לעסק. שליטים מקבלים כסף על כל פליט. אבל אין שם תנאי חיים. אותו דבר אפשר לומר על רואנדה.

רואנדה היא המדינה הרביעית והאחרונה שבה יבקר נתניהו.

גם רואנדה היא מדינה מורכבת מאוד. מצד אחד היא השתקמה באופן מעורר הערצה מהשמדת העם של 1994, וכיום היא מדינה יציבה עם כלכלה מתפתחת. אבל יש שם הפרה שיטתית ובעייתית של זכויות אדם והתנהלות לא דמוקרטית — ויש הטוענים גם אלימה — של הנשיא פול קגאמה.

מה הוא היה צריך לעשות?

בלי להתעלם מהצורך של ישראל ליצור קשרים אני חושבת שצריך לנהוג משנה זהירות ולא לשכוח שהיינו מהמדינות היחידות ששיתפו פעולה עם שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, ושסוחרי הנשק שלנו נמצאים במוקדי המקומות הכי אלימים ביבשת. אני שואלת את השאלות האלה כשנכנסים למשא ומתן עם המדינות האלה. יחסים כלכליים ואסטרטגיים כן, זה חשוב. אבל לשאול. לבדוק.

רויטרס

הביקור באוגנדה יהיה כמובן בהקשר של 40 שנה למבצע אנטבה, שבו נהרג יוני, אחיו של ראש הממשלה. זה עדיין אישיו מבחינתם?

כן, האוגנדים שומרים את המבנה בשדה התעופה הישן כאתר היסטורי. הם רואים את עצמם כשותפים למבצע וכמי ששיתפו פעולה עם החילוץ. אידי אמין, שתמך אז במחבלים, לא נחשב שליט כראוי.

באילו עוד מדינות ביבשת היה חשוב שראש הממשלה יבקר?

ניגריה, סנגל וחוף השנהב הן מדינות חשובות במערב אפריקה, לא פחות מאלה שנבחרו לביקור. יכול להיות שאי אפשר לבקר בכולן בבת אחת, אולי בביקור הבא. הקשרים עם ניגריה חשובים מאוד כלכלית ואסטרטגית. הנשיא הקודם ביקר בישראל, הנשיא הנוכחי הוא מוסלמי שמנסה לשנות סדרי ממשל, להיאבק בשחיתות ובאסלאם הרדיקלי בצפון המדינה — שלא לדבר על תעשיית הנפט של ניגריה. בקיצור, זאת מדינה חשובה מאוד. ככלל ראוי היה שמדינת ישראל תרחיב את מספר הנציגויות הכלכליות והפוליטיות באפריקה ותתייחס ליבשת הזאת יותר ברצינות. בשנים האחרונות יש יותר דיפלומטים שבוחרים לשרת שם, לומדים את החומר ומתעניינים, בניגוד למה שהיה נהוג בעבר, כשהצבה באפריקה נתפשה כסוג של גזירת גורל.

בואי נדבר על ההחלטה של הבריטים לצאת מהאיחוד האירופי (ברקזיט) ועל כך שבהקשר הזה ההגירה, בין היתר מאפריקה, אבל לא רק, משנה את העולם.

רוב העולם לא יודע או בוחר להתעלם מכך שרוב הפליטים והעקורים נמצאים בכלל באפריקה, כלומר ביבשת הכי ענייה. רובם המוחלט של 60 מיליון הפליטים והעקורים שיש כיום בעולם נמצאים במדינות עולם שלישי, אבל כולם מדברים על 1.5 מיליון פליטים שהגיעו לאירופה בשנתיים האחרונות.

כלומר, זה סיפור ישן ואחר לגמרי מבחינתך.

כן, אלה התוצרים של אופייה של המעורבות וגם של האי־מעורבות של העולם — באפגניסטן, בסוריה, בלוב ובעוד מדינות. רק בקניה ובאוגנדה יש 1.5 מיליון פליטים כל אחת. ואתה יכול להשוות את התוצר הלאומי הגולמי של גרמניה, צרפת ובריטניה לזה של מדינות אפריקה? הצביעות של העולם זועקת לשמים. לאופי הקשרים בין מדינות ערב לאירופה יש השלכות, למשל, הפלת משטרו של מועמר קדאפי בלוב. אנחנו רואים מה זה עושה ליציבות באזור, וכמובן כיצד זה הרחיב את ההגירה דרך לוב לאירופה. את כל זה צריך להביא בחשבון כשבונים את היחסים. לפני כשלושה שבועות הודיע נשיא קניה שהוא סוגר מחנה פליטים של 600 אלף פליטים שהגיעו מסומליה. זה מחנה שקיים עשרות שנים.

אי־אף־פי

למה הוא עושה את זה?

הוא הסביר: אנחנו לא מסוגלים לשאת את זה, אנחנו צריכים את התמיכה הבינלאומית. וזאת לא פעם ראשונה, הוא מבקש תמיכה כבר שנים רבות. אז עכשיו יש התעוררות כי אירופה נלחצה מכך שחלק מהפליטים מהמחנה שייסגר יגיעו לאירופה, לכן הם נזעקים ונענים לדרישות. אותו דבר רואים בקונגו, ברואנדה, בצ'אד וכמעט בכל מדינה אפריקאית. מחנות הפליטים הגדולים נמצאים במדינות אפריקאיות. העניים נושאים על גבם את העניים, והעולם מתעורר רק כשהם מגיעים אליו.

אולי העולם לא מבחין בהבדלים כשפליטים ממדינה אחת באפריקה עוברים לאחרת?

נכון, סורי שמגיע ליוון הוא זר בדיוק כמו קונגולזי שמגיע לאתיופיה. העובדה שאלה אנשים שחורים ואלה גם אנשים שחורים לא הופכת אותם לפחות זרים, פחות פליטים ופחות מנותקים ופחות זקוקים להגנה. וזה מחזק את הביקורת שלי על ההסכם שחתמנו עם אוגנדה ורואנדה. אנחנו שולחים אריתראים וסודנים למדינה שלישית מתוך הנחה סמויה שהם יסתדרו, כי הם מאפריקה, אבל יש להם שפה אחרת, תרבות אחרת, אין להם משפחה שם. הם זרים שם אף שהם אנשים שחורים. ההתעסקות בסוגיית הפליטים חושפת את העובדה שאנחנו עולם גלובלי ויש למה שאנחנו עושים או לא עושים השלכות. העולם השבע החל להתעניין במה קורה במדינות המוצא רק כשהפליטים הגיעו לפתחו, לפני לא עניין אף אחד מה קורה בסוריה או בצ'אד. מדברים על זה כי הגיעו אנשים לאירופה, אבל כש–1.5 מיליון זזים ממדינה אחת לאחרת בתוך אפריקה או בין אפגניסטן לפקיסטן לא מדברים על זה.

נתניהו השקיע הרבה בעניין הפליטים בחקיקה, בבניית גדרות ובהקמת מחנה מעצר.

אחד הדברים שחוקרי הגירה יודעים הוא שההגירה כאן ותמשיך להתקיים. זה החלק מההיסטוריה האנושית, תמיד אנשים היגרו ממקום שאין בו מים או מזון או שלום או ביטחון למקום שיש בו. נקים גדרות, נקים משמר, אבל כשהגורמים המעודדים הגירה קיימים — תהיה הגירה. תסתכל על הגבול בין ארה"ב למקסיקו, שעוברים בו מדי שנה כמעט מיליון איש באופן לא חוקי. ראית איך מבקשי המקלט מסוריה רמסו גדרות? כשאדם נס על חייו, הוא נס. ההגירה הציבה מראה ענקית מול פרצופם של השליטים והאזרחים במערב.

רויטרס

מה רואים במראה הזאת?

התובנה המרכזית היא שאנחנו עולם גלובלי, ושלטון עריץ כמו באריתראה ואלימות כמו בסודן לא נשארים בגבולות המדינה. זה זולג. זה שאנחנו בוחרים להתעלם או חותמים הסכמים עם השליטים הרודנים לא עוזר — זה מתפוצץ. תראה את הידיעה שפורסמה באחרונה על כך שהנציבות האירופית מנסה לחתום הסכם עם נשיא סודן כדי שהוא יחסום זרם של פליטים באמצעות נשק חדש שיקבל. אתה עוצר רגע ואומר — עם מי הם חתומים? עם נשיא סודן שמבוקש על ידי הקהילה הבינלאומית על פשעים נגד האנושות?

זה לא יצליח?

כמובן שלא, אנחנו נשלם את המחיר של ההסכם הזה. עד היום אנחנו משלמים על עוולות עבר, על הסכמים עם שליטים אלימים.

לא נשמע אופטימי.

תפקידו של החוקר הוא להסתכל לעומק ולרוחב ולראות איך השקעה בתשתיות אזרחיות היא החשובה ביותר. השיטה הקפיטליסטית טובה, אבל צריך פחות חזירות. לעובדה שאיבדנו את האחריות הקהילתית יש מחירים, וזה תפקידם של אנשי המחקר והרוח — להבין שהעולם הוא גלובלי ולהבין שצריך להשקיע בתשתיות באפגניסטן, בסוריה, בעירק ובמדינות אפריקה. בלימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב אנחנו נותנים לסטודנטים כלים לחשיבה ביקורתית, עוזרים להם ללמוד את העבר ולעשות חיבורים גלובליים, לא טריוויאליים, להסתכל על ההתנהלות של סין ביבשת ולחשוב מה יהיו ההשלכות על ניגריה וסודן למשל.

אי־פי

מה סין עושה באפריקה?

היא מרוקנת את אפריקה מהמשאבים ומהכוח שלה. זה מדהים. סין בונה שם תשתיות, אך נקודת המבט העיקרית, אם לא הבלעדית, היא טובת סין — לא טובת הכלכלות המקומיות. לצד זה אין לה התחייבויות לשמירה על זכויות אדם. מבלי לאמץ תפישת עולם מרקסיסטית חייבים לשאול את השאלה מי הבעלים של אמצעי הייצור. האם השליט הספציפי של מדינה כלשהי יכול למכור את כל משאבי הטבע של המדינה שלו לסין או לקונצרן בינלאומי או לא? האם יש חובה על הקהילה הבינלאומית להסתכל מה קורה בחתימות עם השליטים? בין סין לזמביה, שהיא אחת המדינות העשירות בעולם, יש הסכמים שמבטיחים שפחות מ–10% מהרווחים יישארו בזמביה. בעיני זאת שערורייה. רק לדמיין מה אפשר היה לעשות עם אחוזים נוספים לטובת המדינה, לטובת כלל האזרחיות והאזרחים.

אז למה הוא חותם?

כי אין מסורת שלטונית שמסדירה את הבעלות על משאבי הטבע. תסתכל על המחאה החברתית ומה שקרה אצלנו סביב עניין הגז וההבנה שזה משאב ציבורי. שם אין את המאבק הזה, אף שחלקים נרחבים בחברות השונות במדינות השונות מודעים לזה. אז אומרים, טוב, נו, השליט מושחת. אבל לשחיתות צריך שני צדדים, ושם בזזו את משאבי הטבע של המדינות יחד עם סין ואירופה, ואז כשאין עבודה ויש מחסור ובצורת אנחנו מתעוררים ומבינים שלדרך ההתנהלות ולאופיין של הקשרים עם מדינות אפריקה יש השלכות לטווח ארוך, אפילו עשרות שנים אחרי המעשים עצמם.

סין יוצרת כיום את הנזקים שנראה בעוד עשרות שנים?

סין ואחרים, כן. העולם כולו ישלם את המחיר של ההתנהלות בעוד שנים, לא רק האפריקאים. כולנו נשלם.

למה לא עוצרים אותם?

אל תשאל אותי. זאת שאלה גדולה.

לפחות יש התקדמות במעמד האשה באפריקה?

לפני שלושה חודשים השתתפתי בכנס בתל אביב שהתמקד בסוגיות כלכליות, וברשימת המרצים היה רוב מוחלט של גברים. בפאנל שבו השתתפתי, שנקרא "לעשות עסקים באפריקה", המשתתפים היו גברים שעושים עסקים, חוץ ממני. כשביקשו את התרומה שלי התחלתי ואמרתי — תסתכלו על הבמה, אשה אחת והשאר גברים. אם ככה אתם עושים עסקים באפריקה, אם אתם מתעלמים מ–51% מהאוכלוסייה, אתם משחזרים את אותם דפוסים לא מוצלחים של קשרים.

Themba Hadebe/אי־פי

כלומר, גם בישראל לא תמיד חושבים.

כן, ואמרתי להם שבמקום שבו יש מעורבות מלאה של נשים בכל המהלכים, אפשר לראות שינוי לטובה.

תני דוגמה.

הדוגמה הטובה ביותר היא זאת של נשיאת ליבריה אֶלן ג'ונסון־סירליף, האשה הראשונה שנבחרה להנהגת מדינה באפריקה. היא זכתה לפני כמה שנים בפרס נובל לשלום ורק באחרונה קיבלה מאוניברסיטת חיפה תואר דוקטור של כבוד. היא אשה מדהימה שמדברת על שלטון אחר, על תהליכי קבלת החלטות שיתופיים ושואלת למי שייכת המדינה, של מי הם אוצרות הטבע. וזאת ליבריה, עם מלחמת האזרחים הכי מזעזעת במאה ה–20. ברור שלא הכל מושלם שם גם תחת שלטונה, אבל לאורך ההיסטוריה של היבשת אפשר לראות ממש באופן שיטתי שבמקומות שבהם שיתפו נשים, היציבות הכלכלית והפוליטית היתה גבוהה יותר. בסנגל, מדינה עם רוב מוסלמי, נשים לוקחות חלק משמעותי בשלטון, וזה אחד הגורמים הכי משמעותיים ליציבות המדינה. כל השקעה כלכלית חייבת להיעשות בשיתוף פעולה הדוק עם נשים, ממש עם משקפיים של שוויון מגדרי.

וזה קורה?

זה לא קורה. האוכלוסייה המוחלשת ביותר והפגיעה ביותר ביבשת היא ילדות. החיזוק שלהן הוא החיזוק של אפריקה. השקעה בהן היא הכלי לשינוי פני היבשת.

איזו קריירה בכלל בחרת לך? את לא בדיכאון תמידי?

אני חוקרת את אפריקה מ–1986. זה לא קל. זה מאתגר. זה מרתק. אם את לא אופטימיסטית במהות זה קשה. כשהתחלתי אמרו לי — את מי זה מעניין בכלל אפריקה, אבל זה מעניין. מאוד. כשאני חוקרת את היבשת אני עומדת גם מול מראה המסייעת לי לחקור גם את החברה שלנו ואת החברות המערביות.

את חושבת שעדיף לפרסם את הראיון לפני הביקור של נתניהו באפריקה או אחריו?

לפני הביקור. אולי מישהו יקרא, אולי מישהו יקשיב, אולי יצורפו אנשים ויקשיבו לתובנות של חוקרי אפריקה.

למה הכוונה?

למשלחות כאלה צריך לצרף אנשים שיש להם היכרות עמוקה עם המערכת הפוליטית, החברתית והכלכלית של אותה מדינה, שאמונים גם על זכויות אדם, על התבוננות גלובלית. לידע יש הרבה מאוד כוח, וזה יכול לעזור לישראלים לפרק את העניין הזה שנקרא אפריקה. הידוק הקשרים של ישראל ויבשת אפריקה הוא נכס חשוב, גם לנו וגם להם, ובלבד שנעשה את זה באופן מושכל ורגיש גם במחיר של אובדן רגעי של הכנסות מסוימות. בטווח הארוך זה יכול להיות מחזק.

בלומברג
בלומברג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#