הגורל של דנקנר - והחטא הגדול של "המועדון" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הגורל של דנקנר - והחטא הגדול של "המועדון"

כל איש עסקים הגון יודע להסביר לעצמו ולאחרים את חטאיה של אי.די.בי בתקופת נוחי דנקנר. הוא יודע להסביר גם מדוע לא היה עושה מה שעשה דנקנר. אבל כשהגיע הרגע לגנות ולהסתייג - אותם אנשי עסקים השתתקו

22תגובות
רויטרס

ביום שני הקרוב יפרסם השופט חאלד כבוב מבית המשפט הכלכלי בתל אביב את פסק הדין במשפטם של נוחי דנקנר ואיתי שטרום בחשד להרצת מניות אי.די.בי, שהתרחשה סביב ההנפקה שכונתה בתקשורת "הנפקת החברים".

מדובר בפרשה שהחלה לפני ארבע שנים וחצי, כאשר דנקנר, אז עדיין בעל השליטה באי.די.בי, הוביל הנפקה ציבורית בבורסה שבה השתתפו גם כמה מחבריו ומקורביו, בהם יאיר המבורגר, מאיר שמיר, שמעון וינטרוב, יוסי ויליגר, שלמה אליהו ועופר נמרודי. האישום נגד דנקנר הוא שבמקביל לאותה הנפקה, הוא ניהל גם מסלול של השקעה במניה (ההרצה לכאורה) באמצעות שטרום, והכל כדי לסייע להנפקה. לפי כתב האישום, התוכנית של דנקנר ושטרום היתה להציג מצג של התעניינות משקיעים גדולים במניה - ובכך לגרום לאותם חברים ולגופים אחרים בעלי הון להשקיע בהנפקה עצמה, ובכך לסייע לאי.די.בי להיחלץ מהמצוקה התזרימית שנקלעה אליה.

אין לדעת מה יפסוק השופט כבוב ומן הסתם הוא יתמקד בשאלות המשפטיות הספציפיות לעניין הרצת המניות - היתה או לא היתה - ויתעלם מרעשי הרקע הרבים שליוו את קריסתו של דנקנר. הקריסה הזאת חשפה כמה מהתחלואים הגדולים של המשק הישראלי בעשור האחרון: פירמידות עסקיות ממונפות, אשראי שניתן לדנקנר באופן אישי כשמצבו הכלכלי כבר היה רעוע, חבורת מנהלים שהושחתה ונהפכה לעושת דברו, עסקות מפוקפקות שנועדו להאדיר את כוחו ולחזקו מול הרגולטורים, הימורים פיננסיים, עסקות בעלי עניין, שכר מופקע למנהלים, דמי תיווך לשותפים עסקיים - וכל זה על חשבון חברות ציבוריות שבהן הציבור שותף.

כל אלה אינם עומדים למבחן בפסיקה הספציפית של כבוב, אבל הרוח של המהלכים האלה תרחף בבית המשפט. הרי "הנפקת החברים" - כינוי שדנקנר אימץ בשמחה - היא הממצא הכי חזק להוכחת הטענה על קיומו של מועדון חברים במגזר העסקי שפעל בצורה עקומה ופגומה.

השופט חאלד כבוב
עופר וקנין

בשנים שחלפו מאז קריסתו של דנקנר שמענו אינספור תלונות של אנשי עסקים ותאגידים על "האווירה" נגדם. כל מי שמצא עצמו נפגע כתוצאה ממעורבות ממשלתית, מחאה ציבורית או לחץ כלשהו, מצא לנכון להאשים את האווירה הציבורית שאינה מפרגנת לאנשי עסקים, פוגעת בהשקעות במשק ועלולה להבריח יזמים ופעילות עסקית לחו"ל.

אם פעם ייערך משפט ציבורי על האחראים ליצירת "האווירה" הזאת, הרי שדנקנר יהיה הנאשם הראשון. קבוצת אי.די.בי בניהולו חטאה כמעט בכל חטא אפשרי שאפשר להאשים בו אנשי עסקים. ממחירים מופקעים בשוקי המזון, הסלולר והביטוח, דרך מונופולים כמו נשר, עובר לעסקות בעלי עניין כמו העברת חובות אישיים של דנקנר לאי.די.בי בעסקת ישראייר, שליטה מרחוק ומקרוב בבנק הפועלים באמצעות בן דודו דני דנקנר שהיה יו"ר הבנק, הטבות ותשלומים מופקעים לשותפיו העסקיים, רכישת עיתון "מעריב" המפסיד רק כדי לצבור עוד כוח מול מי שראה כיריביו, הימור פיננסי מופרע על מניות קרדיט סוויס בעיצומו של המשבר הפיננסי הגדול ביותר ב–80 השנים האחרונות, גיוס רגולטורים ופוליטיקאים לשעבר לעסקיו ועוד.

חטאיה של אי.די.בי הביאו על המגזר העסקי את ועדת הריכוזיות, חוק המזון, הורדת תעריפי הסלולר, הגבלת שכר המנהלים במערכת הפיננסית, הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, המחאה נגד מתווה הגז. אי.די.בי לא היתה שם לבד, כמובן. יש עוד חטאים במשק הישראלי הנוגעים להפקעות מחירים, תכנוני מס אגרסיביים, משיכת שכר מופקע שאינו קשור לביצועים והיעדר הוגנות מול לקוחות שתמצאו בחברות עסקיות אחרות.

כל איש עסקים הגון יודע להסביר לעצמו ולאחרים את חטאיה של אי.די.בי בתקופת דנקנר. הוא יודע להסביר גם מדוע לא היה עושה מה שעשה דנקנר. במקרים רבים ברור למה אנשים שפועלים בצורה הגונה מגינים על אדם שפועל הפוך מהם. אבל כשהגיע הרגע לגנות, להסתייג, לעשות הבחנה בין מהלכים לגיטימיים לבלתי לגיטימיים, אותם אנשי עסקים השתתקו.

בשתיקתם הם נהגו כחברי מועדון המגן על חבריו גם כשהם חוטאים. בכך הם הכשירו את הביקורת ואת מה שהם מפרשים כעליהום על המגזר העסקי. זהו חטאם הגדול. הרי אין בישראל באמת שנאת עשירים או מצליחנים, ויעידו על כך מאות מיזמי ההיי־טק שיצרו כאן שכבת מיליונרים ומצליחנים נערצים. ההתנהלות של אותם אנשי עסקים כ"חברי מועדון" לא נובעת בהכרח מהערכה הדדית וחיבה בין איש עסקים א' לאיש עסקים ב'. היא כן מעידה על קשר שתיקה שנועד לשמר אינטרסים עסקיים, כי אנשי עסקים בישראל הריכוזית והקטנה של העשור האחרון קונים זה מזה, לווים זה מזה ופועלים יחדיו כדי לשמר את כללי המשחק, החוקים והרגולציה לטובתם. כשמי מהם מוצא עצמו מאוים, הם משתמשים במצבו כדי לאותת ש"לא נותנים לעשות כאן עסקים"; וש"יש כאן שנאת מצליחנים". הם יוצאים להגנתו היום כדי למנוע הגעת הרגולציה לעסקיהם מחר, ואינם מבינים שהתנהלותם כמועדון שאינו יודע להפנות עורף להתנהלות פסולה נגד הציבור, המשקיעים והצרכנים, צובעת גם אותם ואת עסקיהם בגוונים שחורים.

הכרעת הדין בפרשת הנפקת החברים יכולה להיות עניין משפטי פרטי של דנקנר ושטרום, אבל היא יכולה לשמש (תהיה הפסיקה אשר תהיה) קו פרשת המים ביחס של המגזר העסקי אל עצמו. מי שהשתתף בהנפקה הזאת הפסיד וידע שיפסיד כסף, וזה לא מוטט איש מהמשתתפים. הפרשה הזאת חשפה את המבנה של חלקים גדולים במשק הישראלי על תחלואיו, ופגעה באמון של משקיעים וצרכנים באותם שחקנים וגם במגזר העסקי בכללותו.

הסיוע שהושיטו אותם חברים לדנקנר לא היה עוד מחווה הומניטרית לחבר בצרה. הסיוע הזה חשף את שלל האינטרסים הגלומים בכלכלה כה ריכוזית שמייצרת יוקר מחיה גבוה, שימוש פסול בכסף ציבורי ומחירים חברתיים של הגדלת פערים והקצאה לא יעילה של מקורות כספיים שהציבור מספק.

מערכת היחסים בין צרכנים לבין המגזר העסקי בישראל זקוקה לשיקום. היא עדיין לא שוקמה מאז המחאה החברתית של קיץ 2011, למרות שלל הרפורמות שקודמו מאז ולמרות הקריסה של מרבית הטייקונים ששלטו במשק בעשור האחרון.

המשק הישראלי התנקה מכמה תופעות פסולות שהתגלו בו בעשור האחרון עקב קריסת הטייקונים והקשחת הרגולציה, אבל "האווירה" לא התנקתה. אנשי עסקים עדיין חשים לא בנוח. זה הדדי. גם הצרכנים חשים לא בנוח עם יוקר המחיה, וגם המשקיעים והחוסכים הקטנים לא נוהרים אחר השקעות בבורסה מאותה סיבה בדיוק. תהיה אשר תהיה הפסיקה במשפטו של דנקנר, לחברי המועדון היא בוודאי תספק נקודות למחשבה — ואולי גם הזדמנות להפיק לקחים.

נ.ב

מאיר שמיר, אחד מבעלי מניות בתנובה בתקופת מחאת הקוטג', אמר בשבוע שעבר בכנס במרכז הבינתחומי הרצליה כי בעבר המשימה של איש עסקים היתה ברורה: לא להפסיד ולהרוויח כמה שיותר. כיום, אמר שמיר, המשימה השתנתה. עדיין אסור לו להפסיד, אבל גם אסור לו להרוויח כמו חזיר. הבעיה היא רק שהוא לא יודע, כך טען שמיר, מתי בדיוק הרווחים שלו מתחילים להיות חזיריים. זאת דילמה מעניינת. הרי אין פתרון בית ספר לשאלה מהו רווח סביר ומהו רווח חזירי. הדילמה הזאת רלוונטית לתחומים נוספים, כמו מיסוי. מתי תכנון מס הוא לגיטימי, רצוי והגון — ומתי הוא נהפך לתחמון מס? לעתים קרובות פירמות גובות מחירים גבוהים מדי שאינם מתבטאים בהכרח ברווחיות חזירית, אלא פשוט זורמים לכיסי מנהלים ועובדים. יש גם מצבים שבהם פירמה מציגה רווחיות גבוהה שאינה נובעת דווקא מחזירות, אלא מיעילות תפעולית גבוהה.

מי שיכול לסייע בפתרון הדילמה היא רשות ההגבלים העסקיים. העומדת בראשה, מיכל הלפרין, החליטה לזנוח את המדיניות של קודמה בתפקיד לפעול נגד מונופולים הגובים מחיר מופרז — גם מהסיבה הזאת: לך תבדוק מהו בדיוק מחיר מופרז. אבל הלפרין יכולה לקדם מהלך שאולי יתרום להגברת התחרות, שהיא הפתרון הכי מוצלח לריסון רווחיות חזירית (ע"ע שוק הסלולר): היא יכולה לבנות מדד תחרותיות פנים־ישראלי שיבדוק את 10 ענפי הצריכה המשמעותיים ולדרג את רמת התחרותיות בהם לפי פרמטרים כגון מחירים בהשוואה לעולם, מספר שחקנים ונתחי השוק שלהם, וקלות מעבר מחברה לחברה. דירוג כזה, על בסיס שנתי, יכול להפנות את הזרקור של הציבור והרגולציה למקומות הפחות תחרותיים של המשק כדי שיוכלו להפעיל שם לחץ צרכני ורגולטורי שיגביר בהם את התחרות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#