28 מדינות, 24 שפות, 500 מיליון אזרחים - 
וכאב ראש אחד גדול - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

28 מדינות, 24 שפות, 500 מיליון אזרחים - 
וכאב ראש אחד גדול

הבריטים היו סקפטים מהרגע הראשון, הצרפתים רצו את הפחם של הגרמנים, היוונים לעגו לשכנים החרוצים - וכולם חששו מהכוח העולה של גרמניה ■ כבר 60 שנה שמנהיגי היבשת מנסים להפוך את אירופה ליישות מאוחדת, ונכשלים

תגובות
 פרנסואה הולנד ואנגלה מרקל. דה-גול התייחס לאירופה כ"מה שמה"
Mathieu Cugnot/אי־פי/ מת�

מבין כל החדרים המפוארים במשרד החוץ הצרפתי, המקום הכי מפואר הוא חדר השעון, המעוטר בשיש, מוקף בנברשות ובמשי, השטוף באור שמש המשתקף מנהר הסיין. זה גם המקום שבו התנהלו הדיונים על חוזה ורסאי אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב–1928 נחתם בחדר הזה הסכם קלוג־בריאן שניסה להוציא מחוץ לחוק את השימוש במלחמה תוקפנית לעד; וב–18 באפריל 1951 חתמו בו שרים ממערב גרמניה, איטליה, צרפת ושלוש מדינות בנלוקס (בלגיה, הולנד ולוקסמבורג) על אמנת פריז, המסמך המייסד של מה שייהפך כעבור ארבעה עשורים לאיחוד האירופי.

ההסכם נראה כאילו נחתם כדי לנהל את ייצור הפחם והפלדה, אך הוא היה בעצם הסכם שלום צרפתי־גרמני. גם ההסכם הפיזי החתום היה מפואר וסמלי. אבי ההסכם, ז'אן מונה, תיאר בזיכרונותיו איך המסמך הודפס בצרפת על נייר הולנדי עם דיו מגרמניה וכריכה מבלגיה ומלוקסמבורג, וקושט בסימניות ממשי איטלקי. מה שמונה לא הזכיר הוא שהדיונים היו כה סוערים, ודף הנייר שהשרים חתמו עליו היה ריק.

אם הם היו חיים כיום, כמה מהשרים שחתמו אז על ההסכם היו בוודאי נדהמים לראות איך יורשיהם דחסו לנייר הריק ההוא כל כך הרבה מוסדות ומדינות. הקהילה התחילה עם שש מדינות, ארבע שפות, 177 מיליון אזרחים ותפוקה שנתית של 1.6 טריליון יורו (במונחי 2014) - וכיום מונה האיחוד האירופי 28 מדינות, 24 שפות, 505 מיליון אזרחים ותמ"ג של 19 טריליון יורו.

אמנת פריז, שהיתה אדיבה יותר מהסכמי ורסאי ומעשית יותר מהסכמי קלוג־בריאן, פרחה לצורה ייחודית של ממשלה לאומית. לאיחוד האירופי יש בית משפט, פרלמנט, רשות מבצעת ונשיא (כמה נשיאים למען האמת) - מנגנון שהרבה מהיסודות שלו הונחו באותו יום אביבי ב–1951. הוא היה חלק מהותי בשינוי ההיסטורי האדיר. ביבשת שההיסטוריה שלה נכתבה בדם, הרעיון שצרפת, גרמניה או כל מדינה אירופית גדולה אחרת לא יפנו יותר נשק זו נגד זו לא עלה על הדעת.

למרות זאת, שרי העבר היו בוודאי מיואשים מכמות הקיטורים של האירופאים כיום. המטבע המשותף שהם מעולם לא חזו גרם נזק גדול והוביל והעצים מחלוקות. מאז ספטמבר 2009 שיעור האבטלה בגוש היורו לא ירד מ–10% (חוץ מכמה חודשים מבורכים ב–2011, שבהם הגיע שיעור האבטלה ל–9.8%); בקרב הצעירים מגיע שיעור האבטלה לכ–20% בין מדינות האיחוד שטף המהגרים, שאותו אפשר להשוות רק למצב שאחרי מלחמת העולם השנייה, שהיתה עוד טרייה בראשיהם של השרים מחדר השעון, מוביל לסגירת הגבולות ולהעמקת המחלוקות. מפלגות אנטי־אירופיות צצות ברחבי היבשת, גם בגרמניה. בחודש שעבר כמעט נבחר באוסטריה נשיא מהימין הקיצוני, שמתנגד למהגרים ולרעיון האירופי.

רק לפני כמה שנים היו פרשנים שחיברו ספרים שכותרתם היתה "החלום האירופי" או "למה אירופה תוביל את המאה ה–21". אבל כיום, אומר פרופ' יאן זיילונקה, מומחה לפוליטיקה אירופית מאוניברסיטת אוקספורד, כשהוא מדבר עם מקבלי ההחלטות באיחוד, הם "מדהימים אותו בסקפטיות שלהם". נשיא הנציבות האירופית, ז'אן קלוד יונקר, קונן במאי על כך ש"בעבר עבדנו ביחד...היינו אמונים על חלק גדול מההיסטוריה. זה נעלם לגמרי". דונלד טוסק, נשיא המועצה האירופית, אמר דברים קודרים אפילו יותר: "הרעיון של מדינת איחוד אירופית אחת, החזון האחד... היה אשליה".

בגרף זה מוצגת ההיסטוריה של האיחוד האירופי

>>להגדלה התמונה לחצו כאן

זאת תמיד היתה אשליה. המיתוס שסביבו צמח האיחוד האירופי הוא שהשרים ובכירי ממשל תיכננו תמיד להכפיף באופן הדרגתי, אך ללא רחמים, את מדינת הלאום ליישות אירופית גדולה יותר. לפי מלותיו של וצלאב קלאוס, לשעבר ראש ממשלת צ'כיה, "המדינות באירופה יתמוססו כמו קוביית סוכר בכוס קפה". על אף שמונה וחלק מהאנשים בסביבתו חלמו על מדינת־על אירופית, הפוליטיקאים שהשתמשו ברעיונות שלהם לא חלמו על זה. ריכוז הריבונות כפי שנוסח בתחילה בהסכם פריז וב–1957 בהסכם רומא - שיצר את הקהילה האירופית המשותפת - נועד להציל את מדינת הלאום, לא לקבור אותה. מאז שמרו הממשלות באירופה בקנאות על כוחן.

התוכנית של מונה שימשה כתשובה לבעיה של גרמניה: היא גדולה מכדי להתקיים כשווה בין שווים, אך קטנה מדי כדי לשלוט בשכנותיה מבלי להשתמש בכוח. במשך שנים רבות תוכניתו סיפקה מענה הולם. במשך 65 שנה היתה מוכנה גרמניה לחסות תחת כנפיה של אירופה, ובתמורה להיות חברה מלאה בברית המערבית. כיום גרמניה מנהלת את אירופה בזכות הכוח שהיא שואבת מכלכלתה הענקית ומהצמיחה בגודלו של האיחוד האירופי.

איש לא חושב שהמעצמה הגדולה ביותר באירופה תתחיל להשתמש בנשק. אבל איזה מין סוג של איחוד אירופי היא רוצה לראות? איזה מין סוג של איחוד יהיו מוכנות שותפותיה - ובעיקר צרפת - לקבל? ומה הרפורמות הדרושות כדי להקים אירופה מהסוג הזה? אמנת פריז התאפשרה בזכות צירוף נסיבות שאי אפשר לחזור עליו, שנוצר אחרי שתי מלחמות עולם ועל רקע האיום הסובייטי. כיום אין כוחות חיצוניים בני השוואה וגם אין דינמיקה פנימית ברורה שיכולה להחליף אותם.

הסכם סחר עם טוויסט אצילי

"מהי אירופה?" שאל וינסטון צ'רצ'יל במאי 1947, "ערימת הריסות, בית קברות, כר פורה למגפות ולשנאה". במלחמת העולם השנייה נהרגו באירופה 36.5 מיליון בני אדם. במדינות רבות נהרגו יותר אזרחים מחיילים. בספרו האפי "אחרי המלחמה", מתאר ההיסטוריון טוני ג'אט איך ביוגוסלביה נהרסו 25% מהכרמים, מתו 50% מהצאן והבקר, ונהרסו 75% מגשרי הרכבות, 30% ממבני התעשייה ו–20% מהבתים. 16 אלף אנשים רעבו למוות ב"חורף הרעב" בהולנד ב–1944–1945. בשלושת השבועות אחרי שהחיילים הסובייטים כבשו את וינה, דווח כי 87 אלף נשים נאנסו. קצבת המזון היומית בחלקי גרמניה שהיו בשליטה אמריקאית אחרי המלחמה כללה 860 קלוריות, שליש מהכמות המומלצת כיום. שיתוף הפעולה חוצה הממשלות של שנות ה–50 לא היה מתאפשר ללא המאורעות האלה.

Sergey Ponomarev/ap׳

השממה שאחרי מלחמת העולם השנייה לא היתה דומה לזו שאחרי מלחמת 30 השנים של המאה ה–17, התפרצות דתית שבה נהרג שיעור דומה של אזרחים מכלל אוכלוסיית היבשת. הסכם וסטפליה, שנחתם כשנגמרה המלחמה ב–1648, עיצב את המלחמות של שלוש המאות העוקבות: מדינות אינן צריכות להתערב בענייני הפנים של מדינות אחרות; האופן לשמור על האינטרסים של המדינה היה באמצעות שימור מאזן הכוחות.

כשהתפתחה המדינה המודרנית, היה קשה יותר לשמור על המאזן. במאה ה–18 הציגה בריטניה מצג שווא של החלקים המרכיבים אותה כממלכה המאוחדת שהיתה בעלת שאיפות אימפריאליות. צרפת של אחרי המהפכה היתה המדינה הראשונה שרתמה את כל המשאבים שלה לניהול מלחמה: הגרנד ארמה של נפוליאון כבש את היבשת. עם בואה של המאה ה–19, השתמשו הממשלות בדם ובאדמה ככלי ליצירת זהות לאומית שתגדיל את כוחן. אוספים של פולקלור, אגדות על אבות האומה המהוללים, גנאולוגיה של שפות ותיאוריות גזע הוכנסו לשימוש כדי לחזק את הזהויות האלה. "האליטה המשכילה והקוסמופוליטית של אירופה נחלשה", כתב ההיסטוריון נורמן דיוויס. "ההמון הלאומי שהיה משכיל למחצה, שהחשיבו את עצמם רק כצרפתים, גרמנים, אנגלים או רוסים, התחזקו".

אחרי 1814 פלשה גרמניה לצרפת פעמיים. מ–1914, האנטיגוניזם והשאיפות של המדינות האירופיות שהחזיקו בקולוניות כמעט בכל יבשת גררו את כל העולם למלחמה. זה נראה אמנם רחוק כיום, אבל ב–1945 פחדה אירופה מכך שגרמניה תתחזק שוב ותייסד את הרייך הרביעי. אל החששות מגרמניה התלווה גם הפחד מרוסיה, בעיקר אחרי שבריה"מ תמכה במהפכה הקומוניסטית בפראג ב–1948.

זה היה הרקע לחתימה על אמנת פריז. המדינות איכזבו את אזרחיהן בכל אירופה. כמה מדינות אירופיות אימצו את הפשיזם, אחרות התפוררו והמלחמה נהפכה למוחלטת. כל הרעיון של אירופה נכשל.

אחרי שסבלו מרעב, מתשישות ומפחד, הממשלות היו נואשות להבטיח לאזרחיהן שלום שנועד להרחיב את הטיפול באדם הפשוט. כפי שהגדיר זאת ההיסטוריון הבריטי אלן מילוורד, כדי להצליח בעולם המפורק - המדינה היתה חייבת לשאוף כדי להביא שגשוג, תעסוקה ורווחה למצביעים החדשים - עובדי המפעלים - כדי שלא יתפתו לבולשיביזם, ולעובדי החקלאות וכדי שלא יתפתו לפשיזם, כפי שקרה כשהשכר של החקלאים צנח בשנות ה–30.

הקהילות האירופיות קמו בשל הצורך למנוע מלחמה ולהבטיח את שלום האזרחים. הקשר הזה היה הכי ברור בצרפת. לצורך שגשוג, נדרשו חומרי גלם ממערב גרמניה; צרפת היתה תלויה בפחם הגרמניה מאז 1890, ועד 1930 היא נהפכה ליבואנית הפחם הגדולה בעולם. בו בזמן, היה צורך לשמור על כך שהאלימות הגרמנית לא תתפרץ שוב. ב–1945 חשב שארל דה־גול כי הדרך הטובה ביותר לממש מטרות אלה היא לשלוט בתעשיית הפחם והפלדה בחבר הרוהר ובחבל הריין. צרפת היתה מבטיחה את ביטחונה אם היתה מבטיחה שמערב גרמניה תישאר מדינה חקלאית.

בגרף זה מתואר התמ"ג של כלל המדינות החברות בקבילה האירופית (ואחר כך האיחוד האירופי), במונחי 2014

האמריקאים והבריטים הטילו וטו על ההצעה הזו, בעיקר מפני שהם חששו כי אזרחי מערב גרמניה העניים והמדוכאים ימרדו או יעדיפו להיתמך על ידי הסובייטים. כתוצאה מכך, צרפת פלירטטה ב–1946–1947 עם הסובייטים כדי שתהיה חלק מהברית המזרחית, אסטרטגיה ישנה שהתבססה על לוגיקת מאזן הכוחות של הסכם וסטפליה. נשיא בריה"מ, יוזף סטאלין, לא הביע עניין.

ואז, ב–1949, שר החוץ של צרפת, רובר שומאן, התייחס לחזון החדש והאמיץ, אך ההיסטוריה מתייחסת לאפשרות השלישית של צרפת כמוצא אחרון: התוכנית של מונה לקהילת פחם ופלדה. התוכנית, שאותה הציג שומאן בחדר השעון, היתה בעצם הסכם סחר עם טוויסט אצילי. הוא יצר רשות עליונה, שעמדה מעל שש הממשלות כדי שתוכל לנהל את האמנה. כל החתומות היו שוות, והאמנה היתה פתוחה לחברות חדשות.

שומאן אמר אז לתקשורת כי התוכנית היא "קפיצה בחושך". מה שמדהים באמת הוא לא עד כמה מרחיק לכת היה ההסכם, אלא עד כמה טנטטיבי הוא היה. לרעיון של האיחוד האירופי יש היסטוריה ארוכה - הסופר והפוליטיקאי ויקטור הוגו דיבר על ארה"ב של אירופה כבר ב–1849. ההיסטוריון פרי אנדרסון ספר לפחות 600 אזכורים בין המלחמות לאירופה מאוחדת. אבל אמנת פריז, שהתמקדה בלוחות זמנים של התעשיות הכבדות, היתה יבשושית מאוד.

למה היא היתה מפורטת בצנעה? קודם כל מפני שהממשלות רצו לוותר על כמה שפחות. אבל צריך לזכור גם שזו היתה רוח התקופה. התוכנית הגדולה לבנות מחדש את האוכלוסייה הוכתמה על ידי הנאציזם והבולשיביזם. אלברט שפר, האדריכל הראשי של היטלר, שירטט תוכנית להסדר פוליטי כלל אירופי. פייר פושו, שהיה בכיר במשטר וישי בצרפת, קרא לייסד מטבע משותף.

"איחוד אירופי זה כלום, 
אבל זה כל היופי בזה"

בשנים הראשונות שאחרי חתימת ההסכם בפריז, המדינות שמרו בקנאות על הסמכויות שלהן — למרבה הזעם של מונה וחבורת הפדרליסטים שלו. לדוגמה, ההצעה ב–1950 ליצור צבא אירופי כדי למנוע ממערב גרמניה להתחמש תחת נאט"ו (שנוצרה שנה קודם לכן). במהלך מלחמת קוריאה בשנות ה–50, שבה חששו הכוחות מהארסיות של הקומוניסטים, הרעיון צבר תאוצה. אבל שש הממשלות התקשו להחליט איך צריך לנהל את הצבא הזה.

"הגוליסטים" (אנשי דה־גול) הצרפתים שנאו את הרעיון של איבוד הריבונות. ארה"ב איימה ב"הערכה מחדש" של היחסים אם צרפת תצביע נגד אמנת ההגנה. אבל האסיפה הלאומית של צרפת דחתה ב–1954 - אחרי שהסתיימה מלחמת קוריאה - את קהילת ההגנה האירופית ברוב של 319 מתנגדים מול 264 תומכים.

JUSTIN TALLIS / AFP

למגעים על הרחבת הסכם הפחם והפלדה לקהילה כלכלית משותפת, אזור סחר חופשי שכונה "השוק המשותף", היה כמעט גורל דומה. בוועידה שנערכה במסינה ב–1955 הסכימו הצרפתים לבחון את הנושא רק אחרי לילה ארוך ומתיש של מגעים בין הבלגים הנלהבים לסרבנים הצרפתים. כעבור שנה, ראש ממשלת צרפת, גי מולה, עדיין היסס. הוא נצמד לחששות הראשוניות של צרפת סביב השאלה מה יהיו מקורות האנרגיה של צרפת, ולכן היה מעוניין לקדם הסכם על אנרגיה גרעינית, אבל הוא לא היה בטוח אם הקמת שוק משותף הוא מחיר ששווה לשלם.

ב–6 בנובמבר 1956 ביקר בפריז קונרד אדנאואר, הקנצלר הראשון של מערב גרמניה של אחרי המלחמה, בניסיון לשכנע את הצרפתים לקבל את ההסכם. יכול להיות שהוא היה נכשל אלמלא צילצל אנתוני אידן, ראש ממשלת בריטניה, למולה במהלך הפגישה ואמר כי הבריטים, תחת לחץ של האמריקאים, מפסיקים את הפעילות המשותפת עם צרפת וישראל בתעלת סואץ. מולה זעם ואדנאואר ניצל את הרגע: "אירופה תהיה הנקמה שלך", אמר לו.

האמריקאים בעצמם היו מעוניינים מאוד בבניית מוסדות אירופיים. הדיפלומט ג'ורג' קינן סיכם ב–1948 את העמדה של וושינגטון: אם גרמניה תתחזק ללא אינטגרציה אירופית, היא תנסה לשלוט. אם גרמניה לא תצליח להתחזק, היא תישלט על ידי רוסיה. ארה"ב היתה צריכה אירופה משגשגת שמצליחה להתמודד עם השאלה הגרמנית. ללא תמיכת ארה"ב, ייתכן שהמיזם הזה היה נכשל.

יכול להיות שהפרויקט היה מתרומם גם ללא מונה. הוא היה אדם מיוחד. הוא נולד במערב צרפת, עזב את בית הספר בגיל 16 והחל לעבוד בעסקי הקוניאק המשפחתיים בלונדון. בשלב מאוחר יותר הוא התמנה לסגן המזכ"ל של חבר הלאומים והוצב בשנחאי. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא עבד עבור הבריטים בוושינגטון. פעם אחר פעם הוא השתמש בכישוריו הדיפלומטיים ובקשריו כדי להתגבר על מכשולים בדרך למימוש תוכניתו.

אבל הוא לא הצליח לשכנע פוליטיקאים שהיו חשדנים כלפיו למאמינים בתוכניות. מונה חשד שדה־גול מצותת לו לטלפון. דה־גול גם היה ספקן גדול בנוגע לתוכנית. הוא התייחס לאירופה בתיאור "מה שמה", והכשיל כל דבר שיכול היה להחליש את כוחה של הממשלה הלאומית גם אחרי שפרש להתבודד בחווה ב–1969. בתחילת שנות ה–70, שר החוץ הצרפתי מישל ז'ובר ביקש מאדואר בלדור, שהיה לאחר מכן שר האוצר וראש ממשלת צרפת, לדעת מה המשמעות של איחוד אירופי. "כלום", אמר בלדור, "אבל זה כל היופי שבזה".

כיום מסתכלים על הפרויקט האירופי מפרספקטיבה של שנות ה–80, השלב שבו השוק המשותף המקורי משך עוד חברות מצפון - בריטניה, אירלנד ודנמרק, ואת הדמוקרטיות הטריות מדרום - ספרד, פורטוגל ויוון. ז'אק דלור, עוד שר אוצר צרפתי, ראה את פרץ האינטגרציה הזה בזמן שכיהן כנשיא הקהילות האירופיות. כך נהפך השוק המשותף לאיחוד האירופי והוטלו מגבלות על הצבעות הווטו הממשלתיות, הוגדל כוחו של הפרלמנט האירופי ובסופו של דבר גם נוסד המטבע המשותף. קריסת ברית ורשה ובשלב מאוחר יותר ההצטרפות של מדינות קומוניסטיות לשעבר יצרו את הרושם שהעניינים באירופה מתקדמים כמתוכנן.

תומכי ומתנגדי האיחוד האירופי כאחד מתייחסים לשגשוג האיחוד בשנות דלור כברירת מחדל. בתקופה ההיא התחזק החלום של איחוד המנוהל על ידי הביורוקרטים מבריסל, והתומכים טוענים כי התהליך היה בלתי נמנע, בעוד המבקרים טוענים כי מדובר בקונספירציה. למעשה, תקופתו של דלור היתה יוצאת מן הכלל. 
ההישגים שלו התאפשרו בעיקר מפני שהמדינות החברות רצו להשתמש במנגנונים של האיחוד האירופי כאמצעי להדביק את הפער מול תהליכי הליברליזציה בארה"ב ובבריטניה של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, שמצדה ראתה איך אירופה מתעצבת כפי שהיא רוצה.

תומכי האיחוד רוצים לחזור לתור הזהב של האיחוד, שבו למדינאים היתה מטרה משותפת. אבל ההתלהבות הזאת מעולם לא היתה אוניברסלית והחזיקה מעמד רק לזמן קצר. יכול להיות שהדברים היו נראים אחרת אם ברעיון של אירופה הגדולה היו תומכים האירופאים בעצמם.

"אני אירופאי יותר משאני צרפתי"

בארוחת צהריים בחבל אלזס, הצהיר אנדרה קליין, 79, כי הלאומנות היא המחלה והמרפא של אירופה. קליין, אדם מנומס עם ז'קט אלזסי מסורתי, הוא יליד העיירה קולמר, שאבני הרחוב בה משתלבים עם הבתים הקטנים שעשויים בחלקם מעץ.

כשהוא נולד היתה העיירה חלק מצרפת, וזה המצב גם כיום. אבל במשך כמעט מחצית מהמאה הקודמת, היא היתה חלק מגרמניה. הזיכרון הראשון שלו הוא תחושת החנק אחרי שקם מההריסות שנוצרו אחרי שבעלות הברית הפציצו את ביתו. את השכלתו הוא רכש בבית הספר למינהל ציבור אקול (ENA), שבו למדו משרתי ציבור ופוליטיקאים רבים. לדבריו, הוא אזרח למופת של האיחוד האירופי. "אני אירופאי יותר משאני צרפתי", הוא אומר. "אנשים כאן מרגישים שהם אירופאים מאוד. זה הכרחי למען השלום. הם ואבותיהם חזו ביותר מדי עימותים".

במשך תקופות ממושכות בהיסטוריה היתה קולמר עיירת גבול. נהר הריין שנמצא 20 ק"מ מזרחית לקולמר היה הגבול של האימפריה הרומית. העיירה היתה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה ובשטחן הגיאוגרפי של כמה מדינות. במלחמת 30 השנים היא נכבשה לתקופה קצרה על ידי השוודים, לפני שהועברה לצרפת במסגרת הסכם וסטפליה. בשנים שאחר כך היא החליפה ידיים בין גרמניה לצרפת, מה שחיזק את הזהות האזורית של התושבים; הקשר שלהם לעיר הבירה השונה שהתיימרה לשלוט בהם בכל פעם מעולם לא היה חזק.

כעת מוצאת עצמה עיירת הגבול בלבה של אירופה, כשהגבולות בגושי קיימים. לא רחוק משם ממוקם יורואיירפורט, שדה התעופה שמשמש את צרפת, שווייץ וגרמניה. באחד מימי הראשון האחרונים נפגשו מעבר לשני גדות הריין מפגינים גרמנים וצרפתים שמחו נגד הקמת תחנת כוח אטומית באזור. באחד מהשלטים נכתב: "לרדיואקטיביות אין גבולות".

300 ק"מ משם, בסמוך לגבול בין צרפת לשווייץ, נמצא מאיץ החלקיקים האימתני של סרן, מעבדה אירופית גדולה לפיסיקה, שקרני הפרוטונים שלה עוברים בין המדינות כמעט במהירות האור. קליין עבד כמה שנים בסרן. הוא משחזר כמה מפגשים בינלאומיים שנערכו במקום בתקופת המלחמה הקרה. האווירה היתה צוננת, אבל כשהיו"ר הסיר את המעיל שלו וכולם הלכו בעקבותיו, הסינים, הרוסים, האמריקאים והאירופאים היו פתאום סתם פיסיקאים. קליין אומר שאין בעיה בריבוי זהויות. הוא בעצמו גר באלזס - צרפתי ואירופאי.

מרקו זאני, 29, בנקאי השקעות מאיטליה, חולף לעתים ליד קולמר בדרכו ממילאנו לפרלמנט האירופי בשטרסבורג. גם הוא רואה בעצמו אירופאי. הוא למד מינהל עסקים בברצלונה לצד אנשים מכל אירופה. אבל זאני חושב שהאיחוד האירופי - ובעיקר היורו - מפצלים את אירופה. אביו, שעבד כל חייו כמהנדס, נאלץ לדחות את יציאתו לגמלאות בגלל הקיצוצים בפנסיות באיטליה במהלך המשבר בגוש היורו. הוא זוכר איך חבר יווני לכיתה לעג לסטודנט גרמני באוניברסיטה בברצלונה והודה לו על כך שהוא משלם עבורו מסים. לדבריו, המשמעות של המשטר האירופי שנועד להתאים לכל המדינות בכל הגדלים היא שאי אפשר לקבל החלטות בנפרד. האובססיה לצנע מונעת ממדינות לחזור למסלול של צמיחה. הבנק המרכזי של אירופה (ECB) יצא משליטה. "הגיע הזמן לומר שהיורו נכשל", אומר זאני. הפרויקט גורם "לאיטלקים ולגרמנים לצאת אלה נגד אלה". לדבריו, "אין דבר כזה קהילה. אין כזה דבר העם האירופי".

אי שם, בין האלזסי בן ה–79 לאיטלקי בן ה–29, אירופה איבדה את דרכה. אנשים רבים תומכים עדיין באיחוד האירופי, ואפילו בהתלהבות: צעירים מהמדינות הבלטיות רואים באיחוד האירופי את המסלול לשגשוג ולביטחון, בלגים מקווים כי הוא יאפשר להם להתמודד עם המחלוקות בעם, איטלקים ורומנים רואים באיחוד תמיכה למלחמה בפוליטיקאים המושחתים שלהם. אבל הזהות האירופית עדיין חמקמקה.

אחרי שצרפת דחתה ב–1954 את הרעיון להקים צבא אירופי משותף, אירופה התמקדה במה שמגדיר ההיסטוריון ההולנדי לוק ון־מידלר כ"פוליטיקה נמוכה" ואגרות על סחר, במקום בפוליטיקה גבוהה עם אסטרטגיה מוגדרת. ההתעסקות הזאת אף פעם לא היתה צריכה את אישור המצביעים, ולאותם מצביעים לא היה אכפת שהפרויקט האירופי הוא טכני ומרוחק.

אבל מאז נכנס האיחוד האירופי לחייהם של האנשים. התנופה של דלור החלה ב–1986 עם החוק לאירופה אחת, הפעם הראשונה שניסו לנסח מחדש את אמנת רומא. זה יצר את השוק המשותף שמגן גם על צרכנים ומטיל רגולציה על מוצרים. כעבור שש שנים נחתמה אמנת מאסטריכט, ניסיון מלא פגמים להעמיק את האיחוד בתגובה למשבר המסתמן כתוצאה מאיחוד גרמניה, שסימן את הסוף של מטבעות הפרנק, הלירטה והאסקודו הפורטוגזי. כשמדינות מזרח אירופה הצטרפו לאיחוד האירופי, חוקי חופש התנועה הביאו את השרברבים הפולנים ומתקני הגגות הרומנים כמעט לכל פינה בפריז ובלונדון.

אם כך, האיחוד היה צריך לקבל לגיטימציה מהעם. אחת הדרכים לנסות להשיג אותה היתה ליצור מבנה פוליטי חדש ובעל כוח בתקווה שהוא יספק גם זהות פוליטית. לכן, בבחירות לפרלמנט האירופי ב–2009 הוטל עליו התפקיד של אישור החוקה האירופית לצד הממשלות. עכשיו הפרלמנט גם שותף בבחירת נשיא הנציבות.

אבל הפרלמנט לא מייצר אנשים. לפני הבחירות לפרלמנט האירופי ב–2014, סקר שנערך בבריטניה הראה כי רק אחד מכל עשרה אזרחים יודע לנקוב בשמו של הנציג שלהם לפרלמנט האירופי, בהשוואה למחצית מהאזרחים שיודעים להגיד מי מייצג אותם בווסטמינסטר. אזרחים רבים מתייחסים לבחירות לפרלמנט האירופי כאל סקר לאומי שמאפשר להם להביע מחאה נגד הממשלה.

כשאירופה התפתחה, חלומו של מונה היה שהלגיטימציה של האיחוד צריכה לעבור מהממשלות לאזרחים. אבל האזרחים התנגדו. אבל מאזן הכוחות ביבשת השתנה. אחרי נפילת בריה"מ והצטרפות מדינות מרכז ומזרח אירופה לאיחוד, גרמניה התחזקה. היורו חיזק את גרמניה אפילו יותר. בכל פעם שמישהו בגוש היורו צריך לכתוב צ'ק, העט עובר לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל.

היציאה האפשרית של בריטניה מהאיחוד האירופי אינה הבעיה הכי גדולה של האיחוד האירופי. גם אם בריטניה תעזוב וגם אם לא, האיחוד יצטרך להתמודד עם בעיית ההגירה והמשבר ביורו שאפילו מורכבים יותר. האבטלה תמשיך להזין את הפופוליזם והתסכול של האליטה. העימות בין נושים לחייבים על הצנע, מחילת חובות ועל ה-ECB יימשך. ואם האנשים ימשיכו להרגיש לחוצים מבחינה כלכלית, אם יהיו נלהבים אפילו פחות לקבל מהגרים. הגרמנים לא יסכימו לקבל אוכלי חינם, מדינות מזרח אירופה לא יסכימו לחלוקת המהגרים בין המדינות - ובינתיים הם ימשיכו לזרום.

כמו תמיד, לגרמניה ולצרפת יהיה תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות איך לפתור את הבעיות העמוקות של ההגירה וגוש היורו. צרפת לא הצטרפה לגוש היורו כשותפה זוטרה, אבל מעמדה של גרמניה הפך אותה לכזו. אולי בזכות הגידול באוכלוסייתה היא תצליח לשחזר את מעמדה; או שאולי היא תיחלש עוד יותר בגלל הקיפאון הכלכלי והתחזקות הימין הקיצוני שמתנגד לאיחוד האירופי. אם צרפת תמרוד, כל הפרויקט ייכשל.

ועדיין, גרמניה חשובה יותר. היא לא צריכה יותר את אירופה כדי לקבל מחילה על מלחמת העולם השנייה, והיא נהפכה לגדולה מכדי להיות רק עוד מעצמה בין יתר המעצמות. בו בזמן, היא עדיין קטנה מדי מכדי לשאת לבדה על הגב את הנטל של האיחוד האירופי. זאת השאלה הגרמנית של היום. המצביעים הגרמנים אינם מרוצים כשהם רואים איך כספם משמש לחילוץ אירופה. אם המשך העברות הכספים ומחילת החובות ישמור על אירופה מאוחדת, האם גרמניה תהיה מוכנה לשלם את המחיר? או שהיא תלך לדרכה?

אחרי יותר מ–60 שנה של אינטגרציה, מדינות הלאום עדיין קיימות באופן עיקש ונראה שאי אפשר לבטלן. הן לא ילכו לשום מקום. אבל לפחות בזכות השלום המתמשך, אירופה חושפת משהו שהוא מעבר למדינות הלאום. אם האיחוד האירופי ישגשג, התומכים שלו חייבים להיות נחרצים יותר בבניית הגשרים בין התושבים. כמו שעושה אנדרה קליין, הם חייבים לנסות להבין טוב יותר את הפסיפס של הגבולות ושל הזהות האירופית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#