הצד
 המפחיד 
של החיים

אחד מכל ארבעה אזרחים בגיל הפנסיה זקוק לטיפול סיעודי, אבל המדינה וחברות הביטוח לא ממהרות לשאת בנטל - ובני המשפחות נאלצים לממן טיפולים בעלות של אלפי שקלים בחודש ■ האם הפתרון יגיע מרפורמה בסיעוד, שתכניס את התחום כולו לסל הבריאות?

רוני לינדר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
.האחריות לטיפול הסיעודי מפוצלת בין אינספור גופים: משרד הבריאות, משרד הרווחה, המוסד לביטוח לאומי, קופות החולים, מחלקות רווחה ברשויו, ומאות עמותות. כך, אין גוף אחד מתכלל שהאחריות המלאה מוטלת עליו

· כ–4 מיליון ישראלים מבוטחים בביטוח סיעודי, 80% מהם בביטוח סיעודי קבוצתי דרך קופות החולים, ו–20% בפוליסות פרטיות
.
רוני לינדר

אנחנו לא אוהבים לעסוק בצדדים המפחידים של החיים, אך בכל הקשור לתחום הסיעוד בישראל, המציאות טופחת על פניהן של עשרות אלפי משפחות, ועם הזדקנות האוכלוסייה המסחררת - עתידה לטפוח במוקדם או במאוחר על פני כולנו, פחות או יותר.

אנחנו מדברים במושגים של "משפחות" ולא של יחידים, משום שסיעוד הוא עניין משפחתי ביותר. למעשה, אפילו המדינה הופכת אותו באופן רשמי לעניין משפחתי: כדי לקבל מימון ממשלתי לאשפוז סיעודי, המדינה נכנסת לארנקים ולחשבונות הבנק של ילדי הקשיש או הקשישה, כדי לבדוק מה שמכונה בשפה המשפטית "מבחני הכנסה".

.

לפיכך, אם בתו או בנו של הקשיש מרוויחים מספיק - הם יידרשו לממן חלק מהאשפוז הסיעודי של ההורה. מה יגידו על כך בני זוגם, מה הם יאמרו לילדיהם שזקוקים גם הם לסיוע כלכלי קריטי - כל זה אינו מעניינה של המדינה, שמבקשת לחלוק את העלות הכבדה של האשפוז הסיעודי עם משפחת הקשיש. התוצאה הקשה היא סכסוכים בין אחים ובין בני זוג, דילמות קורעות בין סיוע לילדים לבין סיוע להורים, ואולי בראש ובראשונה - פגיעה קשה בכבוד האדם המבוגר, שמוצא עצמו תלוי בכספם של ילדיו לצורך קבלת טיפול סיעודי בסיסי.

אבל זהו רק מיעוט מהמקרים. הרוב המכריע של הקשישים הסיעודיים, 95% מהם, מטופלים בקהילה - בביתם או בבית קרובי משפחתם. הם זכאים לשעות של סיוע מהביטוח הלאומי, אך לרוב מדובר בשעות מועטות בלבד: בין עשר שעות שבועיות (מחצית מהזכאים) ל–22 שעות במקרים הקשים ביותר.

.

כדאי להתעכב לרגע על המספר הזה: 22 שעות לאדם במצב הסיעודי החמור ביותר. מה עושים ביתר השעות? למעשה, המשפחה והקשיש עומדים מול ברירה אכזרית ביותר: הזנחה ופגיעה בכבודו ובריאותו של ההורה, או מציאת פתרונות חלופיים: טיפול סביב השעון של בן משפחה, מה שהופך את המטפל למועמד כמעט ודאי ללקות בדיכאון (מדובר בנתון מוכח), או העסקת עובדת זרה במימון עצמי של כ–7,000 שקל בחודש.

אם זהו המצב, כיצד ייתכן שאנחנו לא שומעים זעקה ציבורית אדירה סביב בעיית הסיעוד? ייתכן שהסיבה לכך היא שמדובר בבעיה שניתן להגדיר באופן גס כ"בעיה נשית": החל בקשישים הסיעודיים עצמם, שרובם קשישות, דרך המטפלות העיקריות שהן פעמים רבות הבנות ולא הבנים, וכלה בעובדי הסיעוד - שוב, לרוב עובדות ישראליות וזרות, פעמים רבות קשות יום ונטולות ביטחון תעסוקתי.

.

ואולי הציבור רגוע כי ל-5.1 מיליון ישראלים יש ביטוח סיעודי? גם זאת לא סיבה לצפירת הרגעה: ראשית, הביטוח הסיעודי הוא סוג של מס רגרסיבי: המחיר שלו אחיד לכולם ועולה עם הגיל. שנית, הוא מוגבל בכיסוי שלו. למשל, לרוב הכיסוי מגיע עם מגבלת זמן: חולה סיעודי שיחיה יותר מהזמן המוקצה לו בביטוח - יאבד את הכיסוי. בנוסף, לא כל כך פשוט לממש את הביטוח הסיעודי: לפי הנתונים של האגודה לזכויות האזרח, ב-2015 נענו רק 59% מתביעות הסיעוד הפרטיות ו-75% מהתביעות בביטוח הקבוצתי. במלים אחרות: אדם יכול לשלם הון עתק כל חייו לביטוח הסיעודי, אך ברגע האמת יטורטר ולא יקבל את הגמלה החודשית שאמורה להבטיח לו חיים בכבוד.

ליצמן נגד האוצר

.

בעיית הסיעוד, אם כן, היא בעיה קלאסית של מעמד הביניים: העשירים ביותר יכולים לממן כל סוג של עזרה סיעודית שירצו, העניים יקבלו מימון ממשלתי מלא לאשפוז סיעודי (בלי הסתמכות על ילדי הקשיש), ומעמד הביניים? יידרש לשאת בנטל.

אחרי שמדברים על כך כבר שנים רבות, כנראה שבימים אלה של בניית תקציב דו־שנתי ל-2017–2018 נפתח חלון הזדמנויות נדיר וקריטי לרפורמה בסיעוד, שתכניס את התחום כולו לסל הבריאות - ותהפוך את הזכות לסיעוד לזכות מוקנית, שאינה תלויה במבחני הכנסה לילדים, שכוללת הרבה יותר שעות סיוע בבית ובקהילה, ושמעלה באופן כללי את הרמה של הטיפול הסיעודי שמקבלים הקשישים בישראל. זאת, כנגד העלאת מס הבריאות ב-0.5%–1% נוסף.

.

התוכנית הזאת היא ה"בייבי" של שר הבריאות יעקב ליצמן, והיא אף כלולה כסעיף בהסכם הקואליציוני של מפלגתו, יהדות התורה. באגודה לזכויות האזרח, יחד עם הארגונים כן לזקן, המשפט בשירות הזקנה וארגונים נוספים, יוצאים בימים אלה במאבק שמטרתו לסייע לליצמן להעביר את הרפורמה שלו.

המכשול הגדול יהיה החלק השני במשוואה: העלאת מס - דבר שגורם לגירודים עזים הן בלשכת שר האוצר והן בלשכת ראש הממשלה. אבל האם 5 מיליון ישראלים שמשלמים פרמיות של מאות שקלים ויותר למשפחה בשנה לחברות הביטוח עבור שירות שלא בטוח יינתן להם ביום הדין - אינם למעשה משלמים כבר כיום מס, ועוד מס כל כך רגרסיבי?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker