"אם ימכרו לך סופגניות בפסח אתה תקנה? לא תקנה" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אם ימכרו לך סופגניות בפסח אתה תקנה? לא תקנה"

ביקור בלוד בזמן הרמדאן מעלה את התהייה אם למאכלי חגים יש סיכוי להתחרות בשוק החופשי במשך כל השנה - ומזכיר שאם נציגי המדינה טרחו לפקוד את העיר בשנים האחרונות, הם עשו זאת במטוס F–35 שמאפשר להם להגיע לכל מקום בלי שאיש יידע שהיו שם

תגובות
דוכן קטאייף בלוד, השבוע. לשבור את הצום עם משהו מתוק
אילן אסייג

יום רביעי, 18:00, ורחובות העיר לוד שוממים. אנחנו משוטטים באזור השוק והמסגד העתיק בחיפוש אחר סימנים להתרחשות הקשורה לרמדאן - ומתאכזבים. שמו של החודש - שנגזר מהמלה הערבית רמץ, שמשמעותה "חום לוהט" - מעולם לא התאים יותר לתקופה שבה מתקיים המנהג השנה.

האיסור על אכילה, שתייה ועישון מזריחת החמה ועד שקיעתה מותיר את מרבית האנשים בבתים, מה שהיה יכול להוות כר פורה לרומנטיקה ספונטנית בין בני זוג, אילולא כלל הרמדאן גם איסור על קיום יחסי מין.

סממן החג היחיד ברחובות הוא דוכני הקטאייף הפזורים ברחוב: סוג של חביתיות הנמכרות עם תערובת של קוקוס ואגוזים טחונים בשקית. מה שנמכר כאן הוא רק השלב הראשוני בהכנה: הצרכן אמור להגיע הביתה, וליצור מהפנקייקים והתערובת כיסונים ממולאים, שאותם הוא שם בתנור עם מעט חמאה, ומגיש לבסוף טבולים במי ורדים.

התושבים המוסלמים מגיעים בזה אחר זה לדוכנים וקונים את הסחורה, הכנה לקראת שבירת הצום ב–20:00. הקרבה לאנשים הנמצאים בצום גורמת לי רעב. יש לי זיכרון של שווארמה מקומית מוצלחת וחומוס מצוין שמוכרים באזור, אבל כל חנויות הפלאפל והחומוסיות סגורות. יש כאן רק קטאייף.

קטאייף הוא מוצר עונתי, ממש כמו עסקי המצות, הסופגניות, דגלי יום העצמאות, נרות החנוכה והסוכות המוכנות - משהו שאפשר להתפרנס ממנו במשך כמה שבועות בשנה, ולא יותר. כמו הסופגניות, גם מעליו מתנוסס סימן השאלה הגדול: אם מדובר במוצר מוצלח כל כך, מדוע אין לו ביקוש לאורך כל השנה?

להכין מאפה עם מקדחה

"אם ימכרו לך סופגניות בפסח אתה תקנה? לא תקנה. רק בחנוכה. עד 1983 היתה לי חנות, אטליז, עד שהעירייה סגרה אותה. אחרי זה למדנו את המקצוע של הקטאייף. צריך לדעת לעשות את הבצק - שיהיה מוצלח", מסביר לי המוכר, היושב על כיסא בעוד שלושת בניו עוסקים במלאכה. אחד מהם עומד מעל פח ירוק וגדול מפלסטיק המלא בבלילה, ומערבל אותה בעזרת מקדחת בניין רעשנית שלקצה שלה מחובר מערבל ביצים. שני מטגן את החביתיות על הפלנצ'ה, שלישי מסייע להם מהצד. "אם לא הייתי מביא את הילדים לעשות את זה אחרי העבודה שלהם, זה לא היה משתלם לי. להעסיק פועלים היה אוכל לי את כל הכסף", הוא מסביר.

אילן אסייג

ייתכן שאני מפספס משהו, אבל ככל שאני חושב על כך יש לי חשד שכמו עם הסופגניות, גם במקרה הקטאייף, העונתיות נובעת מכך שאלה מוצרים שהביקוש אליהם נשען בעיקר על מסורת, והם יתקשו להתחרות בשוק המזון החופשי ללא היתרון היחסי שמקנה להם הדת. בשני המקרים הייתי רוצה להאמין שהסיבה לכך שהם לא יימכרו כל השנה היא שיש לאנשים גבולות כשמדובר בכמויות הפחמימות והסוכר שהם מוכנים לצרוך לאורך כל השנה.

אבל כרגע, בעיצומו של החודש שבו לפי המסורת החלו פסוקי הקוראן לרדת על מוחמד מהשמים, איש לא עוסק בבעיות ההשמנה של ישראל. המוצר היחיד שמתחרה כאן בקטאייף הוא עוואמה - כדורים העשויים מבלילת תפוח אדמה, קמח והרבה סוכר, שטוגנו בשמן עמוק. יו"ר איגוד יצרני המזון, איציק תמיר, שהכריז השבוע כי האבחנה היחידה שהוא מאמין בה היא בין "מזון בריא למזון בריא יותר" היה יכול להיות מרוצה ממה שהיה רואה כאן.

עם זאת, תמיר, שסיים במארס שש שנים כמנכ"ל קוקה קולה - שנים שבהן הוא עסק בשכנוע הציבור לרכוש כמה שיותר בקבוקים מהתערובת האמריקאית המרוכזת של סוכר וקפאין, היה מתאכזב מכך שלפי בעלת המכולת המקומית המשקה שרץ חזק בחג הוא תמרהינדי. "הקניות מתחילות רק אחרי 20:00, אבל הביקוש בשעות האלה יכול לפצות על כך שלא קונים בשאר שעות היום. בסך הכל אנשים קונים קצת יותר אוכל בחודש הזה. יותר שתייה, יותר מתוקים. תמרים, אגוזים, לדר", היא מסבירה.

אנחנו ממשיכים להתקדם. אזור השוק והתחנה המרכזית מוזנח, וקשה להתעלם מצחנת הזבל באוויר. יש דברים טובים שקורים בלוד, אבל חזות העיר היא לא אחד מהם, לפחות לא באזור הזה. אם הרשויות עשו כאן משהו, כנראה עשו אותו בעזרת המטוס החמקן F–35, אותו כלי מלחמה אימתני שעולה 145 מליון דולר ומאפשר למדינה לשלוח את ידה הארוכה לכל מקום על פני כדור הארץ ולחזור בלי שאיש יידע כל כך.

כל עוד לא יטפלו במראה של האזור, אף אחד לא יבוא לבקר באתרים הרבים שנמצאים בתחומי העיר בת 6,000 השנים. מסגד מהתקופה הממלוכית, חאן שיירות עתיק באמצע העיר, כנסייה שקדושה לכל העולם הנוצרי - הכל נמצא כאן, אבל חבוי היטב תחת שכבות של הזנחה.

בצק מתוק במקום בצק מלוח

בקצה הרחוב אנחנו עוצרים ליד דוכן קטאייף נוסף. חוסאם, המפעיל שלו, הוא קבלן שיפוצים במרבית ימי השנה. במהלך הרמדאן הוא שוכר את הפיצרייה המקומית כדי להכין את המאכל המסורתי בשעות היום, שבהן איש לא אוכל פיצות. "ברמדאן אני לא עובד בכלל בשיפוצים. זה הכיף שלי בכל שנה. אני עושה את הקטאייף במקום זה. אני מעדיף את החום של התנור מאשר את השמש של השיפוצים", הוא מסביר. "בתחילת החג קונים יותר, כי מתלהבים. אחר כך נרגעים, ובשבוע האחרון אנשים מתעוררים שוב והביקוש עולה - כי חושבים שתעבור עוד שנה עד ששוב יהיה אפשר לקנות".

"מה כבר יכול להיות, על רחוב של 200 מטר, 15 איש מוכרים את אותו מוצר", אומר לנו חברו, רתך במקצועו, שמעדיף לא להזדהות בשמו.

אילן אסייג

גם אתה בחופש בחודש הזה?

"אני עובד בריתוך כל היום, איך אקח חופש? חודש אחד אתה בבית בלי משכורת, ואתה חוזר ארבעה חודשים אחורה בחשבון הבנק".

כולם צמים?

"אם תיקח משפחה של חמש־שש נפשות, בין חצי לשני שליש ממנה צמים. 7,000–9,000 מתושבי העיר".

זה לא קשה, לצום חודש שלם?

חוסאם: "ביום הראשון זה קשה. אחר כך מתרגלים. הילד שלי בן 10 וכבר צם".

10 זה הגיל שמתחילים בו?

חוסאם: "אנחנו מלמדים אותם להתחיל עם זה בגיל 7, ובגיל 10 הם חייבים, אחרת מתחילים לתת מכות למי שלא צם".

ואין בעיה לעבוד במקביל לצום?

חוסאם: "להפך. אני יכול לעבוד עכשיו כמו שבעה אנשים. דווקא כשאני שבע מדי אין מצב שאני אקום לעבודה. אבל פה זו עיר מעורבת, פחות מרגישים את החג. הנה, הבחור הזה מהכפר. רמדאן אצלם זה משהו אחר. מה שקורה אצלם זה כמו לונדון בשבילי. יש להם ממתקים מיוחדים, הם לא מוגבלים בשעה שבה יגמרו את החגיגות, הם נשארים ערים עד 5:00 בבוקר, ישנים אחר כך עד הצהריים - וכבר חצי יום מהצום עבר.

"פה העירייה החליטה להוריד את הווליום של המואזין בתפילה. אז אנשים גם לא שומעים את קריאת המואזין, וזה דבר חשוב. הרי יש הבדל של כמה שניות בשבירת הצום בין עיר לעיר. התפילה בירושלים מתחילה לפני התפילה כאן. אם הבן אדם לא שומע את המואזין הוא יכול לפספס, וזה גורם לתחושה לא טובה.

"יש לי אפליקציה בטלפון שנותנת לי התראה רבע שעה לפני התפילה - יש לי זמן ללכת, להתקלח, להתלבש. אבל תחשוב על בן אדם שנמצא בצום 16 שעות ובסוף מפספס בדקה את שבירת הצום. זה נותן לו הרגשה לא נעימה. זה כמו שיהודי יחשוב שיש לו עוד זמן עד כניסת השבת וידליק אש, ייסע חופשי במכונית ורק אז יגלה שהשבת כבר נכנסה".

ומה אחרי התפילה?

חוסאם: "יושבים בחוץ קצת בין 20:00 ל–20:30, ואחרי זה זהו, היא נהפכת לעיר רפאים. אין פה בתי קפה למבוגרים, רק לצעירים. אם אתה רוצה ליהנות אתה צריך לנסוע ליפו, לים".

טוב, תן לי צלחת קטאייף.

חוסאם: "הנה, קח, זה ממני, מתנה, בלי כסף".

עזוב אותך, נו, תן לשלם.

חוסאם: "שום דבר. ברגע שאמרנו שנותנים לך בחינם - זהו. נגמר. לא תשכנע אותי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#