מה הייתם עושים אם פתאום היו מתפנים לכם מיליון שקל? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה הייתם עושים אם פתאום היו מתפנים לכם מיליון שקל?

הסכומים של התיווך הפיננסי מעלים כמה הרהורים על טיבם ■ האם הכרחי לשלם סכומים כאלה? מדוע הצרכנים לא עושים מרד? ואיך זה שהעולם הדיגיטלי, שמחסל מתווכים בזה אחר זה, עדיין לא חיסל את המתווכים הפיננסיים?

20תגובות

המשנה לנגידת בנק ישראל, ד"ר נדין בודו־טרכטנברג, זרקה השבוע פצצה קטנה בכנס מכון אהרן במרכז הבינתחומי הרצליה. היא ערכה בדיקה ומצאה כי סך ההוצאות של משק בית בעבור תיווך פיננסי מגיע ל-10% מההכנסה שלו ברוטו. הבדיקה התמקדה בשני סעיפי הוצאה כבדים: משכנתא ופנסיה. והעלות הזאת נוגעת רק לעלויות התיווך - כלומר לדמי הניהול בפנסיה ולריבית על המשכנתא (ולא למשכנתא עצמה). בודו־טרכטנברג הציגה דוגמה של משק בית שבו שני בני הזוג עובדים בשכר התחלתי של 5,500 ו-4,000 שקל שמתפתח עם הזמן, מפרישים 18.5% משכרם לפנסיה, וקונים דירה בשווי של 1.4 מיליון שקל. מתברר שבמהלך חייהם הם ישלמו כמיליון שקל לקרן הפנסיה ולבנק רק בעבור דמי ניהול וריבית. הסכום הזה כמובן גדל ככל שרמת ההכנסה של משק הבית וגובה המשכנתא גדולים יותר, ויכול להגיע גם ל-2–3 מיליון שקל למשק בית.

הסכומים הללו מעלים כמה הרהורים על טיבם. האם הכרחי לשלם סכומים כאלה? מדוע הצרכנים לא עושים מרד? ואיך זה שהעולם הדיגיטלי, שמחסל מתווכים בזה אחר זה, עדיין לא חיסל את המתווכים הפיננסיים?

יריד דיור בגני התערוכה
ניר קידר

נקודת המוצא המעניינת בכל הסיפור היא מי בדיוק מממן את המשכנתא שלנו. הבנק אמנם הוא זה שהעמיד לרשותנו את ההלוואה, אבל אין לו באמת את סכומי הכסף הנדרשים כדי לספק לכולנו הלוואות. אז מה הוא עושה? הוא משתמש בכספים של החוסכים כדי לספק הלוואות. או מכספי הפיקדונות שלנו בבנקים, או מכסף שהוא מגייס מקרנות פנסיה. אבל רגע אחד, אם לרוב הציבור הישראלי יש חיסכון כלשהו, וגם הלוואה כלשהי, אז מדובר בעצם בכסף שאנחנו נותנים לבנק או לקרן הפנסיה, והם אלה שנותנים לנו אותו בחזרה. אנחנו מלווים לעצמנו, רק שבדרך אנחנו מפרנסים עשרות בנקים, חברות ביטוח, קרנות פנסיה, על עשרות אלפי עובדיהם ומנהליהם. אנחנו מלווים לעצמנו, ומשום שאנחנו עושים זאת דרך מתווכים, זה עולה לנו מיליון שקל. היה יכול להיות נחמד אם המיליון שקל האלה היו נכנסים אלינו לכיס פתאום.

כל לקוח בנקאי יודע שאין היגיון בניהול חשבון שבו יש לנו 10,000 שקל בפיקדון ו-10,000 שקל באוברדראפט, משום שהריבית שנקבל על הפיקדון תהיה נמוכה הרבה יותר מהריבית שנשלם בעבור ההלוואה. החזקת סכום בפיקדון אל מול סכום זהה בהלוואה לאורך זמן מבטיחה לנו שחיקה בטוחה של כספנו.

מכאן שגם הסידור של משכנתא לטווח ארוך אל מול חיסכון פנסיוני היא הסדר פיננסי שמבטיח לנו שחיקה של כספנו, או לכל הפחות הוצאה גבוהה מאוד בעבור עלויות התיווך. צריכות להיות סיבות טובות כדי שנסכים לשלם סכום כזה, ויש כאלה: אנחנו לא יודעים לנהל את הכסף הזה בעצמנו, זה מסובך ואין לנו זמן לזה, אחרים יודעים לעשות זאת טוב מאתנו ולכן אין לנו ברירה.

האם יש דרך שבה נוכל לחסוך את עלויות התיווך הגבוהות האלה?

חדוה בר
עופר וקנין

עקרונית, העולם הדיגיטלי מתפתח במהירות מסחררת, ויש כבר לא מעט מיזמים של כלכלה שיתופית שמצמצמים את תפקידם של מתווכים פיננסיים מסורתיים. אלא שהגופים החדשים האלה עוסקים בעיקר בתיווך בסכומים קטנים, ולא נמצאים עדיין במשחק של כסף פנסיוני ומשכנתאות, שבו הסכומים מגיעים למאות אלפי שקלים ומעלה.

זה לא אומר שלא נראה בעתיד גופים שיידעו לספק ללקוחות שרוכשים במקביל משכנתאות וחיסכון פנסיוני פתרונות שמצמצמים מאוד את עלויות התיווך. הצמיחה של הכלכלות המפותחות בעשורים האחרונים היתה מבוססת שירותים, בשעה שהייצור עבר למדינות מתפתחות שבהן כוח העבודה זול. אבל בעידן הדיגיטלי ניתן להפוך גם שירותים לקומודיטיס, ולהעבירן למדינות שבהן עלויות הייצור והתיווך נמוכות. זה קורה בתחומים שונים של הנהלת חשבונות, טלמרקטינג ותשלומים. מדוע שזה לא יקרה יום אחד במשכנתאות או בתיקי פנסיה?

אבל בשלב הזה יש כמה חסמים שמונעים זאת ומגנים למעשה על התעשייה הפיננסית. אמנם זה נעשה בראש ובראשונה לטובת החוסכים, אבל עם שוליים רחבים מאוד שמאפשרים לתעשייה הזאת להתפתח ולשגשג ולפרנס את העוסקים בה.

החסם העיקרי הוא הפיקוח על המוסדות הללו. הכסף הפנסיוני הוא מקור חשוב למימון ענף המשכנתאות (מדובר במקורות ושימושים ששניהם לטווח ארוך) אבל הפיקוח עליהם מופרד. בנק ישראל מפקח על הבנקים ועל פעילות המשכנתאות, ואילו משרד האוצר מפקח על גופי הפנסיה. האחריות של כל מפקח היא לדאוג ליציבות של אותו ענף. בנק ישראל צריך לוודא שהבנקים נותנים הלוואות משכנתא בתנאים שאינם מערערים את יציבותם (ביטחונות טובים, שיעורי מימון סבירים, מרווח פיננסי נאות וכמובן כושר החזר של הלווה). ואילו משרד האוצר מוודא שקרנות הפנסיה משקיעות את כספי החוסכים בצורה נאותה עם מדיניות השקעה, פיזור סיכון וכו'.

יש היגיון בהפרדה הזאת, שנועדה לשמור על יציבות המערכת הפיננסית ולמנוע ניגודי אינטרסים. תיקי פנסיה צריכים להתנהל בנפרד מהנעשה בשוק המשכנתאות ולהתבסס על פיזור השקעות בין שלל אפיקים. המשבר בשוק המשכנתאות האמריקאי לפני עשור, שנהפך למשבר פיננסי גלובלי שמוטט בנקים וחברות ביטוח, הוא עדות טרייה יחסית לצורך הזה. אף מפקח לא יעודד מיזם שנוטל את כספי הפנסיה של אדם ומעביר אותו ישירות למימון רכישת דירה, משום שהסיכון של זה מול זה גבוה מדי. אבל גם העלות של מיליון שקל לתיווך פיננסי גבוהה מדי.

האם מתקיימת כאן מערכת תיווך יקרה מדי שאוכלת נתח גדול מדי מהכנסתם של משקי הבית? יש מקום להרהור אם ניתן לעשות זאת אחרת תוך צמצום בעלויות התיווך. סביר להניח שהעולם הדיגיטלי יספק פתרונות מעניינים לכך בשנים הקרובות, ולו רק בשל העובדה שמדובר בכסף גדול מאוד ובתעשייה שמשוועת למתווכים יעילים וזולים יותר. העולם הדיגיטלי חיסל לא מעט תעשיות ושינה אותן תוך דילוג על מתווכים וערוצי הפצה מסורתיים, כמו בענפי הנסיעות, הספרים, המוזיקה והקניות. זה עוד לא קרה לתעשייה הפיננסית משום שאלה ענפים מוגנים יחסית, הנהנים הן מרגולציה ששומרת עליהם והן מחסמי כניסה של הון עצמי והשקעות גדולות. גם אמון הוא עניין שנבנה בפרקי זמן ארוכים, ולגופים פיננסים בעלי מסורת (גם אם נכשלו) יש יתרון מובנה.

בינתיים, לפני שהעולם הדיגיטלי או המדינות המתפתחות משתלטים על התיווך הפיננסי, אפשר לייצר פתרונות פשוטים ובסיסיים של חיסכון פנסיוני ומשכנתאות, שבהם העלויות יהיו נמוכות יותר. למשל, קרן ברירת המחדל שיוזם משרד האוצר בתחום הפנסיה שמאפשרת חיסכון בעלויות מופחתות. חברות הביטוח וקרנות הפנסיה מתנגדות לפתרון הזה, שיגיע להכרעת בג"ץ בשבוע הבא, והן יודעות למה: הוא עלול לצמצם את עלויות התיווך הפנסיוני ולגרור את הענף לתחרות חריפה מדי מבחינתן. אבל המאבק של חברות הביטוח הוא בעיקר כדי למשוך זמן וליהנות עוד קצת מעלויות תיווך גבוהות, לפני שהעידן הדיגיטלי יאיים לפגוע להם במודל העסקי.

נ.ב

בנאומה בכנס של מכון אהרן תיארה בודו־טרכטנברג גם את העלייה החדה בעלויות רכישת דירה, הנובעת הן מעליית מחירי הדירות והן מעלויות התיווך הפיננסי. היא ערכה חישוב שלפיו עלות רכישת דירה התייקרה ממארס 2015 עד מארס 2016 בסכום של כ–230 אלף שקל. מתוכם, 100 אלף שקל בגין עליית מחירי הדירות ו-130 אלף שקל עקב התייקרות עלויות המימון. זו עלייה דרמטית של 13.5% בתוך שנה (ראו תרשים). דבריה קוממו הן את משרד האוצר והן את הבנקים, משום שנתפשו כהטחת האשמה בהם. באוצר יש לחץ אדיר עקב עליית מחירי הדירות למרות שלל הצעדים שעושה השר משה כחלון בפתיחת חסמים ושיווק קרקעות מוגבר, וכל כותרת על עליית מחירי הדירות נתפשת שם כתקיעת סכין בגב המאמץ הזה. בבנקים זועמים משום שבנק ישראל יותר מרומז שרמת התחרות במשכנתאות נחלשה, ולכן עלויות התיווך זינקו. אבל גם לבנקים וגם לאוצר יש כתובת אחת שאליה הם מפנים את האשמה על העלייה המתמשכת של מחירי הדירות זו השנה העשירית ברציפות: בנק ישראל והריבית הנמוכה שלו, שמבעירה את שוק הדירות מ–2008 ללא הפסקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#