10 מיליארד שקל בשנה: השוק השקט שמעסיק את הפוליטיקאים בישראל - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

10 מיליארד שקל בשנה: השוק השקט שמעסיק את הפוליטיקאים בישראל

הצפון סובל מבצורת שלוש שנים, מהכנרת כבר לא שואבים, אך דווקא הכסף שמגלגל משק המים מדי שנה מעניין את הפוליטיקאים ■ איזה ספין מכרו לנו דרעי וכחלון, וכיצד הצליח הלובי החקלאי לבלום את הוזלת המים?

33תגובות
מפעל מקורות בצומת המוביל
ירון קמינסקי

עבור רוב הציבור בישראל הגוף שקרוי רשות המים הוא בגדר נעלם. אף שהרשות אחראית מאז 2007 על ניהול משק המים והביוב בישראל, אף שהיא זאת שמפקחת על חברת מקורות, על תאגידי המים המושמצים, על מתקני ההתפלה הפרטיים וגם על הקצאות המים לחקלאות, לתעשייה ולשכנותיה של ישראל, אף שהיא חולשת על כמעט 10 מיליארד שקל שמגולגלים במשק המים מדי שנה - רשות המים נותרת בצל. ולמען האמת, היא חיה עם זה בשלום.

זהו דינם של גופי רגולציה חפצי חיים בישראל 2016. הם מעדיפים להישאר מתחת לרדאר מחשש שראשם ייגדע בידי הדרג הפוליטי, אם רק יעזו להרים אותו גבוה מדי. לא מאמינים? ראו מה קרה לרשות המקבילה במשק החשמל. דו"ח קשה מדי שפירסמה הרשות הזאת על השלכות מונופול הגז, באמצע מהלך ממשלתי לסגירת עסקה עם חברות המונופול, הביא לעריפת ראשה של יו"ר הרשות אורית פרקש־הכהן, ולמחטף חקיקתי שפירק את הרשות מעצמאותה והכפיף אותה חזרה תחת שר האנרגיה.

הגם שרשות המים ניצבת בשולי תשומת הלב הציבורית, משק המים עמוס אינטרסים כלכליים צולבים ונטוע עמוק בסבך הפוליטי. האינטרסים האלה צפים מעל פני הקרקע כשקבוצת אינטרס אחת חשה מאוימת, ואז פועלת להפר את מאזן האימה באמצעות קמפיינים כמו "להוזיל את המים", או "לפרק את תאגידי המים" — אף שהדאגה האמיתית והנסתרת של יוזמי הקמפיינים היא לא תמיד להוזיל את המים או לייעל את התאגידים. קולות אלה מתפוגגים באותה מהירות שבה הופיעו, כשהאיום הפוליטי מוסר.

כך גם נמנעת בדרך כלל רשות המים מפרסום דו"חות פוליטיים מדי. היא מסתפקת בדו"ח שנתי עב כרס, שבדרך כלל סוקר בצורה יבשה את פועלה במהלך השנה שחלפה, לצד תחזיותיה לעתיד. אלא שדווקא השנה נפל דבר. היו"ר היוצא של רשות המים, אלכס קושניר, שאמור לסיים באוגוסט כהונה בת חמש שנים, בחר לנצל את הדו"ח המסורתי של הרשות לקריאת השכמה. זאת, תוך שהוא חושף טפח מהמתחולל מאחורי השקט המזויף שבו זורמים המים בישראל.

אלכס קושניר
רשות המים

"ספקי המים הפועלים במשק, כמו חברת מקורות, תאגידי המים והביוב, איגודי ערים ואגודות מקומיות רבות, הם בעלי אופי של מונופול, וככאלה הם בעלי נחישות וכוח השפעה רב בזירה הציבורית והפוליטית", סיפר קושניר בדברי המבוא שכתב לדו"ח. "לעתים קרובות אנו עדים לשימוש המונופולים ב'כלי שכנוע' — אנשי יחסי ציבור מיומנים ושתדלנים למיניהם, וכן יכולת מרשימה להגיע למוקדי כוח פוליטיים — כדי לפעול לקביעת סדר עדיפויות המוכוון, לצערנו, במטרה לקדם את האינטרסים של הנהלות הגופים בעלי האינטרס וועדי העובדים שלהם, ולא את המטרות הציבוריות שאותן הן נועדו לשרת — צרכני המים".

קושניר הוסיף והזהיר: "בעידן של העמקת הרגישות הציבורית והפוליטית עלולים שתדלנים וקבוצות לחץ אינטרסנטיות לתגבר לחצים על מקבלי ההחלטות במשק המים במטרה להשיג הטבות שונות על חשבון משק המים ובעיקר על חשבון הצרכן — שהוא זה שנדרש לשלם את כל עלויות המשק".

מה הביא את קושניר להטמין מלות תוכחה כאלה בדו"ח הממלכתי היבש? ייתכן כי ביקש לרמוז על סערה מתקרבת, ועל החשש כי רשות המים, כמו גם משק המים כולו, ניצבת בימים אלה בפני צומת פוליטי־אסטרטגי, שמצד אחד דורש לקבל החלטות קשות לגבי העתיד ומצד שני מציב את מקבלי ההחלטות תחת חרב לחצים צולבים שעשויים לפגום בשיקול הדעת המקצועי והעצמאי.

קחו 350 מיליון שקל — 
אבל לא בחינם

התאקל הפוליטי הראשון שחווה משק המים בכהונת הממשלה הנוכחית נולד בהסכם הקואליציוני שעליו חתמו סיעות הליכוד וש"ס. לדרישתו, קיבל לפני כשנתיים יו"ר ש"ס, אריה דרעי, הבטחה שלפיה המע"מ על המים (ועל תעריפי התחבורה הציבורית) יבוטל ומחירם יפחת ב–17%. היות שהתחבורה הציבורית ממילא מסובסדת, משמעות הדרישה של דרעי היתה להגדיל את ההוצאה התקציבית על תחבורה ציבורית. ואולם בכל הנוגע למים, שבעלויותיהם נושא הציבור בחשבונות הדו־חודשיים שלו, הסיפור מורכב יותר. זאת, כשגם הבחירה בהוזלת המים היתה לאו דווקא כלכלית טהורה. הרי ההוצאה המשפחתית על חשמל, לדוגמה, היא 340 שקל בממוצע לחודש — וכפולה מההוצאה החודשית הממוצעת על מים (160 שקל למשק בית). יתרה מכך, הוזלת החשמל עשויה היתה להכות שתי ציפורים במכה, היות שעלות האנרגיה היא תשומה עיקרית בעלות הפקת המים.

אלא שבשוק החשמל שולט מונופול ממשלתי שמשווע להעלאת תעריפים, ולכן אף פוליטיקאי חפץ קריירה לא יעז לקדם יוזמה להוזלת החשמל, תוך שהוא מסתכן בהכעסת הוועד החזק בישראל. במשק המים, לעומת זאת, לאיש לא אכפת מההשלכות, והמים ממילא נתפשים מוחשיים יותר מחשמל.

שר הפנים דרעי
אמיל סלמן

עד כמה הדרישה היתה חשובה לדרעי? הוא סירב אפילו להצביע בעד חוק התקציב עד שההבטחה שניתנה לו תמומש. מנגד, נעמד משרד האוצר על רגליו האחוריות בניסיון למנוע כניעה תקדימית ומסוכנת בסוגיית המע"מ. בחלוף כמה חודשים הושגה פשרה: דרעי ושר האוצר, משה כחלון, סיכמו על נוסחה שמצד אחד תאפשר לש"ס לנופף בהישג ציבורי ומצד שני לא תחייב סבסוד נוסף של המים, ולא תשבור את "עיקרון העלות" הקדוש, שלפיו מחיר המים חייב לשקף את עלות הפקתם הריאלית.

הפתרון היצירתי שהושג היה להסיט את היטלי ההפקה שגובה כיום המדינה ממפיקי מים עצמאיים (פרטיים וציבוריים), בסכום של כ–350 מיליון שקל בשנה. כך, במקום שהכסף הזה יוזרם לקופת המדינה, הוא יישאר מעתה במשק המים, ויוריד מנטל העלויות הציבורי, שנאמד כיום ב–4.4 מיליארד שקל.

350 מיליון השקל האלה רחוקים מלאפשר הוזלה בשיעור 17% של המים. המשמעות שלהם היא כחצי מהמוצהר, כלומר הפחתה של כ–8% בהוצאה הממוצעת לנפש על מים. ואולם הציבור ממילא אינו בקי בדקויות האלה ומסתפק בכותרות. כדי לעגן את המהלך במספרים, הסבירו באוצר כי במקום להפחית את התעריף ב–17% נדרשת למעשה הפחתה של 14.5%; ובמקום להפחית את כלל התעריף לצרכן, נקבע כי זאת תבוצע בתעריף המדרגה הראשונה של המים (7.7 שקלים לקוב), שנגבית בגין צריכה בסיסית של 3.5 קוב מים לנפש בחודש. זאת, כשתעריף מדרגת הצריכה השנייה — 12.3 שקל לקוב — יישאר על כנו. היות שלפי הערכות, 70%–80% מצריכת המים במשק נעשית בתעריף המדרגה הראשונה, המשמעות תהיה הפחתה של 8% לכל היותר בחשבון המים.

דרעי זכה בקרדיט ציבורי, האוצר שמר על האינטרס שלו — וכולם יצאו מרוצים. משרדי האוצר והאנרגיה הפיצו את תזכיר החוק שנועד להכשיר את המהלך משפטית עוד בינואר, אלא שמאז הוא לא מקודם. מדוע?

לאוצר לא היתה ממש כוונה לוותר "בחינם" על 350 מיליון שקל מתקציב המדינה. את התמורה הוא דרש לגלם בשני מהלכים משמעותיים שהתקשה לקדם עד כה, מסיבות פוליטיות: התייעלות בחברת המים הלאומית מקורות ורפורמה בתעריפי המים לחקלאים. וכשאינטרסים של ועד עובדי מקורות ושל הלובי החקלאי בכנסת נמצאים תחת איום משותף — גם דרעי והוזלת המים שלו יחכו.

"לא צריך 1,600 עובדים 
כדי לספק מים"

תזכיר החוק הממשלתי שיקף את החלום הרטוב של האוצר ושל רשות המים ביחס למבנה אספקת המים לחקלאות: רגולציה אחידה, האחדת תעריפים וביטול היתרון היחסי של אלה הקרובים יותר לצלחת (כלומר, למקורות מים משלהם). למה הכוונה?

המים ב 2016- — מלאכותיים יותר
מקורות המים של ישראל ב 2011- וב 2016- *, במיליון מטר מעוקב
23%
417
23%
473
15%
277
26%
550
48%
887
38%
810
14%
249
13%
282
התפלת מי ים מי קולחין מים שפירים טבעיים מים מליחים ושטפונות
2016 2011
*הערכה מקור: רשות המים

משק המים לחקלאות סובל כיום מעיוותים שנגרמים כתוצאה מהשונות בתעריפי המים שמשלמים החקלאים. חקלאי הצפון, למשל, מאוגדים תחת חברות ניהול ומפיקים מים באופן עצמאי ממעיינות סמוכים, בנחלי דן והבניאס או בירדן. אלה מספקים כ–40% מהמים השפירים לחקלאות בישראל. החברות האלה מוכרות את המים שהן מפיקות לחקלאי הצפון במחיר נמוך של 40–50 אגורות למ"ק — בעוד יתר החקלאים בישראל, שנעדרים מקורות מים סמוכים ונשענים על שירותי מקורות, מחויבים במחיר של כ–2.8 שקלים למ"ק.

מציאות זאת יצרה אפליה בוטה. חקלאי שהתמזל מזלו, ובקרבתו מקור מים, נהנה ממים מוזלים, בזמן שחברו, שלא שפר עליו מזלו, נדרש להמשיך ולהישען על חברת מקורות, להשתתף בעלויותיה ולשלם על מים מחיר גבוה פי שישה.

לפי הרפורמה המוצעת, כלל המים המופקים בישראל ייאגרו במעין "אמבטיה" וירטואלית שתנוהל בידי מנהל מערכת אובייקטיבי. המנהל, שישמש מעין מסלקה, יאפשר מכירה רעיונית של המים האלה בתעריף אחיד, ללא קשר בין מקור ההפקה לייעוד המים הנמכרים. לפי הרפורמה, כלל מפיקי מים העצמאיים, לרבות רשויות מקומיות שיושבות בקרבת מקורות מים, יידרשו לקבל רישיון ייעודי להפקת כמות מוגדרת של מים, ויחויבו בהיטל שיחושב בהתאם לעלויות ההפקה שלהם. את המים הם ימכרו למנהל מערכת (ככל הנראה, מקורות) שישלם להם בעבור ההפקה, ושיגבה בעצמו את התשלום מהצרכנים, בהתאם למחיר נורמטיבי שייקבע על ידי רשות המים.

מודל זה מתיימר להציג מציאות כלכלית לוגית לכאורה, אך התעלם מעובדה משמעותית אחת: עוצמת ההתנגדות של המפיקים העצמאיים, בקרב החקלאים ואחרים, נוכח הכוונה לבטל את יתרונם היחסי — גם אם זאת נועדה "להשטיח" אפליה מובנית. מבחינתם, ועם כל הכבוד לסולידריות החברתית, עדיין מדובר בהרבה כסף.

הדבר נכון במיוחד לגבי חקלאי הצפון, שסבלו ממפח נפש כפול. ערב הבחירות האחרונות לכנסת, הובטח להם כי המודל של הפקה עצמאית באמצעות חברות משותפות, שמיושם כיום ברמת פיילוט בלבד, יזכה לעיגון בחוק — ואולי אף להרחבה. כלומר, עוד חקלאים יוכלו להתאגד לצורך הפקה משותפת ומוזלת של מים, ולהתנתק מחברת מקורות ומנשיאה בעלויותיה. "כן, אני רוצה להתחרות במקורות", אמר אז ל–TheMarker דובי אמיתי, נשיא התאחדות האיכרים ואחת הדמויות הדומיננטיות בשדה הפוליטי בישראל — שבה בעת שימש מנכ"ל באחת החברות החדשות שהפיקו מים באופן עצמאי. "אני לא צריך 1,600 עובדים וועד שמקבל שכר במיליוני שקלים בשנה. יש לי שלושה עובדים בלבד — ולכן אני יכול לספק מים בזול".

אלא שמאז פרסום הכוונה במארס 2015, נותר הרעיון על הנייר בלבד. לאחר הבחירות התפוגגה ההבטחה לכאורה, בעוד גם הפיילוט של החקלאים בצפון נתון בסכנה. רפורמת "האמבטיה" הרי עתידה לבטל את ההתאגדויות הפרטיות האלה, ולא בכדי קידמה את הרפורמה הנפגעת הגדולה מהמגמה הזאת — חברת מקורות.

היות שהאוצר כרך תחת תיקון חוק אחד גם את הוזלת המים של דרעי וגם את רפורמת האמבטיה של מפיקי המים העצמאיים, נתקע קידומן בכנסת של שתי התוכניות למשך חמישה חודשים. זאת, כשברקע מופעל כל העת מכבש לחצים פוליטי שהפעיל הלובי החקלאי לשינוי התיקון או לפיצול הרפורמות.

איפה אנחנו ביחס לעולם
תעריפי המים והביוב לחודש,
במונחי שוויון כוח קנייה, 2016 *
*למשפחה בת ארבע נפשות, הצורכת 8 ק"ב **לאחר ההנחה הצפויה בתעריף
מקור: רשות המים
צ'כיה
אוסטרליה
טורקיה
צרפת
ישראל
ספרד
יוון
ישראל**
שוודיה
בלגיה
שווייץ
איטליה
397
308
234
199
157
145
144
141
137
113
107
88

באוצר, לפי שעה, לא התקפלו. יתרה מכך, בעוד החקלאים מנהלים נגד התיקון לחוק קמפיין ישיר ועקיף, גלוי וסמוי — גם באוצר וברשות המים לא שקטו על שמריהם. בשם "המאבק ביוקר המחיה", דאגו אלה להזכיר בכלי התקשורת כי הסבסוד של הצרכנים הביתיים את ההנחות במים לחקלאים נאמד ב–350 מיליון שקל בשנה, וכי ביטול הסבסוד או מעבר לתקצוב ישיר של הסיוע לחקלאים, יכול היה להפחית בעוד 8% את נטל מחיר המים על ציבור הצרכנים.

המתיחות בין הצדדים מצאה את ביטויה גם בכנסת. אמנם, בימים הקרובים יובא סוף סוף התיקון לחוק לדיונים ראשונים. ואולם במקום שיידון בוועדת הכלכלה, שבראשה יושב ח"כ איתן כבל (המחנה הציוני) ושנשלטת בידי האופוזיציה, שקרובה יותר לעטיני ההתיישבות העובדת, נעשה באחרונה ניסיון להעתיק את הדיונים לוועדת הפנים והסביבה, שבראשה יושב ח"כ דודי אמסלם (הליכוד). לאחר סדרה של כיפופי ידיים, שבהם כל צד דחף לניהול הדיונים בוועדת המועדפת עליו, הוחלט באופן חריג כי לצורך הדיון הרגיש בתיקון החוק תוקם ועדה דו־ראשית המשותפת לשתי ועדות הכנסת.

"רושם קשה של מחטף"

כאמור, רפורמת האמבטיה היא רק אחת ההתניות שקבע האוצר לוויתור על היטלי ההפקה לטובת הוזלת המים. ההתניה השנייה היתה התייעלות במקורות. אחרי הכל, המוביל הארצי בחלקו כמעט לא בשימוש, הפקת המים מהכנרת אפסית, אקוויפר החוף בשפל, המים נהפכו ברובם למלאכותיים — לרוב בהליך הפקה פרטי, כך שברור לכל שהמבנה ההיסטורי של חברת המים הלאומית כבר לא רלוונטי לימינו, ונדרש שינוי עמוק.

ואולם כשמדובר במונופול תשתית ממשלתי, שמצד אחד הנפיק אג"ח בשוק ההון ומצד שני מוגן בידי הסתדרות העובדים, כל יוזמה להתייעלות נתקלת לא רק במכשולים שמערימים גורמים פוליטיים ואינטרסנטיים, אלא גם בהסתייגות "מבית" (משרד האנרגיה, למשל, או רשות החברות הממשלתיות).

נוסף על ההוזלה של דרעי ולצד רפורמת האמבטיה, תזכיר החוק שהפיצה הממשלה קובע כי חישוב תעריף המים במשק לא יתבסס עוד על העלויות המדווחות של מקורות, אלא על עלות נורמטיבית שתקבע רשות המים, בדומה לרשות החשמל. זאת, מחשש לגביית יתר מהציבור בגין ניפוח העלויות על ידי מקורות. אלא שזאת "המכה" הקלה יחסית שמצפה למונופול.

לפני שבועיים אישרה מועצת רשות המים לפרסם לשימוע ציבורי את המלצות ועדת בלינקוב, שחייבו את מקורות בהתייעלות עמוקה. דו"ח הוועדה, שבראשה עמד הממונה לשעבר על התקציבים, רם בלינקוב, הוגש לרשות המים כבר לפני שנה וחצי, אך המלצותיו נקברו בעקבות לחץ כבד שהפעילו מקורות ועובדיה.

הוועדה המליצה לבצע חמישה מהלכים עיקריים שיישומם אמור היה להוזיל את המים בשיעור חד של 8%–10%. העיקרי שבהם היה הוויתור של האוצר על כספי היטלי ההפקה, ולצדו סדרת צעדים שנועדו בעיקר לייעל את שורות מקורות — ועל הדרך, להפחית עוד 1.5%–2% מהתעריף.

בין היתר, הוועדה המליצה להפחית את התשואה שמקורות מקבלת על הפקת מים מ–6.5% ל–4.5%; לקצץ 50 מיליון שקל מתקציבה התפעולי השוטף; וכן להפחית את שיעור ביצוע העבודות שמבצעים עובדי מקורות עבור החברה לטובת הוצאתו למיקור חוץ. זאת, מחשש לניפוח עלויות ביצוע שמסובסדות ביתר על ידי הציבור.

התגובה להפשרת ההמלצות לא איחרה לבוא. בחלוף שבוע בלבד פנה יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, לשר האנרגיה, יובל שטייניץ, וקרא לו להקפיא שוב את המהלך. זאת, ציין ניסנקורן, כדי ש"לא יהיה צורך בנקיטת צעדים ארגוניים". לדבריו, "עיתוי החלטת המועצה מעלה רושם קשה של ניסיון לנצל את החודשים האחרונים לכהונתו של מנהל הרשות לצורך השלמת מהלך בעייתי, מורכב ושנוי במחלוקת באופן חד־צדדי". בכך סיפק ניסנקורן דוגמה אקטואלית נוספת לאזהרתו מלפני חודש של מנהל הרשות קושניר, בדבר "השימוש שעושים מונופולים ב'כלי שכנוע' כדי לקדם את האינטרסים של הנהלות הגופים ו/או ועדי העובדים שלהם".

ביד אחת פועלים נגד התאגידים, ביד השנייה בעדם

הקרבות שהתנהלו בחודשים האחרונים סביב הוזלת המים, הרפורמה בחקלאות וההתייעלות במקורות כמעט השכיחו את המאבק הקשה ביותר שניטש בשנים האחרונות סביב משק המים, נגד רפורמת התאגוד של מחלקות המים העירוניות והקמתם של תאגידי המים.

ארבע שנים ניהל מרכז השלטון המקומי קמפיין תקשורתי ופוליטי עתיר הון שנועד להשחיר את פני תאגידי המים והביוב, לקשור את הקמתם להאמרת מחירי המים במשק ב–2010 ולהשכיח את החוליים של ניהול משק המים העירוני על ידי הרשויות המקומיות — חוליים שדרשו למעשה את הקמת התאגידים מלכתחילה.

יו"ר מרכז השלטון המקומי, חיים ביבס, שהוא גם אחת הדמויות הדומיננטיות בליכוד, הוביל בסיוע לוביסטים וח"כים, שבראשם צעדה בת חסותו, ח"כ דאז מירי רגב (הליכוד), קמפיין שנועד להעלים את תרומת התאגידים למהפכה שעבר משק המים והביוב העירוני בעשור האחרון, להשקעת הכסף שנגבה מהתושבים לטובת שיקום תשתיות המים והביוב המתפוררות, להפסקת תופעת המאכערים במסדרונות העירייה וההנחות שניתנו למקורבים, וכן לחיסכון שהושג בזכות שימוש מושכל ומרוסן יותר במים. תחת זאת, הלביש הקמפיין על התאגידים את האחריות לייקור המים (אף שלא היה להם קשר לכך), וזאת אף שחלק ניכר מהייקור נולד כדי לממן את כספי "השוחד" לראשי הרשויות המקומיות, כדי שיסירו את התנגדותם להקמת התאגידים — בסכום כולל של 4.5 מיליארד שקל.

חיים ביבס
גיל כהן מגן

בסופו של דבר התברר כי הקמפיין השקרי נועד בעיקר להפעלת לחץ על משרד האוצר בחזיתות אחרות שניהל מול הרשויות המקומיות. כיצד התגלה הדבר? באופן אבסורדי, בעוד ביד האחת תקף השלטון המקומי את הקמת התאגידים, בידו השנייה הוא דאג לשמר אותם, ובלם את הניסיונות לצמצם את מספרם או לייעל אותם.

בעוד הוא מנהל קמפיין שחור נגד התאגידים, בלמו ראשי הרשויות את צמצום מספר התאגידים מ–56 ל–15 בלבד — מהלך שאמור היה לחסוך למשק 500 מיליון שקל בשנה ולהוזיל את המים בעוד 5%. למה בלמו? מכיוון ש–80% מעובדי התאגידים בתחילת דרכם היו בכלל עובדי עיריות יקרים יחסים ש"הושאלו" לתאגידים והוצנחו לג'ובים מפנקים ומיותרים — ובכלל, אם חלילה התאגידים יצומצמו ויתייעלו, כיצד אפשר יהיה לנהל נגדם קמפיין בשעת הצורך?

שרת התרבות מירי רגב
מרק ישראל סלם

"פוטנציאל מפתה להשגת הטבות"

גם אם לא ציין זאת במפורש, דבריו של קושניר בדו"ח השנתי שפירסם לפני חודש כוונו לפיכך כלפי לחצי הלובי החקלאי, התעשייתי והחרדי, כלפי חברת מקורות, ועד העובדים שלה ומשרד האנרגיה, וכן נגד מרכז השלטון המקומי על גרורותיו בכנסת — ואלה רק גם מדגם מייצג של קבוצות הלחץ הפועלות כמעט מדי יום להתוויית דרכו של משק המים.

"היקפי פעילות מרשימים ותזרים בריא ומאוזן, לצד פוטנציאל מפתה להשגת הטבות בזירות השונות, הפכו את משק המים ליעד אטרקטיבי במיוחד עבור קבוצות הלחץ השונות", כתב קושניר, וקרא לממשלה "לנטרל את השפעתן האפשרית של קבוצות אלה על עתידו של משק המים הלאומי ולבחון את מקומה הנכון של רשות המים בהיררכיה הממשלתית, במטרה להבטיח גיבוי ותמיכה של הממשלה והכנסת בהמשך פעילות המקצועית והעצמאית — תוך התמקדות באינטרסים של משק המים ושל צרכניו".

אחרי הכל, ועם כל הכבוד לפוליטיקה הצרה, יש כאן משק חיוני לנהל. עד לפני שש שנים היה משק המים נתון במצב משברי עמוק. הציבור נדרש אז להגבלת צריכה, אוים במנגנון קנס אגרסיבי (היטל בצורת) ובה בעת סבל מזינוק של כ–30% בתעריפים. בשעת מצוקה, נמלטו הפוליטיקאים מהזירה, והותירו אותה לאנשי המקצוע. התוצאות לא איחרו לבוא: ירידה של 15% בצריכת המים הממוצעת לנפש ב–2008–2015, מ–102 מ"ק בשנה ל–87 מ"ק בשנה — שחסכה למעשה הקמת מתקן התפלה גדול נוסף; מעבר להישענות על מים מלאכותיים (מותפלים ומי קולחין מטופלים), תוך התנתקות מהתלות הלאומית בכנרת, במי התהום ובטבע הלא יציב; ולאורך זמן, גם ירידה של 18% בתעריפי המים, עם פוטנציאל להפחתה נוספת של 8% כבר בקרוב.

אלה מאפשרים כיום למשק להתמודד עם בצורת לא מתוקשרת בצפון הארץ, שסובל זאת השנה השלישית ברציפות מכמות משקעים נמוכה מהממוצע. זאת, כשגם הישגי מאקרו אלה עשויים שלא להספיק לנוכח הליכי המדבור המואצים במזרח התיכון.

לפי תחזית רשות המים, ב–2023–2025 צפויה לפקוד את ישראל ואת שכנותיה בצורת קשה נוספת. יש לקוות כי עד אז תצליח הממשלה לרצות את אריה דרעי, מירי רגב, את ועד מקורות ואת חקלאי הצפון — וגם להספיק להיערך לקראת הבאות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#