הקו האדום של הכנרת נהפך לבעיה של הירדנים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקו האדום של הכנרת נהפך לבעיה של הירדנים

חמשת מתקני התפלה שפועלים בארץ גרמו לכך שפחות מ–10% מתצרוכת המים הישראלית מגיעה מהכנרת ■ אז למה הקו האדום עדיין מעניין אותנו?

61תגובות
גרף המראה את התהליך של שאיבת מים מהכנרת. לפני מתקני ההתפללה - כ-300 מיליון מטר בשנה. ב-2015 נשאבו רק כ-50 מיליון מטר לקוב בשנה

"תסגרי את הברז, את תגמרי את כל המים בכנרת".

השנה היא 2016, הברז ממוקם ביישוב בדרום, במרחק של קרוב ל–200 ק"מ מהימה, וכמעט אין סיכוי שהמים שיוצאים ממנו הגיעו ממנה. ובכל זאת, הצעקה הזאת נשמעת בלא מעט בתים בישראל. הישראלים מוטרדים ממפלס המים באגם האמיתי היחיד שהם מכירים, וגם כיום כל תחזית מזג אוויר בימי החורף מסתיימת בעדכון כמה מים מתוך הגשמים שירדו הגיעו לכנרת וכמה רחוק המפלס שלה מהקו האדום.

גובהו של מפלס הכנרת ביום ראשון השבוע היה 212.52– מטר, ובמהלך יום חם איבדה הכנרת ס"מ אחד ועשתה עוד צעד לכיוון הקו האדום התחתון שלה, 213– מטר, ולקו השחור שאליו היא הגיעה בסוף 2001 — 214.87–. הקווים האלה נקבעו על סמך השערות שירידת המפלס מתחתם קריטית, ומתחת להם חלה הרעה באיכות המים שעלולה לגרום להם נזק בלתי הפיך. ירידה מתחת לקו עלולה לשנות את המאזן האקולוגי והביולוגי של האגם ברמה כזאת שגם אם למחרת יירד על הכנרת גשם בכמויות שלא נראו מעולם — לא בטוח שאפשר יהיה לשתות את מימיה.

אבל מי שמכיר את התהליכים שעבר משק המים הישראלי בשנים האחרונות מבין שמבחינות מסוימות הדאגה הזאת מופרכת. יותר מ–50 שנה לאחר שהוקם המוביל הארצי, שמטרתו היתה שמי הכנרת ישקו גם את דרום הארץ, הימה הצפונית מספקת פחות מ–10% מכלל תצרוכת המים. יותר מ–50% מהמים שבהם משתמשים במשקי הבית הם מים מותפלים או ממוחזרים. אם לפני הקמת מתקני ההתפלה שאבו למוביל הארצי כ–300 מיליון מטר קוב (מלמ"ק) בממוצע בשנה, הרי שב–2015 שאבו כ–50 מלמ"ק בלבד, ומשיחות עם גורמים במקורות עולה כי התכנון ל–2016 הוא לשאוב בסביבות 25 מלמ"ק. לאור התהליכים במשק המים ייתכן שמי שצריך להתעסק בקו האדום הם דווקא שכנינו ממזרח.

"כנראה שבשנים גשומות ישאבו מהכנרת יותר מים למוביל הארצי, אך היא לא תשוב לספק כרבע מהמים השפירים כמו בעבר, ובוודאי לא תחזור להיות המקור הדומיננטי לאספקת מים הנצרכים דרומה ומערבה מצומת המוביל", אומר ד"ר דני קורצמן, הידרולוג חוקר במכון וולקני ויו"ר האגודה הישראלית למשאבי מים. "כמובן שממשיכים לשאוב מהכנרת עבור צריכה מקומית, של העיר טבריה ושאר היישובים שלחופה, אבל הכנרת היא כבר לא 'ביג דיל' במערכת הארצית. עם השנים היא תספק יותר ויותר מים לירדן. כיום זורמים ממנה כ–50 מלמ"ק בשנה לממלכה, כי הכנרת קרובה לאירביד יותר מאשר למרכז ישראל, כך שהכנרת הולכת מזרחה".

הזרמת המים מהכנרת למזרח מתרחשת במקביל לתהליך הפוך בכיוונו שמבצע משק המים בדרום הארץ, שבו יזרמו מים מירדן לחקלאי הערבה. "לנו חסרים מים לחקלאים בערבה הדרומית", אומר קורצמן. "לישראל אין מספיק קרקעות במפרץ אילת ומסובך להקים שם מתקן התפלה, כך שיש לנו הסכם עם ירדן שלפיו הם יקימו מתקן כזה, אנחנו נקנה מהם כ–30 מיליון קוב בשנה ובתמורה נספק להם כמות מים דומה מהכנרת ומהצפון".

מי הכנרת פחות בריאים לשתייה

מהפכת ההתפלה ומיחזור המים שעברה ישראל בעשורים האחרונים מעלה את השאלה אם מים הם עדיין עניין בישראל. הרי למעט באזורים מסוימים, אין בישראל הגבלה על מכסות מים לחקלאים. מדוע אנחנו לא מקימים עוד מתקני התפלה גם עבור הירדנים, מפסיקים באופן מוחלט את השאיבה מהכנרת, נותנים לאגם להתמלא עד לקו האדום העליון ואז פותחים סוף־סוף את סכר דגניה, מזרימים מים לירדן הדרומי החרב, מאפשרים למים לזרום הלאה עד לים המלח המתייבש ומחזירים את המערכת האקולוגית הישראלית למצבה לפני 100 שנים, לפני המפעל הציוני של הפרחת השממה. הרי המים של הכנרת אפילו לא מתוקים או איכותיים יותר ממים אחרים. רמת המליחות של מי הכנרת היא 250–400 מ"ג כלוריד לליטר. לשם השוואה, מליחות המים המותפלים היא 50–10 מ"ג כלוריד לליטר.

"מי הכנרת פחות בריאים לשתייה מרוב מי התהום השפירים בארץ", אומר קורצמן. "מים שמקורם במאגר עילי מצריכים יותר טיפול לפני האספקה שלהם, ויש בהם חומר אורגני שיכול ליצור חומרים מסרטנים במגע עם הכלור שמוסיפים למים כמחטא. עם זאת, כל המים המסופקים בארץ כמים לשתייה הם מים בריאים".

מתברר שלחזון אחרית הימים של פתיחת סכר דגניה באופן קבוע תוך הסתמכות על התפלה יש מגבלות, הנובעות מכך שהיקף האוכלוסייה המתגוררת באזור הכנרת, כולל תושבי ירדן וסוריה, כמו גם היקף הגשמים היורדים באזור, לא צפויים לחזור למצב שבו הם היו לפני 100 שנה. "נכון שמכוני ההתפלה יישרו את מאזן המים של ישראל, שלפני הקמתם היה שלילי", מסביר ד"ר מני בן חור ממינהל המחקר החקלאי — מכון וולקני. "מצד שני, ב–20 השנים האחרונות חלה ירידה בכמות המים שנכנסת לכנרת. חלק מזה נובע מהשינוי באקלים וחלק משאיבת המים המוגברת ממקורות הכנרת בדרום לבנון. בנוסף, צריכת המים גדלה כל הזמן בגלל הגידול באוכלוסייה ובגלל העלייה באיכות החיים, שמביאה לשימוש גובר במכונות כביסה, במדיחי כלים, בבריכות פרטיות ואפילו במועדוני כושר — כל הדברים האלה צורכים מים.

ילדים ממלאים מים בחאן יונס בשבוע שעבר
רויטרס

"התוכנית האסטרטגית של רשות המים מעריכה שצריכת המים העירונית תוכפל עד 2050. הרשות אפילו לא הכפילה את כמות המים שהיא מעריכה שיצרכו החקלאים, אלא העריכה עלייה של 50% בלבד, אחרת היא היתה מתקשה להגיע לאיזון בין מקורות המים לצריכה שלהם. הרשות שואפת לכך שהחקלאות הישראלית תייעל את השימוש שלה במים — שתייצר יותר מזון פר קוב מים. בסופו של דבר, ישראל חייבת להמשיך להתייעל בצריכת המים שלה. עדיין לא נהפכנו מארץ מדברית לקנדה, ואנחנו עדיין סובלים ממחסור במים. מאז 2002 היו 12 שנות בצורת, ולכן לפני העלייה הגדולה בהתפלה הורידו מפלסים במאגרי המים של הכנרת, אקוויפר ההר ואקוויפר החוף. עכשיו צריך לשקם אותם. ההתפלה, לפי רשות המים, נועדה להחזיר לאקוויפרים 100 מיליון קוב מים בשנה, ורוצים גם להחזיר מים לטבע, משום שעד השנים האחרונות השתמשו במים שזרמו בנחלים ובמעיינות, והזרימו אליהם ביוב. לפי התוכנית מדי שנה יוחזרו לנחלים 100–150 מיליון קוב מים".

מעבר לעלייה בצריכה ולתהליך המדבור שמתבטא בעוצמה בצפון הארץ בשנים האחרונות, היתרון הכלכלי של הכנרת כמאגר מים טבעי על פני המים מותפלים יגרום לכך שהשאיבה ממנה לא תיפסק בקרוב. האנרגיה הדרושה להתפלת מי ים שווה בערך לאנרגיה הדרושה להרים אותם לגובה של 1,000 מטר, בעוד מי הכנרת פשוט מונחים שם, מעל פני האדמה, בלי שיהיה צורך לשאוב אותם. לבסוף, יש מקרים שבהם הכנרת יכולה להוות מקור מים יציב כשיש בעיות במתקני ההתפלה. בחורף האחרון, לדוגמה, גרמה סערה בים התיכון לכך שמתקן ההתפלה באשקלון לא הצליח להתמודד עם עכירות המים, וייצור המים פסק ליומיים. מי שחיפו על המצב היו מקורות המים האחרים — מתקני ההתפלה, מי התהום והכנרת.

ובינתיים אצל הפלסטינים: מצוקת מים קשה // שוקי שדה

מהפכת ההתפלה חוללה הרבה מאוד שינויים חיוביים בישראל, ובראשם הביטחון שגם בשנת בצורת לא יהיו חסרים מים שתייה. אבל נראה שמהפכה זו לא הועילה בכל הנוגע לפתרון סכסוכי המים בין ישראל לפלסטינים.

בגדה המערבית ממשיכות ישראל והרשות הפלסטינית להתווכח למי שייכים מי התהום שבמרכז ארץ ישראל (אקוויפר ההר המערבי). הפלסטינים טוענים שמי גשמים היורדים בשטחים מגיעים למישור החוף שבישראל, ומלבד זאת יש אפליה בין מים שמקבלות התנחלויות לעומת מים שמקבלים כפרים בגדה. לפי דו"ח בצלם מ–2014, הישראלים צורכים 183 ליטר לנפש ואילו הפלסטינים צורכים 73 ליטר לנפש, ובחודשי הקיץ סובלים מהפסקות מים ממושכות ועומדים בתור למכליות שמחלקות מים. ישראל, מנגד, טוענת שהיא מספקת את צורכי המים של הפלסטינים, אך הם אינם מפתחים את משק המים שלהם ובכך פוגעים גם בישראל, מכיוון שהם מזניחים את הטיפול בשפכי הביוב הזורמים אליה. ב–1995, במסגרת הסכמי אוסלו, נקבע שישראל תקבל 80% ממי האקוויפר, ואילו הפלסטינים יקבלו 20%, בהתאם לגודל האוכלוסייה. הפלסטינים טוענים כי הסכימו לחלוקה מפלה זו מתוך הנחה שמדובר בהסכם זמני לחמש שנים בלבד, ואולם מאז חלפו 21 שנה, והסכם קבע לא נראה באופק.

ברצועת עזה לא מדובר בסכסוך מטריד אלא במצב חירום של ממש. מקור המים העיקרי שם הוא אקוויפר החוף, ויותר מ–90% ממנו מזוהמים. מומחים כבר החלו לזהות בקרב ילדי הרצועה ילדים מחלות שנובעות ישירות ממצב זה. הזיהום נובע מהזנחה של שנים: מצד אחד שאיבת יתר ומצד שני היעדר מתקני טיהור שפכים שמטפלים בביוב ומייצרים מים להשקיה.

ברצועת עזה יש כבר קרוב לעשור מחסור חריף בחשמל, והוא זמין לתושבים רק בין שש לשמונה שעות ביום. כתוצאה מכך אי־אפשר להקים מתקן התפלה גדול, למרות הפוטנציאל של חוף הים בעזה, מכיוון שהדבר דורש חשמל רב. הקמת מתקן כזה גם דורש מימון רב, שדורש את התגייסות הקהילה הבינלאומית. מה שמסייע למנוע קטסטרופה מוחלטת הוא שישראל ממשיכה להעביר מים, במסגרת ההסכמים הישנים בין ישראל לפלסטינים — 5–10 מיליון מ"ק בשנה. ואולם נראה שזאת טיפה בים, לעומת המצב החמור. לדברי י', קצין באמ"ן מחקר העוקב אחר הנושא, 2020 מסומנת כשנת היעד שבה אי־אפשר יהיה לשקם את משק המים בעזה. רמת המליחות של המים תהיה כה גבוהה, שאי־אפשר יהיה אפילו להתפיל אותם. מומחים מזהירים גם ממחלות שעלולות להתפרץ ברצועה ולעבור לישראל אם לא יימצא פתרון. כל זה עוד לפני שדיברנו על תסריט שבו 1.8 מיליון תושבי רצועת עזה צועדים לגבול ישראל ודורשים לקבל מי שתייה.

דייג בכנרת
עופר וקנין
שני גברים יושבים על שפת הכנרת
גיל אליהו


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#