האנשים שמכורים לקזינו, במבה וכסף - ולמה כחלון לא פיטר את גלנט? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האנשים שמכורים לקזינו, במבה וכסף - ולמה כחלון לא פיטר את גלנט?

במקום שבו מערכת בנקאות ריכוזית מאפשרת לאנשים שלוו מיליארדים ולא עמדו בתשלומים להמשיך לנהל אורח חיים של נסיכים, אך מתעמרת בלקוחות קטנים ובינוניים - אין פלא שרבים חושבים שהדמוקרטיה היא רק מסך עשן למערכת שדואגת לעצמה ולמקורביה

58תגובות

1. בבתי הספר למינהל עסקים ברוב העולם מלמדים בשיטת הקייס סטאדי. אחד הקייסים הפופולרים בתחום השיווק זה 15 שנה הוא זה של מפעילת בתי הקזינו האמריקאית האראס, שאותה ניהל במשך 12 שנה גארי לאבמן, שהיה בעבר פרופסור למינהל עסקים באוניברסיטת הרווארד. הקייס מתמקד בשיטות המתוחכמות שבהן השתמשה מפעילת הקזינו כדי להגדיל את ההכנסה מפלח מסוים באוכלוסיית המהמרים.

עסקי הקזינו מצליחים בכל העולם, וחלק מהפוקדים את בתי הקזינו עושים זאת מרצונם החופשי. אבל חלק לא קטן מהאנשים שמגיעים לשם מכורים להימורים. בתי הקזינו המשגשגים, כפי שהיתה האראס בשנים מסוימות, הם אלה שמצליחים להיכנס עמוק יותר לכיסם של הלקוחות שלהם ולהחזיר אותם אליהם שוב ושוב. חברות מוצרי צריכה ושירותים רבים החלו ללמוד בעשור האחרון את השיטות של בתי הקזינו מאותה סיבה בדיוק: לגרום ללקוחות שלהם לצרוך עוד ועוד משירותיהן, גם אם הם מזיקים לבריאות הפיננסית, הנפשית או הגופנית שלהם.

השאלה מה בדיוק חלקו של בתי הקזינו בפרט ותעשיית ההימורים בכלל בעידוד ההתמכרות של אוכלוסיות חלשות להימורים לא עולה בדרך כלל לדיון בקורסים בשיווק, אסטרטגיה או ניהול. זה ביזנס. את השאלות האלה משאירים בתי הספר לקורס באתיקה, ברגולציה או במדיניות ממשלתית. זה לא העסק שלהם. כל עוד זה חוקי, ורוב העסקים האלה חוקיים לחלוטין - אין שום בעיה.

את ההימנעות מהשאלות האלה יסביר המרצה בכך שמדובר בעסקים חוקיים, שפועלים לפי המסגרות החוקיות והרגולטוריות. אבל התשובה הזאת לא מדויקת ולא מלאה: בחירת הנושאים ודרך ההוראה משפיעות גם על הנורמות, ותלמיד צעיר וחרוץ שלמד בדקדקנות כיצד משתמשים בטכנולוגיה או בשיטות שיווק מתקדמות כדי להגביר את ההתמכרות של לקוחות להימורים עשוי לפתח עיוורון לחוליים, לעיוות ולניצול שהוא יפגוש כשייצא לעולם. לבית הספר היתה הזדמנות להשפיע על הנורמות, והוא התחמק ממנה. או גרוע מזה - הוא חיזק את הלגיטימיות של פעילות המזיקה לחברה.

מנהלי חברות המזון והמשקאות הישראליות לא הבינו בחודש האחרון מה נפל עליהם. לפתע מגיעים שר הבריאות יעקב ליצמן ומנכ״ל משרדו משה בר סימן טוב, ופותחים בקמפיין המזהיר את הציבור מכמויות מטורפות של שומן, סוכר, מלח, כימיקלים ורכיבים מזיקים במזון המהיר. "מה הוא מתערב", הם שואלים, "הרי הכל עבר אישורים. הכל חוקי".

מפחיתים את צריכת המלח ושומרים על הבריאותמשרד הבריאות

בעקבות לחץ החברות המזון קיפל השבוע משרד הבריאות את הקמפיין, המזהיר מפני השומנים, הסוכרים והמלח בחטיפים, וחברות המזון הבטיחו שהן ישפרו בהדרגה את הרכב החומרים במזון שהן מוכרות.

האופטימיות של משרד הבריאות, שאפשר יהיה להגיע להבנות וולונטריות עם חברות המזון, מבוססת כנראה על ההערכה שהעולם משתנה במהירות בשנים האחרונות וחברות מבינות שהן לא יכולות לדבוק בשיטותיהן הישנות.

אם נבחן את ההיסטוריה של מאבקים דומים, אנחנו עשויים להיות פחות אופטימים. חלפו כמה עשורים מהרגע שבו מדענים הבינו שסיגריות גורמות לסרטן עד לרגע שבו הרגולטורים פעלו. חברות הטבק הזרימו באותם עשורים סכומי עתק לעיתונות, לפוליטיקאים, לקבוצות גראס־רוט פיקטיביות - הכל כדי לדחות את רוע הגזירה. תחת הכותרת ״חופש״, ״בחירה״ ו״כלכלה חופשית״ הרעילו חברות הסיגריות את הציבור, האקדמיה והמדענים, תוך שהן מטילות מס אדיר על כלל הציבור, שמימן את עלויות הטיפול בחולי הסרטן.

הממשל האמריקאי מנסה בימים אלה להסדיר מחדש את הרגולציה בתחום ייעוץ ההשקעות. היקף ההונאות בתחום הייעוץ הפיננסי עצום, ומבנה התמריצים בענף דוחף עשרות מיליוני אמריקאים לרכוש את המוצרים היקרים ביותר - ללא כל תמורה אמיתית. תעשיית הייעוץ מנפנפת, כמו במקרה המזון, הטבק או ההימורים, בסיסמה "חופש בחירה", אף שמחקרים אמפיריים רבים מוכיחים שבתחום הפיננסים, כמו בתחומים רבים אחרים, יכולתו של רוב הציבור להבין את המכשירים שנמכרים לו היא אפסית. הבחירה האמיתית שמורה רק לשכבות חזקות מאוד בחברה.

2. החסם העיקרי בפני הגנה על צרכנים, משקיעים, משלמי מסים וחולים בענפי רבים בעולם המודרני בכלל ובארה"ב בפרט הוא התמכרות מסוכנת אחרת, עתיקת יומין. ההתמכרות של פוליטיקאים לכסף של תורמים, קבוצות אינטרס וחברות גדולות, שהאחריות החברתית שלהם היא מסך עשן לקידום השורה התחתונה שלהם על חשבון כל שאר בעלי העניין.

רק פוליטיקאי אמריקאי אחד ניסה והצליח לשבור את ההתמכרות הזאת - ברני סנדרס. הקמפיין שלו מומן על ידי הציבור הרחב והמפוזר, בתרומות קטנות של כ-30 דולר אחת. אף בנק, חברת הימורים, חברת נפט, חברת כרטיסי אשראי או כל איגוד, גילדה או קבוצת אינטרס לא יכול להגיד שיש לו השפעה או גישה לסנדרס בזכות צ׳ק שרשם או קוקטייל גיוס כספים שאירגן.

הנושא אינו שמאל וימין. רוב הפוליטיקאים בשמאל האמריקאי מממנים את מסעות הבחירות שלהם בעזרת קבוצות אינטרס ואנשים שזקוקים להטבות מהשלטון. רק השבוע התברר שביל דה בלאזיו, ראש העיר הפרוגרסיבי של ניו יורק, נפגש ערב הבחירות עם קבלנים שזקוקים לאישורים ולהטבות מהעיר. החקירה הפלילית שנפתחה לא הגיעה אליו, אבל האש קרובה אליו מאוד.

רוב התקשורת האמריקאית מזינה את הצופים בתזה שברני סנדרס הזוי, קומוניסט או סוציאליסט. אף שהוא הגדיר עצמו סוציאליסט, במצע שלו אי אפשר למצוא שום זכר לרעיונות סוציאליסטיים, אלא בעיקר לרעיונות סוציאל־דמוקרטיים - כאלה ששולטים בכל העולם המפותח, למעט בארה"ב.

ברני סנדרס
Jim Young / REUTERS

ההצעה המרכזית במצע של סנדרס היא להוציא את הכסף מהפוליטיקה, כלומר לעבור למימון ציבורי של כל מסעות הבחירות - שיטה שקיימת בווריאציות שונות ברוב המדינות המפותחות, פרט לארה״ב. רוב הציבור האמריקאי משמאל ומימין סבור שזאת רפורמה הכרחית, אבל יריביו של סנדרס ממשיכים לטעון שהוא הזוי או רדיקלי.

ההצעה השנייה של סנדרס היא לראות בחינוך גבוה - לימודים בקולג׳ - מוצר ציבורי שניתן לכלל האוכלוסייה, בדומה לבתי ספר יסודיים ותיכוניים. חלק גדול מהציבור האמריקאי אולף ב-20 השנים האחרונות לחשוב שחינוך הוא שירות פרטי, שיש לשלם עליו עשרות אלפי דולרים בשנה. המדהים הוא שלפני 40 שנה רוב הקולג׳ים בארה"ב סובסדו בצורה מאסיבית על ידי הממשלה, ושכר הלימוד בהם היה נמוך מאוד. מה שסנדרס מציע עכשיו בתחום החינוך הוא למעשה המדיניות של הדמוקרטים ושל הרפובליקאים גם יחד עד שנות ה-70 של המאה הקודמת.

האם הילרי קלינטון לא יודעת את זה? בוודאי שהיא יודעת: היא פוליטיקאית אינטיליגנטית, מתוחכמת ובעלת יכולת, וכאלה גם היועצים המעולים שלה. הבעיה שונה לחלוטין: היא ובעלה התמכרו בעשור האחרון לכסף. כסף של תורמים, כסף של לוביסטים, כסף של בנקים שנתנו לה ולבעלה 150 מיליון דולר עבור הרצאות, וכסף של קבוצות אינטרס בכל העולם שהזרימו כסף לקרן הפילנתרופית של בעלה.

תומכיה של קלינטון רואים בכסף בפוליטיקה, בשכר לימוד של 20, 30 וגם 60 אלף דולר בשנה, מצב טבעי או רע הכרחי. הם בעלי זהות ליברלית, הם בעד מיעוטים ובעד הפלות - אבל בגדול הם חושבים שארה"ב צריכה להמשיך בתוואי שבו צעד ברק אובמה בשמונה השנים האחרונות.

הילרי קלינטון
LUCAS JACKSON/רויטרס

לעומת זאת, המצביעים של סנדרס משוכנעים שמשהו הרבה יותר בסיסי דפוק בדמוקרטיה האמריקאית, ושהתוואי של השנים האחרונות הוא מסוכן. עלייתו של דונלד טראמפ הגזען, השקרן, המניפולטור, שהפך את הרעיון של מדיניות כלכלית עקבית, שקופה וקוהרנטית לסוג של בדיחה או תוכנית ריאליטי, היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהתוואי הנוכחי אכן מסוכן.

3. הכלכלה הישראלית האטה את קצב הצמיחה שלה בשנה האחרונה, היצוא החל להראות סימנים מדאיגים, אבל בהשוואה לכלכלות מערביות רבות היא עדיין נראית יציבה. אחת הסיבות האפשריות לכך היא הגאות האדירה בשוק הבנייה והנדל"ן, שמייצר תקבולי מס גבוהים ופעילות כלכלית בענפי משק רבים. הכלכלה האמריקאית הראתה גם היא סימני עוצמה עד 2008, כל עוד שוק הנדל"ן גאה.

מה שמטריד בגאות בשוק הנדל"ן הישראלי הוא היקף המשכנתאות, שהכפיל עצמו בשבע השנים האחרונות. השאלה היא אם המשק הישראלי מתחיל לפתח התמכרות לנדל"ן ולהלוואות לרכישת נדל"ן.

מי שהיה אמור להיות מוטרד מהאפשרות של התמכרות כזאת - לא רק בגלל הסיכונים הפיננסיים, אלא בעיקר ההשלכות החברתיות - הוא שר האוצר, משה כחלון, שרץ בבחירות האחרונות על הטיקט של הורדה חדה במחירי הדיור ושבירת מונופולים. אבל כחלון של קיץ 2016 רחוק מאוד מכחלון של 2014.

משה כחלון
מיכל פתאל

אם כחלון של 2014 היה שומע את שר השיכון אומר "אני לא מאמין בספירת מספר המשכורות לרכישת דירה...נדל"ן זה העוגן שמחזיק את היציבות הכלכלית במדינה. הורדת המחירים עלולה להוביל למשבר כלכלי גדול" - הוא היה מתפוצץ. אנחנו זוכרים היטב את האש בעינים ואת הכעס היוקד של כחלון ערב הבחירות כלפי פוליטיקאים ואנשים מהשכבות המבוססות ביותר, שלא ראו שום בעיה במחירי הדיור האלה.

כחלון לא פיטר השבוע את שר השיכון, יואב גלנט, איש צבא לשעבר שמשפחתו מרופדת בפנסיות תקציביות גבוהות פי עשרה מהפנסיה של משפחה ממוצעת בישראל, כשזה האחרון אמר את הדברים שציטטנו למעלה. במקום זה הוא המשיך למכור את הסחורה המשומשת, שפעם הוא עצמו היה בז לה - וקרא שוב להכניס את יצחק הרצוג לממשלה. האם יש בוחר אחד של כולנו ששם כ' בקלפי כי חשב שכחלון ישמש מתווך מוצלח בין נתניהו להרצוג? ספק רב. הם בחרו בו כי חשבו שהוא רוצה לשנות את הסטטוס־קוו הכלכלי בישראל - וקיבלו בסוף עוד פוליטיקאי שמתחבא מאחורי להג מדיני.

4. אם יש דבר אחד שמנכ"לי בנקים בישראל היו מכורים לו בעשור האחרון, חוץ מהיעדר תחרות, זאת חיבתם לחלוקת כסף ללווים גדולים במיוחד עם חיבורים לשלטון או לתקשורת. בשנים האחרונות, בעקבות המחאה החברתית ולחץ ציבורי, הם נאלצו לוותר על ההתמכרות הישנה הזאת, והיקף האשראי לטייקונים החל לרדת. אבל החיבורים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של מנהלי הבנקים לקומץ האנשים שהם הלוו להם מיליארדים עדיין כאן, כפי שראינו השבוע.

בתחילת השבוע פורסם כי בנק הפועלים מנהל משא ומתן למכירת המניות של הטייקון אליעזר פישמן ב"ידיעות אחרונות" בשווי של כשליש מהשווי שבו הוא רכש את המניות לפני 15 שנה. העסקה הזאת אולי עוד רחוקה, אבל אם תתבצע היא תכלול מחיקה של מאות מיליוני שקלים מהחוב של פישמן לבנק.

למחרת פורסם כי טייקון הנדל"ן לב לבייב, שבימים אלה בונה לעצמו אחוזה בשווי עשרות מיליוני דולרים, דורש הסדר חובות מהבנקים ומחזיקי האג"ח שלו - בדרך כלל שם מכובס למחיקת חובות.

הבית של יואב גלנט
טל כהן

כדי לקנח את השבוע הזה פורסם כי הנהלת בנק הפועלים והדירקטוריון מתכוונים לוותר לנוחי דנקנר על רוב החוב הפרטי שלו, אותן הלוואות שבעזרתן הוא מימן את ההחזקה בפירמידה הענקית שבה הוא שלט במשך עשור.

מחיקת חובות, הפסדים וכישלונות עסקיים הם לא רק לגיטימיים, אלא הכרחיים בכלכלת שוק מתקדמת. מערכת בנקאות ושוק הון בריא מממנים גם עסקים מסוכנים שנכשלים. מי שדורש שכל ההשקעות יהיו חסרות סיכון מבקש למעשה לחסל את הרעיון של כלכלת שוק, יזמות ודינמיות.

אבל מחיקת החובות של פישמן, לבייב ודנקנר לא קשורה לרעיונות הכלכלה התחרותית ונטילת הסיכונים. לאורך רוב הקריירה שלהם הם קיבלו תנאים לא כלכליים מראשי הבנקים, וכשהתברר שם עשויים לקרוס ולא עומדים בהתניות הקבועות בחוזי ההלוואה - עצמו הבנקאים עיניים ולא עשו את הנדרש.

הבית של לב לבייב בסביון
שירן גרנות

גם כיום נמנעים הבנקאים מלעשות את הפעולה הפשוטה ביותר הנדרשת כדי להביא להחזר מקסימלי של החוב - לדרוש הרמת מסך ולרדת לכל נכסיהם הפרטיים של הטייקונים. ולא שהם לא יודעים לעשות זאת: כשמדובר בלווים מהשורה יודעים הבנקאים להרתיע אותם ולהגיע לכל נכס וכל שקל, גם אם צריך להגיע לקרובי משפחה.

אין פלא שהדירקטוריונים של הבנקים וועדות הביקורת לא פוצים פה. הדירקטורים מעדיפים לשמר על משכורותיהם ויחסיהם עם ההנהלות והלווים הגדולים. מטרידה ומאכזבת במיוחד ההתנהגות של הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, שמאפשר את הסדרי החוב והמחיקות האלה, אף שהוא יודע שהם מסכנים את אמון הציבור במערכת ובפיקוח עליה.

ביתו של נוחי דנקנר
דודו בכר

לא מדובר רק בשאלה כלכלית או בנקאית, אלא בעיקר בשאלה דמוקרטית. בחירות חופשיות מדי ארבע שנים אינן ערובה או הבטחה לדמוקרטיה. במקום שבו מערכת בנקאות ציבורית, ריכוזית, גדולה מכדי ליפול, מאפשרת לאנשים שלוו מיליארדים ולא עמדו בתשלומים להמשיך לנהל אורח חיים של נסיכים ומלכים, אך מתעמרת בלקוחות קטנים ובינוניים - אין פלא שרבים חושבים שהדמוקרטיה היא רק מסך עשן למערכת שדואגת לעצמה ולמקורביה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#