חדש בבקבוק! 
מי ברזייה עם ירוקת, כמו בחצר בית ספר של פעם - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חדש בבקבוק! 
מי ברזייה עם ירוקת, כמו בחצר בית ספר של פעם

אופנת הרטרו שמכה בנו בימים אלה כבר הגיעה לקוטג', לבגדים ולמקררים ■ אין ספק שהפוטנציאל הכספי שלה יכול להגיע גם לעולם המים המינרליים

8תגובות
אלי הרשקוביץ

שני מקררים מוצבים זה ליד זה. שניהם יוצרו על ידי חברת אמקור, אבל בתקופות שונות לגמרי. את גילו של הראשון אני מעריך ב-30 שנה. הוא נמוך קומה, עגלגל, בצבע מט, עם ידית על ציר שצריך למשוך כדי לשחרר את התפס שבעזרתו היא סוגרת את הדלת. השני חדש, גבוה יותר, מלבני ומבהיק - ולדלת שלו אין ידית. שניהם מוצגים בתערוכה בכנס "בחזרה לעתיד" שנערך ביום חמישי שעבר במכללת שנקר, שעסק במותגים ישראליים מיתולוגיים שקיבלו חיים חדשים. הרעיון הוא להראות את הקווים הדומים והשונים בין העיצוב החדש של אמקור לזה הישן.

על השולחנות בתערוכה מונחים פרטי ביגוד בסגנון רטרו: מיני שכמיות, גלביות ובגדים שמזכירים את התקופה החלוצית. על הקיר תלויים רישומים שמתארים סוסיתא מודרנית, והדמיה של מה היה קורה לעיתון "דבר" אילו הוא היה עולה בימינו כאתר אינטרנט. במקרה הזה המציאות, כמו תמיד, עולה על כל דמיון: ביום שלישי השבוע החייתה ההסתדרות את מותג התקשורת הוותיק כשהעלתה לאוויר את אתר האינטרנט "דבר ראשון".

מפעל אתא המקורי. בקרוב בגדים בניחוח של צמיגים שרופים?
זולטן קלוגר / לע"מ

אני מרגיש מעט קשיש כשאני מביט במקררים. נולדתי באמצע שנות ה-70, יצא לי לקנות בתחנה המרכזית בתל אביב מקררים כמו המקרר הישן שניצב מולי כדי שישרתו אותי בדירות שכורות שבהן גרתי. מוזר לי לחשוב שהוא כבר נהפך לפריט רטרו אופנתי.

אבל אמקור לא לבד. גם אזרח חסר יומרות עיצוביות יתקשה שלא לשים לב לעובדה שאופנת הרטרו תוקפת אותנו מכל כיוון בשבועות האחרונים. בתקופה האחרונה אני מבזבז שניות יקרות מול מדף מוצרי החלב במכולת השכונתית, כשאני מתבלבל לרגע מהעיצוב החדש של הקוטג' של תנובה ומנסה להבין אם הקוטג' בעטיפת הרטרו מכיל את אותם אחוזי שומן שהכיל אחיו באריזה הקודמת. אחד הבאזזים הגדולים בעולם השיווק בימים אלה הוא הרכישה של המותג אתא על ידי הפרסומאי שחר סגל, 31 שנה לאחר שמפעל הטקסטיל הוותיק נפח את נשמתו. בקצב הזה נראה בקרוב בקניונים חנויות הנושאות שמות נשכחים כמו "סיבי דימונה" ו"כיתן בית שאן".

הרעיון השיווקי מאחורי אופנת הרטרו החדשה הוא ישן. תן ללקוחות טעם של בית אמא, מעורב בנוסטלגיה ובגעגועים למשהו ישן פשוט וטוב - והם ישלמו עליו בשמחה יותר ממה שהוא שווה. זה עובד גם עלי. שבוע קודם לכן התייצבתי לכנס הכלכלה השיתופית של TheMarker. באולם המליאה ניצב שולחן החלפות גדול. הנוכחים הוזמנו להביא פריטים שהם מוכנים להיפרד מהם, להניח אותם במקום, ולקחת תמורתם פריט אחר. בין הספרים המשומשים והחולצות הישנות שעל השולחן בלטה משאית זבל ירוקה, צעצוע ברזל ישן שעבר לא מעט, והזכיר לי משהו ששיחקתי בו פעם.

חיפשתי במהירות פריט שאוכל להחליף תמורתו. הייתי נחוש וכבר נערכתי לצאת מהמקום יחף או בלי חולצה, אבל בסופו של דבר השארתי על השולחן משקפי שמש. שרוטים אמנם, אבל כאלה שנרכשו לפני שלוש־ארבע שנים ב-25 דולר לפחות, מחיר שמשאית הצעצוע לא התקרבה אליו גם לפני 20 שנה. הילד בן ה-5 שקיבל אותה לידיו באותו ערב התקשה להבין מה הוא אמור לעשות בה.

על ילדים, רטרו עובד אחרת. הם פשוט לא היו פה בסיבוב הקודם של המוצרים. נחשפתי לכך כשהסעתי שתי ילדות שנולדו ב-2006 לאחד החוגים שלהן. "אבא של רוני, מה זה?", שאלה אותי אחת מהן, מופתעת, כשהתיישבה במושב האחורי. כשסובבתי את הראש ראיתי שהיא מצביעה בתמיהה על הידית שבעזרתה פותחים את החלון. הקונספט שבו פעולה מכנית מעגלית יכולה להיות מתורגמת להורדה אנכית של החלון לא היה לה ברור.

מבחינתה הדרך היחידה לפתיחת חלון של מכונית היא לחיצה על מתג חשמלי. המכונית המדוברת יוצרה בסך הכל ב-2007, אבל מתברר שידיות שמסובבים כדי לפתוח חלון מכונית הן כבר משהו שכבר לא מוצאים כיום. היא סיכמה את הנסיעה כשהיא מכריזה באוזני חברתה: "לאבא שלך יש אוטו ישן כזה, ממש כמו בסרטים".

כמה חודשים קודם לכן ניצבה בתי, גם היא ילידת 2006, מופתעת בחדר האמבטיה למראה מוצר לא מוכר. " מה זה?", היא שאלה אותי, כשהיא מחזיקה סבון מלבני סטנדרט, מופתעת מכך שהמוצר המדובר יכול להגיע גם כמוצק ולא רק כנוזל.

אחיה הגדול, יליד 2004, מסתובב כשעל פרק ידו שעון־מחשבון של קסיו היפנית. לפני כשלוש שנים נמצא השעון הזה בירכתי ארון בגדים ישן, שם הוא הונח בשנים שבהן עוד היה משתלם לחזור מנסיעה לארה"ב עם כמה שעונים כאלה, שנקנו בחצי מהמחיר שבו הם נמכרו בישראל. כשהוכנסה לתוכו בטרייה הוא חזר לחיים מיד, כשהוא מציג את התאריך 1.1.1985. מאז הוא פועל בלי תקלות. עם כל הכבוד לאופנת הרטרו, ספק אם בעולם של סמארטפונים אפשר להלהיב אדם מבוגר עם מוצרים יפניים משנות ה-80. במקרה הזה, הצידוק העיקרי לשימוש בשעון הוותיק הוא האיסור על שליפת מכשיר הטלפון הסלולרי בחצר בית ספר.

השרידות של שעון הקסיו מזכירה את הקסם הגדול ביותר שהיה במוצרי העבר, שדווקא הוא לא חוזר לאופנה: העמידות שלהם. אף איש שיווק לא מציג לבעל הבית שלו את הרעיון לייצר מכונת כביסה שסגנון הרטרו שלה מתבטא בכך שהיא מחזיקה מעמד 20 שנה, כמו פעם - ולא צריך להחליפה כל ארבע שנים. אף אחד לא מציע מכוניות אמינות שלא נהפכות למועמדות לגריטה אחרי עשר שנות נסיעה.

הרטרו מוגבל מבחינות נוספות. המיתוג החדש של תנובה, למשל, לא כולל את מכירתה חזרה של החברה מהבעלים הסיניים הנוכחיים שלה לידי המושבים והקיבוצים שהקימו אותה לפני 90 שנה. הייתי רוצה להיות נוכח בישיבה שבה מסבירים הפרסומאים הישראלים לחברי הדירקטוריון הסינים שהרעיון שלהם למשוך את הצרכן הישראלי מתמקד בחזרה לעיצוב המיושן של פעם. אני לא מאמין שהסינים כבר בקטע של רטרו: הם עדיין עסוקים במעבר מאורז ואופניים לבשר בקר ומכוניות. רטרו הוא פריווילגיה של מדינות מפותחות.

גם במקרה של אתא ספק אם מישהו מתכנן לקחת את הרטרו עד הסוף, ולהוסיף לבגדים החדשים ניחוח של צמיגים שרופים - זכר להפגנות הסוערות של אמצע שנות ה-80, כשהמפעל סגר את שעריו כחלק מקריסת ענף הטקסטיל הישראלי.

מים בארומה חלודה של צינור השקיה

ועדיין, התערוכה בשנקר מבהירה לי שיש כאן הזדמנות עסקית. אמת, לסבון מוצק, שעוני־מחשב, חלונות מכונית שנפתחים בעזרת סיבוב של ידית יש מגבלות, אבל אני בטוח שיש משהו בתחום שאני יכול להציע. חום הקיץ וחג השבועות המתקרב - הוא חג המים - הם שאחראים בסופו של דבר להברקה שעולה בראשי.

לפני כמה חודשים שוחחתי עם אחד משלושת השחקנים המרכזיים בשוק המים המינרליים בישראל. בתור צרכן שרוכש מים מינרליים בבקבוקים לעתים רחוקות, ואז רגיל לאסוף את שמיניית המים הזולה ביותר המוצעת בתחנת הדלק, הופתעתי לגלות כמה מובחנות הקטגוריות השונות בתחום בעיניהם של המקצוענים.

"יש לך את מה שמוגדר 'פרימיום במיינסטרים' - שם נמצאות נביעות ומי עדן. קצת מעליהם - בעלות גבוהה ב-10% - נמצאים המים של סן בנדטו. 10% מתחת למיינסטרים יש לך את אקווה נובה ועין גדי, שמשתייכים לקטגוריית 'ואליו' (ערך לצרכן). מעל כולם נמצאים 'פרייה' ו'סן פלגרינו'", הוא הסביר בפירוט.

אתה יכול להסביר לנו איך לעזאזל הצלחתם ליצור קטגוריות בתוך מים? למה שעין גדי לא יהיו פרימיום?

"השוק דחף כל אחד מהם לקטגוריה שלו. מעבר לכך, סן בנדטו הם מים מאזור האלפים וכנראה שבכל זאת העלויות של הבאתם לארץ גבוהות מהעלויות של נביעות ומי עדן, שמביאות מים מקרית שמונה. אקווה נובה הצטרפו לשוק המים כשכל הקטגוריות כבר היו תפוסות. מאחר שאלה מים שמיוצרים בנתניה, הם היו יכולים להתחרות בעלויות של מים שמגיעים מים המלח".

כשאני נזכר בשיחה הזאת אני מבין שההזדמנות הגדולה נמצאת במכירת מים בסגנון רטרו. למה הישראלים מתגעגעים אם לא למים ששתו בילדותם? אני לוקח מפית נייר ומשרבט עליה במהירות את התוכנית העסקית. בקבוקי המים שנייצר יימכרו בגדלים סטנדרטיים, אבל השוס יהיה בטעמים.

שלושה קווי יצור מתוכננים: הראשון ייקרא בפשטות "הברזייה" - ויכיל מים בטעם מי ברזייה של חצר בית ספר הישנה, בניחוח האזוב והירוקת שהצטברו סמוך לפייה שאליה קירבנו את פינו כדי לשתות. הקו השני ייקרא "הכיור" - ויתבסס על טעם המים שנהגנו לשתות ישירות מברז המטבח. במקרה זה המים שיקבל הצרכן יהיו בניחוח של אותו סיר פסטה משומש שהיה מונח על קרקעית הכיור, וכה נזהרנו שלחיינו לא ייגעו בדפנותיו בזמן שכופפנו את ראשינו כדי לשתות ישר מהברז.

השלישי ייקרא "הממטרה" - ויכיל מים בארומה חלודה של צינור השקיה. כדי להביא את הצרכן קרוב ככל האפשר לחוויית השתייה של מי ממטרה רגע אחרי שסיים להשתולל בדשא, פייה מיוחדת בקצה הבקבוק תדאג עבורו לחוויית השפרצה אותנטית שתותיר את כל פלג גופו העליון רטוב אחרי שסיים לשתות - כמו בחוויה המקורית. אין לי ספק שאפשר יהיה למכור את המים האלה במחיר מי פרימיום - לכל הפחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#