חצות הלילה, השוק הסיטוני: האם כאן נמצא הכסף? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

חצות הלילה, השוק הסיטוני: האם כאן נמצא הכסף?

ביקור לילי בשוק הסיטוני בצריפין מזכיר שבשרשרת יוקר המחיה שום גורם לא רואה את עצמו כאשם - והגורם היחיד שאמור לקחת אחריות משקיף על העניינים מהצד

6תגובות
השוק הסיטוני בצריפין
אייל טואג

יום רביעי, חצות הלילה. הדבר הראשון שתופס את תשומת הלב שלי בכניסה לשוק הסיטוני בצריפין הוא הג'יפים שחונים בחוץ. פאג'רואים ולנדרוברים מבהיקים עומדים על המדרכה מחוץ לשער הכניסה, שדרכו יכולים להיכנס רק טנדרים ומשאיות שהגיעו להעמיס סחורה. אחרי חיפוש קצר אני מוצא מקום חנייה מכובד: מאחורי ג'יפ ב.מ.וו לבן ולפני אחיו התאום — ב.מ.וו זהה, רק בצבע שחור.

המכוניות מרמזות שיש כסף בירקות ופירות. אני נזכר שגם המיליארדר טדי שגיא החל את דרכו העסקית כסוחר ירקות, הרבה לפני שעבר להשקיע בנדל"ן ובחברות המספקות פלטפורמה טכנולוגית להימורים ברשת. מצד שני, גם על הממציא תומס אדיסון מספרים שמכר ירקות לפני שעבר להתעסק בחשמל. המכנה המשותף בין השניים לא חד־משמעי: עבור שגיא, ב.מ.וו כמו אלה שחונות בחוץ הן בסך הכל צעצוע, ואדיסון ידוע בכך שסיים את חייו ככישלון עסקי.

"זה לא שאנחנו עניים, אבל הג'יפים שאתה רואה בכניסה הם לא שלנו. הם של הלקוחות", מסביר לי נאשד, הבעלים של נ.ע.ם פירות וירקות. "אנחנו חונים במגרש חנייה אחר. חוץ מזה, היום אתה יכול לקנות ג'יפ גם ב–1,500 שקל בחודש והלוואה מהבנק. אם ייקחו לך אותו בסוף — אז ייקחו אותו".

כמה אתה מרוויח?

"אנחנו לוקחים עמלה של 12%–14%".

במעבר בין החוליות של שרשרת יוקר המחיה אף פעם לא תמצא מישהו שיעיד שהוא אחד מהאשמים. עם זאת, בשבועות האחרונים מוצפת הארץ ביוזמות של רכישת פירות וירקות ישירות מהחקלאים, תוך ניסיון להתגבר על פערי התיווך שגוזרים לעצמם הסיטונאים והקמעונאים בדרך לצרכן. הצרכן הישראלי פשוט מתקשה להבין איך ייתכן שהחקלאים קורסים ומתלוננים שהם מוכרים את הסחורה שלהם במחירי הפסד, בעוד הוא רוכש אותה במחירים גבוהים במאות אחוזים ברשתות השיווק. חצות הלילה, השוק הסיטוני — אלה הזמן והמקום הראויים למצוא את התשובה לשאלה שהעלה שר האוצר הקודם, יאיר לפיד, לפני כמה שנים: איפה הכסף?

אני צועד פנימה אל תוך השוק. עבור מי שזאת הפעם הראשונה שלו במקום, מדובר בחוויה מפחידה. העובדים מהלכים ברחבה באדישות, אבל אני מתנהל בקפיצות מצד לצד, בניסיון להתחמק מעשרות המלגזות שדוהרות במקום. לוקח לי זמן להבין שכמו ברחובות הכאוטיים של הודו, גם כאן יש סדר בלתי נראה בנהיגה המופרעת.

החנויות המרכיבות את השוק הסיטוני הן למעשה עשרות האנגרים, שבהם הררי ארגזים של ירקות ופירות המגיעים לכאן מכל מושב וקיבוץ שאפשר להעלות על הדעת. כ–15% מהמסחר בתחום בישראל עובר כאן. המשאיות ששולחים החקלאים פורקות את הסחורה במקום, והכסף מועבר אליהם בסוף היום לפי הכמות שנמכרה. הלקוחות — מרכולים קטנים, חברות קייטרינג או באסטות בשוק — סוגרים את העסקה בטלפון, או שולחים מישהו שיבוא וישוטט בין הדוכנים. ערבית ועברית משמשות כאן במקביל, ורבים מהסוחרים מגיעים מהגדה. למראה היקף המסחר אפשר להבין במהירות שעם כל הכבוד ליוזמות המכירה הישירה — זאת יכולה להוות מחאה נאה, אבל לא פתרון כולל לאלפי הטונות של סחורה שעוברים פה.

השוק הסיטוני בצריפין
אייל טואג

לא נעים לי להחצין את העייפות שלי. הנוכחים במקום רגילים להיות כאן, לילה אחר לילה, בכל יום מימות השבוע. סיטונאים, בעלי באסטות ומכולות, נהגים ופועלים — עולם שלם של אנשי לילה. שעות הפעילות הרשמיות הן 21:00 עד 6:00 בבוקר בימים א'־ה' ובמוצאי שבת, ובין 3:00 לפנות בוקר ל–6:00 בבוקר ביום שישי, אבל חלק מהסיטונאים טוענים שהם פתוחים 24 שעות.

"אני פה כל יום מ–22:00 עד 6:00", אומר נאשד. "רק את יום שישי יש לנו כדי להתנתק קצת מהעסק".

"אז מתי אתה ישן?

"בבוקר אני לוקח כמה שעות".

בחנות אחרת, מתחת לשלט שעליו הכיתוב "יבולי מטולה", עומד המוכר אבישי ואוכל אפרסק תוך שהוא עסוק בסגירת עסקה בטלפון הנייד. "איזה אפרסק אתה רוצה? יש ב–10 שקלים, יש ב–7, יש גם ב–2. יש לי אפרסק של פרידמן, משהו מיוחד", הוא מסביר ללקוח.

שמעת על מחאת הרכישה הישירה, אני שואל אותו כשהוא מסיים. "כן. גם אותנו פה שוחטים. אני לא יודע למה החקלאים רוצים להרוס אותנו. הם חושבים שאנחנו עושים מיליונים. מה שכן, צריך להסדיר את השוק. הסוחר שלידי פותח את החנות ב–18:00, הרבה לפניי, והוא כבר גמר את הסחורה שלו עד עכשיו. יש פה בן אדם שמשתלט על שבע־שמונה חנויות בשוק ולא מוכן לסגור אותן בשעות שבהן השוק לא פעיל".

אז למה גם אתה לא פותח מוקדם?

"כמה שעות אני יכול לעבוד? מה, אני אביא גם את האשה והילדים שיעמדו פה?"

ואתה לא חושש שהלקוחות שלך ילכו לקנות את הסחורה ישירות מהחקלאי?

"לחקלאי הם משלמים מזומן. לי הם משלמים באשראי שלושה חודשים קדימה. החקלאי גם לא יכול להציע לבעל החנות את כל מה שהוא רוצה".

אין ירק או פרי שלא תמצאו פה. כולם יפים ומבהיקים, ולא בזכות תאורה מיוחדת או מראות כמו אלה שמסייעות להם להיראות מצודדים בסופרים. "העגבניות ירוקות כאלה בכוונה?", אני שואל את נאשד ומצביע על הארגזים. "אלה אפילו יותר מדי אדומות. בקיץ צריך לקטוף אותן צהובות ממש".

אחרי 16 שנה כסיטונאי בשוק, לנאשד יש משנה סדורה בנוגע לבעיות בענף. "כל הבעיות התחילו לפני 15 שנה. רפאל איתן היה אז שר החקלאות, והוא הסיר את הפיקוח בתחום. מאז כל אחד שרוצה יכול לקחת משאית, להעמיס אותה ולחלק סחורה. היום הירקן הכי קטן מקבל סחורה לחנות. מועצת הפירות והירקות רק לוקחת את הכסף מהחקלאים בלי לספק פיקוח, ואין מי שיפצה לא אותנו ולא את החקלאים. אני הרי משלם היטל ירקות ופירות ומעביר את העלות הלאה על החקלאים, כך שהחקלאים סתם מממנים פקידי מועצה שאין בהם תועלת. כל אחד יכול לשתול מה שהוא רוצה ואין שום תכנון. לפני כן היו מגדירים לכל אחד 'אתה מגדל 30 דונם מלפפון, אתה מגדל 30 דונם עגבנייה'. היום יש בשוק הצפה והמחיר יורד. לפני שבועיים היתה הצפה של מלפפונים וזרקנו הכל".

למה זרקתם? אתם לא אומרים לחקלאי מראש "אל תביא"?

"ומה הוא יעשה עם הסחורה? לחלק אני אומר בטלפון 'עזוב, אל תבזבז כסף על הובלה וארגזים', אבל לפעמים הוא מביא כי הוא לא רוצה לזרוק. החקלאים שוכחים את כוח השוק. אם אני אחזיק עשרה משטחים של חציל, המחיר יירד ואין מה לעשות. הפוליטיקאים לא עובדים. תן לי שר חקלאות אחד שיהיה מקצוען. מי השר עכשיו? אני אפילו לא זוכר. לפניו היה יאיר שמיר, לדעתי הוא לא ידע אפילו מה זה סלק. המדינה לא רוצה שהחקלאות תתקיים, וזה יהיה אסון כי זה הענף שהמחזיק הרבה משפחות. בישראל מייצרים יותר ירקות ופירות ממה שאנחנו אוכלים. אז בשנה שעברה הטבע דילל אותנו, אבל השנה יש הרבה יבול. תסתכל על האפרסק והנקטרינה — יש פה מלא פרי. אם אתה רוצה לחזור עוד אחורה לסיבות שגרמו למצב, תחזור להסכם האוטונומי".

הסכמי אוסלו?

"אנחנו קוראים לו ההסכם האוטונומי. נתנו שם פיצוי קטן לחקלאים הישראלים, ששמחו כי הם קבלו כסף שהם לא תיכננו עליו, אבל ההסכם הזה איפשר להכניס לפה סחורות מהגדה בלי פיקוח, ופגע ברווחיות שלהם. חוץ מזה, התאילנדים התחילו את כל הצרות של החקלאים. כשהפועלים של החקלאים היו מגיעים מהשטחים, שילמו להם לפי יום עבודה. לתאילנדים משלמים עכשיו תעריף חודשי, ומתחייבים להעסיק אותם שמונה שעות ביום. אז החקלאים הישראלים התחילו לגדל 40 טון במקום 20 טון, ואם קודם היו חקלאים שעבדו עונתי — חממות פרחים בחורף ובקיץ הולכים לים ולהפך, היום כולם עובדים סביב השעון. אם יש לך עשרה תאילנדים, אתה חייב לייצר משהו כל הזמן. הצרה היחידה של החקלאות זה התאילנדים. הפתרון של הבעיה בענף הזה חייב להיות כולל. אם יהודי נדקר בתל אביב כולם ישר רצים למיקרופון להתראיין, אבל במה שקורה פה אף אחד לא מעוניין".

עם כל הכבוד לתאילנדים ולמועצת הפירות והירקות, האויב הגדול של הסיטונאים כאן הוא הרשתות הגדולות. הגורמים הגדולים בענף — שופרסל, רמי לוי, יינות ביתן — כמעט לא קונים כאן את הסחורה שלהם, אלא דרך חברות סיטוניות שנמצאות בבעלות המשותפת שלהן ושל חברת ביכורי השדה דרום — הגורם החזק ביותר בתחום המסחר בפירות וירקות בישראל. הסיטונאים של צריפין אמנם לא מזכירים את שמה של ביכורי השדה, אבל מרשים לעצמם לדבר על הרשתות העובדות עמה.

"תראה את זה: רמי לוי פתח לידו סניף ושבר אותו", מסביר לי המוכר העומד מתחת לשלט "תפוחי אדמה עצמונה" ומצביע על לקוח. "בגלל המלחמה של רמי לוי נגד סופר דוש, הירקן הזה נשבר. הוא גמר עליו. מת פה היום. אין תנועה. אם כל הרשתות היו קונות דרך השוק, היה פה מסחר. צריך לבטל את המכירה הישירה של החקלאים לרשתות", הוא אומר.

בתוך שרשרת יוקר המחיה כל אחד דואג לכיס שלו, והאיש שאמור לדאוג לתמונה הכוללת מרשה לעצמו להביט בנעשה מהצד. "אנחנו שמחים שהחקלאים מתאגדים מול רשתות השיווק", אמר שר החקלאות אורי אריאל לפני שבוע, אחרי מפגש עם מזכ"ל תנועת המושבים מאיר צור, המשמש גם כיו"ר התאחדות חקלאי ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#