כך חגג האדם הקדמון יום הולדת למדינה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

כך חגג האדם הקדמון יום הולדת למדינה

ביקור בשוק הפליאוליתי מבהיר: אחרי שחיסל חזיר בר וטרף אותו, האדם הקדמון לא ויתר על ארטיק ואספרסו איכותי

7תגובות

יום שישי בצהריים, בשבוע שעבר. בכניסה למנזר השתקנים בצומת לטרון יש פקק, ואפילו בשולי הכביש המוביל למגרש החנייה כבר אין היכן לחנות. יום השואה מאחורינו, יום הזיכרון מתקרב, אבל ההמונים שגודשים את המקום לא הגיעו כדי לבקר במוזיאון יד לשריון או להתייחד עם קדושת המנזר. שוק הפליאו, שמתארח בלטרון, הוא שמושך את הישראלים שרואים את הנולד והגיעו כדי להצטייד לקראת אירועי יום העצמאות. מאות הנוכחים מפנטזים על הרגע שבו ישלפו מהצידנית את המוצרים הפליאוליתיים שקנו במיטב כספם בשוק, ויביטו בזלזול בשותפיהם למנגל המנפנפים בקרע קרטון על קבבים תעשייתיים. דגלים ובשר איכותי הולכים טוב ביחד.

אני חונה הרחק ומתחיל לצעוד. רמת האדרנלין שלי עולה. אני מוודא שהחנית שהבאתי אתי מושחזת לקראת ההיתקלות הצפויה בחזירי הבר שאמורים להיות במקום, ובודק שהנרתיק הצמוד לאזור חלצי מלא באבנים שאותן אוכל ליידות בחיות טרף שבהן אתקל. אחרי הכל, פליאו (Paleo) הוא שם חיבה למלה "פליאוליתית", או ליתר דיוק "תזונה פליאוליתית". התקופה הפליאוליתית החלה לפני כ–2.5 מיליון שנה והסתיימה רק לפני כ–15 אלף שנה. הקונספט של הדוגלים בפליאו הוא פשוט. במשך מיליוני שנים התרגלו בני האדם לאכול את מה שצדו, דגו וקטפו. המהפכה החקלאית שינתה את התזונה שלנו מקצה אל קצה: התחלנו לאכול מיני דגנים שלמדנו לגדל בכמויות גדולות, ולתפריט שלנו נכנסו מזונות כמו אורז וספגטי - ובעיקר הרבה לחם. אלא שמבחינה אבולוציונית 10,000 השנים האחרונות שקולות לרגע קט, והגוף שלנו עדיין רגיל לתזונה של הימים שבהם צדנו דובים וטרפנו אותם במקום. כדי להרגיש טוב ולהיות בריאים, אנחנו צריכים לחזור לשם. לאנשי הפליאו לא מספיק שנפסיק לצרוך ביסלי, קולה, סוכריות גומי ושאר אסונות תזונתיים מהעשורים האחרונים: הם רוצים שניקח עוד 10,000 צעדים אחורה - ונוותר גם על חומוס, קינואה, סוכר מעובד וקמח מלא.

שוק פליאו בלטרון, נתח בשר
תמר אוליביה

סביב הגישה הזאת יש מחלוקת גדולה: על כל חובב פליאו תמצאו שני טבעונים שיסבירו לכם שבשר הוא מסרטן, אבל חייבים להודות שברמה השיווקית קל יותר למכור את הפליאו מאשר את הטבעונות. בעוד שישראלים רבים חושבים שאי אפשר לקרוא לארוחה "ארוחה" אם לא נכללת בה תרנגולת קטנה - ולא משנה כמה עשיר היה הסלט או כמה צבעוניות היו הקטניות שהונחו לצד האורז - החבר'ה של הפליאו פשוט הולכים על הקטע הטעים. אחרי הכל, המושג "דל שומן" לא היה קיים בתקופת האבן. הרעיון של אימוץ מקטע אחד מהחיים הקדמוניים - בלי לישון במערה ולמות בלי שיניים בגיל 40 - קוסם לרבים.

בכניסה אני חולף על פני אנשים הממצמצים בשפתיהם בשביעות רצון ותרים נואשות אחר קיסם שיניים, ובאשר אני מביט אני רואה דוכנים עם נתחי בשר מעושנים, חטיפי נקניק מיובשים, נקניקיות עסיסיות וגבינות שמנות. יש כאן אפילו ארטיקים פליאוליתיים עסיסיים וקפסולות אספרסו פליאוליתיות. שוק הפליאו נותן הרגשה שהתקופה הפליאוליתית היתה בעצם ארוחת שחיתות אחת גדולה, וחייו של האדם הקדמון היו סוג של בופה מתמשך, שבמהלכו הוא פשוט צעד בג'ונגל כשהוא חוטף לעצמו ביס מכתף של תאו או מקלף רצועת בייקון עסיסית מחזיר בר שעבר במקרה.

הפליאו הוא גם חוויה משחררת ברמה המצפונית: בזמן שהצמחונים זוכרים שעבור בעלי החיים כל יום הוא יום השואה, אנשי הפליאו לא מוטרדים בזוטות כאלה. מבחינתם, בעולם יש טורפים ונטרפים, ובשביל הבריאות עדיף להיות בצד הטורפים. הם לא מתעסקים אפילו במוות האפשרי של עצמם: האדם הקדמון הרי לא הטריד את עצמו בכולסטרול גבוה, בעיות לב או הסתיידות עורקים. אלה שייכים לחלשים, ואם רק נקפיד על תזונה פליאוליתית נוכל לשכוח מסוכרת ומיתר לחץ דם.

את מסע העינוגים אני מחליט להתחיל דווקא בקינוח. לא רחוק מהכניסה ניצב דוכן של משפחה שעלתה לישראל מטורונטו, והחליטה לייבא לישראל סירופ מייפל אורגני ישירות מוויסקונסין. הם מסבירים לי שהם מוכרים מייפל אמיתי, השרף המזוקק של העץ, בלי תוספת סוכר. "4 ליטרים של שרף מבושל מניבים ליטר אחד של מייפל", מסביר לי ראש המשפחה, העומד בדוכן לצד בנו. את שם משפחתו המקורי, מקגאווין, הוא ירש מאבותיו האירים, אבל בישראל הוא נקרא אברהם מגאון.

אנשים בשוק פליאו בלטרון
תמר אוליביה

מה שווה המייפל אם בתור חובב פליאו אסור לי לאכול פנקייק?

"אפשר להשרות בו את הבשר לפני שעושים על האש, כי זה הופך אותו להרבה יותר טעים. אנחנו משתמשים בזה גם לקציצות עוף, וגם כדי לשים את זה על גלידה", מסביר לי בנו של מגאון העומד לצדו.

"אחרי שעלינו לארץ ראיתי שמשתמשים פה בסירופ מייפל, אבל הוא נמכר במחיר מגוחך. בקבוק קטן כזה, שאני מוכר ב–40 שקל, עולה בחנות 57 שקל. זה תחליף לסוכר. אנחנו צריכים ללמד את הישראלים מה זה ולהרגיל אותם להשתמש בו", מסביר האב.

כל אחד מהמוכרים שמח להסביר לי מה ייחודי במוצר שלו. "את הבייקון שלנו אנחנו עושים בעבודת יד ומייצרים אותו על ידי כבישה במלחים מיוחדים", מסביר לי המוכר בדוכן קותלי החזיר.

ומה ההבדל בינו לבין בייקון רגיל שאני קונה בסופר אמריקאי?

"את הבייקון בארה"ב מספיגים בסוכרים לפני שהוא מגיע למדף", הוא אומר בבוז.

"את הנקניקיות שלנו אנחנו מייצרים בתהליך של טחינה וערבוב ידניים", מסביר לי המוכר בדוכן הסמוך.

אין מכונה שמעורבת בסיפור?

אדם בשוק הפליאו בלטרון מחזיק ארגז דובדבנים
תמר אוליביה

"המכונה רק דוחסת את הבשר, אבל אפילו הקשירה של הנקניקיות ידנית".

וממה עשויה האריזה של הנקניקייה?

"המעיים שאליהם מכניסים את הבשר עשויים מקולגן שמעובד מעורות של בקר. אנחנו מכינים אותן במפעל בכפר סבא שאותו אנחנו שוכרים לכמה ימים בכל חודש. אני מכין נקניקיות מאז 2007. זה משהו שבא אצלי מאהבה".

וזה פליאו?

"אני מייצר שבעה סוגי נקניקיות. שישה מתוכם הם פליאו, בשביעי אני מוסיף לתערובת הבשר פירורי לחם".

לא רחוק מהם מוכרים גבר ואשה בשר מיובש בשם דרוורסט. הבחור הוא מילטון אנדלין, ישראלי יוצא דרום אפריקה. "באיזשהו שלב נמאס לי שמביאים לי את הבשר הזה מדרום אפריקה בשקיות קטנות, אז החלטתי לייצר אותו פה", הוא מסביר. "אני מייבש אותו בשמש ובקופסאות בסיוע של מאווררים שמאפשרים שליטה בטמפרטורה שלו".

בשר בשוק פליאו בלטרון
תמר אוליביה

שום אש לא מעורבת בסיפור הזה?

"לא. רק בשר ותבלינים".

ואת עוזרת לו?

"אני תימנייה, אני רק מתעסקת עם הכסף", משיבה הבחורה שלצדו, המשתייכת לעדה לא פליאוליתית בעליל. התימנים לא היו מוצאים עצמם בשוק הזה, שכן אני לא מצליח למצוא במקום עדויות לבצק או למרגרינה. על אותו משקל אני מניח שגם חגיגות המימונה לא היו נהוגות בתקופת האבן, עד שאני רואה דוכן עם תנור שאי אפשר לטעות בו כי הוא משמש לאפייה. המוכר מסביר לי שמדובר בפיצה העשויה מקמח טפיוקה ושקדים — והכל כבר אזל מזמן.

אלקטרוליטים נטולי סוכר

לא רחוק משם ניצב דוכן שבו מוכרים חמאה מזוקקת. המוכר מסביר לי כי בעוד שהחמאה הרגילה שאנחנו אוכלים בבית מכילה 20% שומן ועוד 80% מוצקי חלב, כאן מוכרים חמאה עם 100% אחוזי שומן. "ניקינו מהחמאה הזו את כל החלבונים והפחמימות המיותרים. אנחנו לא רוצים כאן לא את הפחמימה ולא את הסוכר. זה טוב כי כשמטגנים בה משהו במחבת, זה לא נשרף", הוא אומר ומציע לי פח עם 2 ק"ג של חמאה בצבע כתמתם שיובאה מהולנד תמורת 160 שקל. לצד החמאה הוא מוכר שמן קוקוס מסרי לנקה, וקופסאות משקה קל שבהן מי קוקוס. "זה מרווה יותר ממים", הוא מבטיח, "יש פה מלא אלקטרוליטים ואשלגן". חם לי, אני צמא, ואני אוהב קוקוס, כך שאני רוכש קופסה קטנה ב–10 שקלים, רק שאת השלוק שאני לוקח אני מתקשה לא לירוק על הרצפה. משהו באלקטרוליטים לא מסתדר לי על הלשון. החיך שלי מרגיש בהיעדרן של תשע כפיות הסוכר שאותן הוא רגיל לקבל בכל פחית משקה קל אחרת.

הכל מצוין, אבל משהו חסר לי. אין כאן זכר לחוויית הציד שלה ציפיתי. כל מה שיש הוא דוכנים מהוגנים, המוכרים מוצרים ממותגים היטב, ומתקן אומגה שנועד להעביר את זמנם של הילדים, שלא מבינים למה מבזבזים להם את הזמן בדרך לפיצרייה הקרובה.

אלא שאז אני נתקל בדוכן המעשנות. מעשנה היא תנור בגודל של מנגל גז סטנדרטי, שאליו מוכנסים נתחי בשר גדולים עטופים בנייר כסף ויוצאים ממנו נימוחים ועסיסיים. הוא מחומם בהבערת שבבי עץ, מצדו יוצאת ארובה וצינור קטן המנקז החוצה לדלי את שאריות השומן.

השוס הגדול הוא שמחלקים כאן מנות טעימה בחינם. "אבא, בואו, בואו לפה, מהר!", צועק נער אחד לבני משפחתו, והנוכחים נזכרים בשורשים הפליאוליתיים שלהם ומסתערים על הקיסמים שעמם הם אמורים לטעום מהבשר באופן שלא היה מבייש את האדם הקדמון. המעשנה עולה קצת יותר מ–4,000 שקל. שבבי העץ מגיעים בטעמים כמו אגוז או מייפל, שנספגים בבשר. "זה תנור שכל הזמן נשאר חם. אתה יכול להכין את הבשר לפני האירוע ולהשאיר אותו בפנים, ככה לא תיתקע ליד המנגל כשכולם אוכלים ולא תצטרך להתנחם בזה ש'טוב, אני אולי תקוע בצד כל האירוע, אבל אני זה שמקבל בסוף את הבשר האיכותי'", מסביר לי איש המכירות שבקי בפסיכולוגיה של המנפנף הישראלי.

לצד המעשנות אני רואה עמדה שבה משווקים נופשים ספורטיביים היכולים להתאים למי שרוצה להכין עצמו להיתקלות עם דב גריזלי. משקולת ענק להנפה מונחת על הרצפה, ולצדה חבלים גדולים שמתאימים לחילוץ משאית או דינוזאור ששקע בבוץ. אנשים מתמסרים בכדורים גדולים וכבדים כמו סלעים, ואחרים מניפים פטיש 6 ק"ג ומכים עמו בצמיג של טרקטור.

"לחבל הזה אנחנו קוראים Battle Rope (חבל קרב, ח"ע), פה יש פעמון בקר כבד שחקלאים רוסים היו עושים אתו תרגילים. אנחנו מוכרים לאנשים ומשפחות סוג אחר של חופשה", מסבירה לי אלה ארד, שמפעילה את החברה עם בעלה. למרגלותיה אני רואה את בנה הפעוט, מתפלש בהנאה בארטיק שוקולד שאותו הוא זולל. "זה, למשל, לא פליאוליתי", אני אומר לה. "זה דווקא ארטיק פליאו — הוא עשוי רק משוקולד מריר. בלי סוכר", היא משיבה. מתברר שמיד אחרי שסיים לזלול זברה, האדם הקדמון יכול היה להרשות לעצמו לשלוח יד לשיח הסמוך, לקטוף ממנו ארטיק טעים, ולקנח עם אספרסו.

אני עייף מהחינגה ופונה חזרה למכונית. ליד היציאה אני מזהה דוכן מסאז'ים שמעניק טיפולי גב. הם היו יכולים להרוויח הרבה יותר אם היו מזהים את ההזדמנות העסקית שבהענקת עיסוי מיוחד לשרירי הלסת המותשים של המבקרים במקום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#