השכר והפריון יעלו? זו יכולה להיות הבשורה המשמעותית של כחלון ונתניהו - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השכר והפריון יעלו? זו יכולה להיות הבשורה המשמעותית של כחלון ונתניהו

האיתותים מהחברה שראינו בשנים האחרונות לא יכולים להשאיר את נתניהו אדיש ■ יש מקומות שבהם הוא יכול לזוז ממקומו מבלי להקריב את האידיאולוגיה שלו

17תגובות

מדינה שלמה עוצרת את נשימתה כבר כמה שבועות וממתינה להכרעה הדרמטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשאלה אם תקציב המדינה הקרוב יהיה לשנה או לשנתיים. טוב, אולי קצת הגזמנו, ולא כל המדינה עסוקה בזה, גם לא חצי או רבע מדינה. בקושי כמה פקידים במשרד האוצר ובמשרד ראש הממשלה שקועים בעניין הזה, אבל הם הצליחו ליצור תמונת מצב מעניינת, שלפיה אם יעבור בכנסת תקציב דו־שנתי ל-2018-2017, אז מובטח שהממשלה הזו תשרוד לפחות שנתיים ויושגו שקט ויציבות פוליטית.

יציבות היא עניין חשוב וראוי, אך השאלה היא כמובן: יציבות לאיזו תכלית? ואיך בדיוק ייראה התקציב הזה? האם הוא יהיה עוד מאותו דבר, או שמא נראה בו שינויים מרחיקים לכת בקידום בעיות משקיות חשובות כמו פריון העבודה, הפערים החברתיים, השירותים שהמדינה מספקת וטיפול במנועי צמיחה שיוציאו את המשק מהצמיחה המאופקת שהוא מציג בשנים האחרונות?

בנימין נתניהו ומשה כחלון
עמית שאבי

העמדה המקצועית של משרד האוצר, שאותה מוביל הממונה על אגף התקציבים, אמיר לוי, עומדת בניגוד מוחלט לרעיון התקציב הדו־שנתי. השר שלו, משה כחלון, אמביוולנטי. הוא מתנגד כי הוא אוהב לגבות את אנשיו, אך למעשה, גם הוא זקוק לפרק זמן ממושך כדי לממש את רעיונותיו להורדת יוקר המחיה בשוק הדירות, המזון והבנקאות. לכן, אם תכלית התקציב הדו־השנתי היא רק לספק לנתניהו יציבות לשלטונו, זה לא מעניין את כחלון. אך אם הוא יקבל הבטחה וגיבוי לקדם רפורמות חשובות - הוא יקריב את אנשי אגף התקציבים.

קשה למצוא תומכים נלהבים לתקציב הדו־שנתי, למעט שר האנרגיה, יובל שטייניץ, שחתום על ההמצאה הזאת, שיושמה ב-2012-2011 כשכיהן כשר האוצר. לעתים נדמה כי שטייניץ מצפה לקבל פרס נובל לכלכלה על המצאתו. אין בעולם תקדים או ניסיון לניהול תקציב דו־שנתי, וגם הניסיון החד־פעמי שלנו לא סיפק עדויות לכך שזו המצאה גאונית.

להפך - הגירעון בתקציב באותה תקופה היה גבוה במיוחד, ויש שמייחסים זאת לאובדן שליטה בתקציב. אפילו נתניהו אינו תומך נלהב של הרעיון הזה מסיבות כלכליות ובעבר נהג ללעוג לאובססיה של שטייניץ לתקציב דו־שנתי. אבל השאלה אם יהיה זה תקציב לשנה או לשנתיים באמת פחות חשובה מהשאלה איזה תקציב זה יהיה ומה מטרותיו. זה כבר הופך את הדיון למסובך יותר, כי שר האוצר כחלון וראש הממשלה נתניהו לא רואים תמיד עין בעין את יעדי המשק.

גם נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, שנדרשה לנושא כיועצת הכלכלית לממשלה, לא רואה עין בעין את היעדים של המשק עם נתניהו וכחלון. אין לה התנגדות נחרצת לתקציב דו־שנתי, כל עוד יש את ה"נומרטור", אותו מעצור שמונע מהממשלה להגדיל הוצאות כשהיא חורגת מיעד הגרעון.

ההוצאה הלאומית כאחוז מהתמ"ג ב-OECD ב-2014
קוריאה - כ-33%
שווייץ - כ-34%
אוסטרליה - כ-35%
אסטוניה - כ-37%
ארה"ב - כ-37%
אירלנד - כ-37%
ישראל - 39.2%
קנדה - כ-39%
פולין - כ-41%
צ'כיה - כ-42%
בריטניה - כ-43%
גרמניה - כ-43%
ספרד - כ-45%
ממוצע OECD - 45.2%
נורווגיה - כ-45%
יוון - כ-50%
איטליה - כ-51%
שוודיה - כ-52%
אוסטריה - כ-53%
דנמרק - כ-56%
צרפת - כ-57%
פינלנד - כ-58%

ההוצאה הלאומית על השתתפות פעילה בשוק העבודה כאחוז מהתמ"ג ב-OECD ב-2011
מקסיקו - כ-0.1%
ארה"ב - כ-0.2%
ישראל - 0.2%
אסטוניה - כ-0.3%
קנדה - כ-0.3%
צ'כיה - כ-0.3%
קוריאה - כ-0.4%
הונגריה - כ-0.4%
סלובניה - כ-0.4%
איטליה - כ-0.4%
פולין - כ-0.4%
ממוצע OECD - 0.6%
שווייץ - 0.6%
אוסטריה - כ-0.7%
גרמניה - כ-0.7%
ספרד - כ-0.8%
צרפת - כ-0.9%
פינלנד - כ-1%
שוודיה - כ-1.1%
הולנד - כ-1.1%
בלגיה - כ-1.7%
דנמרק - כ-2.2%

הדיון על התקציב הדו־שנתי מעניין רק מסיבה אחת: הוא מעלה את השאלה כיצד ייראה התקציב הזה ואם המתנה שמשרד האוצר ייאלץ לספק לנתניהו בדמות יציבות פוליטית לשנתיים תאפשר לעשות כאן שינוי מהותי בסדר העדיפויות.

בשנים האחרונות, מאז מחאת קיץ 2011, יש תסיסה ציבורית שמתנקזת בכל פעם למקום אחר. פעם לשוק הדירות, פעם למחירי המזון, אחר כך לבנקאות ולשכר הבנקאים, למתווה הגז, לפנסיות הצה"ליות ולתקציב הביטחון, להוצאה ההולכת וגדלה לרפואה פרטית, וכמובן בשיעורי העוני הגבוהים. התסיסה הזאת משקפת את הקושי של מעמד הביניים והשכבות החלשות להתמודד עם יוקר המחיה, מצד אחד, ועם השכר הנמוך מדי, מצד שני. הקושי גדל בהתחשב בפערים הגדולים במשק, הן במונחי הכנסה והן במונחי ביטחון תעסוקתי.

את הבעיות האלה אפשר לפתור באמצעות כיבוי השריפה התורנית, כפי שהממשלה מנסה לעשות ללא הצלחה רבה מדי, או בדרך שיטתית יותר, על ידי מדיניות שחותרת בעקביות לצמצום פערים. צמצום כזה אפשרי רק עם מדיניות תקציבית מתאימה, ומדיניות כזאת מושגת בהכנת התקציב. אלא שכאן כבר נכנסת האידיאולוגיה לתמונה. כך למשל, הנגידה פלוג מדברת כבר הרבה שנים על כך שהמדינה מספקת לאזרחיה שירותים ברמה נמוכה מדי. ההוצאה האזרחית כאן נמוכה משמעותית לעומת הממוצע במדינות OECD.

כדי שישראל תספק לתושביה שירותים ברמה המקובלת באותן מדינות, עליה להגדיל את ההוצאות האזרחיות שלה (חינוך, בריאות, תשתיות, מו"פ, הכשרה מקצועית ועוד) בעשרות מיליארדי שקלים. ומהיכן משיגים כזה סכום במדינה שבה תקציב הביטחון הוא סעיף גדול שאינו מתכווץ לעולם? רק מהעלאות מסים. זה המקום שבו השיח של פלוג עם נתניהו נתקל בקיר.

יש טענות רבות כלפי נתניהו וחוסר העשייה שלו, אבל הוא האיש שעיצב יותר מכל אחד אחר את מדיניות המסים של ישראל בעשור האחרון. הוא אחראי ישירות לכך שנטל המס בישראל נמוך יחסית לעולם המפותח. והוא אחראי ישירות לכך שההוצאה האזרחית כאן נמוכה.

אמיר לוי, הממונה על
התקציבים
מיכל פתאל

אבל האיתותים מהחברה שראינו בשנים האחרונות לא יכולים להשאיר את נתניהו אדיש. למעשה, הם כבר הזיזו את בנק ישראל ממקומו כאשר הסכים לחקיקת חוק המגביל את שכר המנהלים במערכת הפיננסית (תוך הסתייגות מהחוק הספציפי שעבר, ודרישה לתיקונים) ולהפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים.

יש מקומות נוספים שבהם יכול נתניהו לזוז ממקומו מבלי להקריב את האידיאולוגיה שלו. למשל, בשוק העבודה: אמנם נתניהו מתגאה בשיעור האבטלה הנמוך, אבל גם הוא יודע שהשוק סובל מכמה בעיות קשות, כמו פריון נמוך, פערים גדולים בשכר וביציבות תעסוקתית ובפנסיה, והיעדר מנגנוני הכשרה מקצועית מודרניים ומותאמים לשינויים בסביבה הטכנולוגית ובתוחלת החיים.

טיפול נכון בשוק העבודה באמצעות תוכנית להעלאת הפריון (שיכולה להביא להעלאת שכר), הכשרה מקצועית ורשתות הגנה חברתיות חזקות יותר לעובדים בשוק הגמיש ונטול ההגנות (להבדיל מהשוק היציב במגזר הציבורי ובבנקים) יכולים להיות הבשורה המשמעותית של התקציב הבא, בין אם הוא יהיה חד־שנתי או דו־שנתי. זה יחייב גם את כחלון לצלול לעומק העניין, שלא העסיק אותו עד כה, ולייצר דיאלוג עם ההסתדרות והעומד בראשה אבי ניסנקורן. דיאלוג זו מלה קצת רכה לחזית שתיפתח עם הדיון על הנושאים האלה, והיא זו שמונעת מכחלון להיכנס לעובי הקורה, אבל זה חלק מהחבילה ששר האוצר חייב לעסוק בה.

אין שום ערך לתקציב דו־שנתי אם הוא לא ינסה להתמודד עם בעיות שיעסיקו את המשק הישראלי בשנים הבאות. אם אין כוונה להתמודד עם בעיות ארוכות טווח - מוטב לנהל את תקציב המדינה כפי שהוא התנהל בשנה האחרונה: על בסיס חודשי.

נ.ב

בשבוע שעבר פסק בג"ץ כי החוק המאפשר למעסיק לחייב עובד לפרוש לפנסיה בגיל 67 הינו חוקתי, למרות הפגיעה הגלומה בו בעובדים מבוגרים. המדינה, שהגנה על זכותה, זכתה בעתירה ובצדק, משום שפסיקה אחרת של בג"ץ היתה יכולה להשפיע על שוק העבודה ולשבש אותו.

למעשה, כל פסיקה אחרת היתה גורמת לכך שהאי־שוויון היה גדל, כי עובדים בעלי קביעות וביטחון תעסוקתי היו מקבלים עוד שנות עבודה, ואילו עובדים נטולי ביטחון תעסוקתי היו נאלצים להסתובב מובטלים ומקוצצי פנסיה.

הדיון הזה יימשך בטווח הנראה לעין, כי תוחלת החיים עולה והזכויות הפנסיוניות מאוימות עקב ריבית נמוכה. זו עוד סיבה טובה לממשלה לטפל בשוק העבודה בהקדם, על שלל אתגריו. אסור לה להתבשם יותר מדי משיעור אבטלה נמוך שמסתיר את הכשלים בשוק העבודה. בזירה הזו נדרשת הסתכלות לשני עשורים. לא לשנתיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#