ד"ר איציק ביטון, קרדיולוג מצטיין בארה"ב: "אני היוצא מן הכלל" - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ד"ר איציק ביטון, קרדיולוג מצטיין בארה"ב: "אני היוצא מן הכלל"

"נולדתי בלוד, למשפחה בת שש נפשות... והיו לי אינספור ויכוחים עם קולגות, שהטיעון המרכזי שלהם היה שהשיטה מוכיחה את עצמה, שהרי התקבלתי ללימודי רפואה - ולכן אין אפליה ואין אליטיזם. אבל אני היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל"

120תגובות

ד"ר איציק ביטון, למה גברים סובלים יותר מהתקפי לב מנשים? הלב שלהם חלש יותר?

לא הייתי אומר את זה. נכון שנשים יותר מוגנות עד גיל הבלות כי יש אצלן הפרשה של אסטרוגן וגם ההורמונים הנשיים מגנים עליהן מפני מחלות לב, אבל מה שקורה אצל גברים קורה גם אצלן, רק שזה מתרחש 10 שנים מאוחר יותר. בעבר היה להן יתרון כי הן עישנו פחות ועישון הוא אחת הסיבות המרכזיות למחלות לב, אבל לצערי הן "הצליחו" להשוות את הסטטיסטיקה וכיום הן מעשנות בערך כמו גברים. בנוסף לכל צריך להיות ערים לכך שקיים תת-אבחון של התקפי לב אצל נשים.

ד"ר איציק ביטון
Garry Geer

באופן כללי יש תחושה שיש ירידה בשיעור מחלות הלב באוכלוסיה ושפחות אנשים מתים מהן.

כן ולא. נכון שיש שינוי במספר מקרי מוות. למעשה רוב העלייה בתוחלת החיים בשנים האחרונות קשורה בשיפור הטיפול באירועי לב.

איך זה קרה?

זה נובע מתוצאות הטיפול. אם רק לפני עשור אנשים אחרי התקף לב היו יוצאים עם לב פגוע ולא מתפקד, כיום רוב האנשים שמגיעים עם התקף לב ומטופלים בזמן בשעות הקריטיות מתחילת ההתקף - יוצאים עם לב תקין. כשההתערבות נעשית בזמן, אז גם כשיש חסימה משמעותית בעורק פותחים אותה ושריר הלב לא מת. כך שאם לפני 20 שנה מישהו היה מגיע עם התקף והיה מת מיד או תוך שנה, כיום עם טיפול נכון הוא יוצא עם לב תקין, ואם הוא גם משנה את אורח חייו - הוא חוזר לחיים רגילים כמעט, עם תוחלת חיים רגילה.

מה זאת אומרת לשנות את אורח חייו?

הדברים המוכרים: תזונה נכונה, פעילות ספורטיבית, לא לעשן, לאזן לחץ דם, לאזן סוכרת, לאזן את שומני הדם.

מה בעצם למדנו ב-20–30 שנה האחרונות שגרם למהפך הזה?

האבחנה של התקף לב תמיד היתה פשוטה, ותמיד ידענו לזהות התקף. מה שהשתנה הוא הטיפול בגורמי הסיכון ובעיקר היכולת להתערב, להכניס קטטר (צנתר) ובאמצעותו להשתיל תומכון (סטנט) לעורקים החסומים או המוצאים של הלב ולפתוח אותם. זאת פריצת הדרך — סטנטים מצופי תרופה ותרופות למניעת קרישה של טסיות הדם, כמו אספירין ופלאויקס. והשיפור הוא מתמיד: אם לפני חמש־שבע שנים היו נותנים טיפול תרופתי אגרסיבי דרך הווריד, שהיה אמור למוסס את הקריש אך היה עלול לגרום לדימום מוחי - כיום ההתערבות יותר אלגנטית.

שביתה בבית חולים
אליהו הרשקוביץ

לרפואה עוד יש לאן להתפתח בתחום הלב?

בטח. התקפי לב הם חלק שהציבור יותר מכיר, אבל זה ממש לא הכל בתחום. יש הפרעות קצב חשמליות, מחלות של שריר וקרום הלב, מסתמים ועוד. אנחנו עוד לא יודעים הכל. בכל מה שקשור לרמה של ביולוגיה מולקולרית - להבין את הגנטיקה, את מבנה התעלות בלב, את המנגנון שקשור להפרעות קצב.

מדוע ענייני הלב נדחקים לשוליים כאשר על סרטן - חקר הסרטן, תרופות לסרטן, חולי סרטן - כל הזמן שומעים?

באונקולוגיה יש הרבה כסף מבחינת חברות התרופות. הסרטן נוכח יותר בתודעה הציבורית והכסף הולך לשם, אף שלא בטוח שבסרטן יש פריצות דרך דרמטיות אמיתיות. התחושה האישית שלי היא שהרבה פעמים פריצות הדרך שמדברים עליהן הן תרופות שמאריכות חיים בסך הכל בשבועיים או חודש. מה שבטוח הוא שברגע שיצליחו לרפא סרטן, תוחלת החיים תעלה ב-20–30 שנה.

ספר על עצמך בכמה מלים.

נולדתי בלוד, למשפחה בת שש נפשות. סיימתי את תיכון רמלה־לוד בהצטיינות והתגייסתי לצנחנים, משם עברתי ליחידה סודית, ויצאתי לקורס קצינים, שבסיומו מוניתי לראש מדור מחשוב של זרוע היבשה. משפחתי משכילה, אבל המצב הכלכלי שלנו היה בעייתי. אבא שלי, שהיה שוטר, נפצע ב-1976 בפעולת טרור שבה מחבל פוצץ שתי מזוודות נפץ בשדה התעופה בן גוריון, ואבי היה בקו הראשון. זה היה אירוע טראומטי מאוד, כי הודיעו לאמא שלי שהוא מת וביקשו ממנה לבוא לזהות את גופתו. לשמחתנו הוא נשאר בחיים אבל נפצע קשה מאוד ועבר בהמשך מסלול שיקום ארוך.

וזה מה שהשפיע על המצב הכלכלי בבית?

כן, ברגע שהוא נפצע הוא היה צריך לפרוש מהעבודה. למשרד הביטחון לקח עשר שנים להכיר בו כנכה, וגם זה לא היה רטרואקטיבית. בתקופת הביניים הארוכה הזו המצב הכלכלי בבית היה קשה, כי לא היתה לו עבודה קבועה והוא צבר חובות.

זאת בטח לא נקודת פתיחה מזהירה למימון לימודי הרפואה הממושכים.

נכון. כשמדברים על רופאים צריך לזכור מה זה אומר — שש שנים שבהן אתה צריך לכלכל את עצמך, ובסופן להיות סטאז'ר בשכר מינימום. לאורך כל לימודי הרפואה עבדתי בשניים־שלושה מקומות במקביל, וזה עדיין לא הספיק. נעזרתי בקרן אייסף שמעניקה מלגות בתחום החינוך, כבר מההתחלה. חיפשתי משהו שהוא לא רק מלגה, אלא משהו שאוכל לתת באמצעותו בחזרה.

מה היתה התרומה שלך?

לימדתי מתמטיקה ילדים בכיתות ו' וז' בבית ספר דתי בירושלים שהיתה בו כיתת אינטגרציה. גיליתי שרוב הילדים באו לשם לא כדי ללמוד אלא כי הם קיבלו סנדוויץ' חינם, ואז אמרתי: זהו, אני שייך לכאן. כשנכנסתי לכיתה הזאת הלב שלי נצבט - זה היה נורא ואיום.

למה הכוונה?

אפילו החלומות של הילדים האלה היו חלומות של ויתור. הם לא חלמו להיות רופא, עורך דין או טייס, אלא להיות שחקן כדורגל או להקים פנצ'רייה. במפגש הראשון מנהל בית הספר אמר לי: אין לך מה להשקיע, אני אחתום לך מראש שעשית את שלך, כי ממילא לא ייצא מהם שום דבר.

ככה אמר המנהל?

כן. בדיוק ככה.

לא ייאמן. ומה ענית לו?

אמרתי לו שאני כנראה לא אדבר אתו עד סוף השנה, ורק שלא יפריע לי. בסוף השנה, אחרי פעילות של בסך הכל שלוש שעות בשבוע, הבאנו את הילדים בכיתה ז' לפתור בגרות במתמטיקה 3 יחידות וקיבלנו את פרס ראש העיר.

והמנהל?

הוא כמובן לקח קרדיט על ההישג, אבל הזכרתי לו מה הוא אמר בתחילת השנה. זה היה מקרה פרטי, אבל הרבה פעמים המערכת מוותרת מראש - משתמשים בילדים האלה כדי לקבל תקציבים אבל שמים אותם בכיתה נפרדת, בקומה נפרדת, גם כי הצבע שלהם שונה.

ומה המסקנה שלך מהשנה ההיא?

שכל בן אדם, ברגע שיש מי שמאמין בו, יכול להגיע לכל מקום.

זו גם מסקנה כלפי עצמך?

אני הגעתי לאן שהגעתי בגלל תחושת מסוגלות, אף פעם לא הרגשתי פחות מאחרים. בבית תמיד חינכו אותי להילחם וללמוד כמה שיותר. אבל יש מקומות בישראל שבהם ההורים כל כך דוכאו עד שלא היה להם את הכוח הנפשי להעביר לילדים את הכוח להתמודד. לא האמנתי שיכול להיות ילד בכיתה ז' שאין לו מה לאכול, שמפרידים ילדים מאחרים בגלל מוצאם.

מה דעתך על הפרדת היולדות בבתי החולים בישראל?

כששמעתי את זה הייתי בשוק. אני חושב שהבחור הזה, ח"כ בצלאל סמוטריץ', הוא פשוט גזען.

אתה נמצא כבר שנתיים במערכת הבריאות האמריקאית. זה היה יכול לקרות גם בארה"ב, שיולדת תבקש לא לשכב בחדר ליד יולדת מוסלמית או שחורה? יכול היה להיות שייענו לבקשתה?

אין מצב כזה ולא נראה לי שמישהו בכלל יעלה על דעתו לבקש. בכל מקרה זה לא היה יכול לעבור בשתיקה. אנשים היו נכנסים לכלא על כזה דבר. מושג הגיוון (Diversity) חזק מאוד - כל מוסד משתדל שיהיו בו עובדים מכל הצבעים והעמים. היה אצלנו בבית החולים מקרה שבו מישהו ביקש מאחד המנתחים שהוא אפרו-אמריקאי לנקות את החדר, כי הוא הניח שאם הוא שחור הוא בטח המנקה.

לא נעים.

בית החולים כולו היה כמרקחה: ההנהלה הוציאה מייל, עצרו את כל הפעילות ליום שלם, עשו פעילות חינוכית לכולם, והמנהל כתב מכתב ש"הלב כואב והעיניים דומעות שדבר כזה נורא נעשה לעמית שלנו לעבודה". זה עניין רגיש מאוד פה. אין מצב לבדיחות בין-גזעיות. לפני שאתה מתחיל לעבוד כאן אתה עובר הדרכה באמצעות תוכנה מיוחדת, מה מותר ומה אסור.

זה יפה מאוד, אבל אולי זו גם התנהלות אמריקאית קצת צבועה, שכן רוב המנקים הם הרי לא מקרב הלבנים.

לכן אני גם קצת אמביוולנטי: מצד אחד מדברים כאן על גיוון ושונות תרבותית, ומצד שני מי שמנקה הם היספנים ושחורים. ברמת ההצהרה אמור להיות שוויון מוחלט. בפועל אתה רואה מי רופא ומי לא.

בוא נחזור ללוד: מתי ידעת שתהיה רופא?

כל הזמן ידעתי שאהיה רופא, מגיל צעיר מאוד, וקיבלתי המון עידוד מההורים ללכת במסלול הזה. לא רק שידעתי שאהיה רופא, אלא ידעתי שאהיה קרדיולוג, כי במשפחה של אמא שלי יש כמה אחים שמתו בפתאומיות ממוות לבבי. ברגע שהשתחררתי התחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית.

את ההתמחות עשית במחלקה הפנימית ובמחלקה הקרדיולוגית בתל השומר.

במחלקה הפנימית אתה פוגש את כל האוכלוסיה בישראל.

גילית משהו שהפתיע אותך?

גיליתי שהרבה פעמים אנשים לא מתאשפזים בבית החולים דווקא בגלל מחלה.

אז למה הם מתאשפזים?

אתם קוראים בעיתון שהמחלקות עמוסות ומפוצצות, אבל הסיפור שפחות מספרים הוא שהרבה אנשים מגיעים לאשפוז כי אין להם אוכל, או שאין להם כסף לתרופות, או שהמשפחה לא מצאה להם סידור לחג. מצוקה חברתית, כלכלית, נפשית - כל הבעיות של עם ישראל מתנקזות למחלקה הזאת. זה כשל. הרי בסופו של דבר זו לא מחלקה סוציאלית אלא מחלקה בבית חולים שאמורה לעסוק בריפוי. אנשים לא אמורים להגיע למחלקה פנימית רק כדי למצוא מקום לישון בו. אבל בסופו של דבר עומד תורן מיון מול מישהו שהעבירו אותו מבית אבות כי יש שם חופשת פסח והמשפחה שלו לא רוצה או לא יכולה לקחת אותו הביתה. קורה שמשפחה פשוט מביאה קשיש ועוזבת את המקום, כי בני המשפחה מרגישים שזה המקום היחיד שיכול לתת לסבא טיפול והשגחה.

וזה הפתרון לקשיש האומלל? בייביסיטר במחלקה פנימית?

אני מסכים שזה הפתרון הכי רע שיכול להיות. אנשים שמגיעים בריאים בסך הכל יכולים לחטוף פה מחלות זיהומיות, לפעמים הם נופלים בלילה ושוברים את צוואר הירך כי הם לא רגילים למיטת בית החולים. לפעמים מתים בגלל האשפוזים האלה. וכן, אלה בעיקר קשישים וכן, יש פה כשל גדול מאוד של מדינת ישראל בהתמודדות עם הבעיה הזאת.

זה נשמע נורא. הקשיש הזה שהמשפחה זרקה אותו — איזה חיים יש לו?

תתפלאו, יש להם חיים. ביליתי הרבה מאוד זמן בשיחות אתם. לרבים מהם יש סיפור חיים מעניין, אבל הם נושאים עמם עצב גדול. אם היה סידור ייעודי שאולי המדינה היתה צריכה לדאוג לו, כמו מוסדות סיעודיים ראויים, אז הסיפור הזה היה נראה אחרת. המדינה מבזבזת המון כסף כדי לשלם על האשפוז שלהם, במקום לדאוג לפתרונות אחרים, טובים יותר.

איזה שיעור מהמאושפזים במחלקה הפנימית הם חולים שלא היו צריכים להיות שם?

להערכתי, 20%–30% מהמאושפזים היו יכולים להיות משוחררים מוקדם יותר, אבל אין לאן לשחרר אותם. אתה לא יכול לשחרר מישהו אם אין לו לאן ללכת. במחלקה שהייתי בה אמנם היה נדיר לראות מטופלים שנמצאים הרבה זמן שלא לצורך, כי מנהל המחלקה האמין שצריך לעשות כל דבר כדי להחזיר את החולה לקהילה. אבל יש מחלקות בבית החולים ובבתי חולים אחרים שחולים שוכבים בהן שבועות, כי אין להם לאן ללכת. אני בטוח שבבתי החולים בפריפריה המצב אפילו קשה יותר, בגלל מחסור במשאבים ובכוח אדם.

איך החוויה הזאת השפיעה עליך כרופא?

שום דבר לא יכול להכין אותך למה שאתה עובר בפנימית. זה עושה אותך אדם אחר. יש רופאים שנהפכים לאטומים כי הם לא יכולים לשאת את כל הצער הזה, ויש אנשים שנהפכים להרבה יותר קשובים. אני חושב שזה הפך אותי להרבה יותר קשוב לנפש של המטופלים ולימד אותי איך לדבר עם חולים ואיך להבין את מה שעובר עליהם.

ובקרדיולוגיה המראות והחוויות האלה לא חזרו על עצמם?

קרדיולוגיה זה עולם אחר, אוכלוסיה אחרת לגמרי. המטופלים צעירים יותר, 70% גברים ו–30% נשים, והרבה פעמים הם מגיעים רק כשיש צורך בהתערבויות דחופות, כמו צנתורים לאחר התקף לב. גם בפנימית נהניתי מכל רגע, אבל העומס הנפשי בפנימית הרבה יותר גדול מאשר בקרדיולוגית, וגם התנאים הפיסיים פחות טובים.

ברור, יש שם תנאים טובים כי יש שם יותר כסף. תורמים תמיד יעדיפו מכון לב על שמם על פני שיפוץ של מחלקה פנימית.

נכון. הבעיה היא שלפנימית אין אמא ואבא, ואין לאנשים עניין לתרום למחלקות פנימיות. לאנשים יותר קל לתרום לקרדיולוגיה, אולי כי זה נתפש מכובד יותר, אבל זה לא נכון — העבודה הקשה היא בפנימית. אני מעריץ את הפנימאים הבכירים, פשוט מעריץ אותם. הם החליטו להקדיש את חייהם לטיפול בחולים 24/7, והם כל הזמן סביב הטיפול בחולים, גם מעבר לשעות העבודה.

בעצם אנחנו מדברים על הפוליטיקה של הרפואה. מחלות נחשבות יותר ופחות, מחלקות נחשבות יותר ופחות. בהקשר הזה, הרפואה הפנימית, שמתמודדת עם המקרים המורכבים ביותר, לא זוכה ליוקרה הראויה לה.

זה נכון. כשמשהו מסתבך בבית חולים תמיד קוראים לפנימאי, לא משנה באיזו מחלקה זה קרה. אבל מה שקרה זה שהרפואה נהפכה למקצועית יותר, וזה גנב את הפוקוס מהפנימית. אם פעם הרופא הפנימי שלט בכל, אז כיום להיות קרדיולוג או המטולוג זה מקצוע נפרד, כי כמות הידע הנדרשת היא כל כך גדולה — שרופא אחד לא יכול להתמודד אתה. הרפואה נהפכת ליותר ויותר רפואה של ייעוצים.

והמחיר הוא שלפחות בתחושה של החולים — אף אחד לא רואה את החולה כמכלול.

הרופא המטפל רואה את החולה כמכלול. אם יש לי חולה, אז אני אחראי לכל הטיפול שלו.

אורטופד כף יד, למשל, רואה את החולה שלו כמכלול? לנו זה לא נראה כך.

אני רוצה להאמין שכן. יש רופאים שכן, ויש שלא. יש שיקראו לכל דבר ליועץ, אבל יש רופאים שיטפלו בכל המכלול, ואם הם לא מבינים במשהו הם מספיק הגונים לקרוא לייעוץ. אחת הבעיות היא שבישראל הגישה של הציבור לרופאים פתוחה, ואם יש למישהו שתי תופעות רפואיות שונות יכול להיות שהוא ילך לשני רופאים שונים בלי לעבור קודם אצל רופא המשפחה, והאבחנה תתפספס.

יש הבדל מבחינה זו בין האמריקאים לישראלים?

הישראלים הם צרכני רפואה הרבה יותר כבדים מהאמריקאים. כשעבדתי בשיבא אנשים היו מסוגלים להגיע ב–3:00 לפנות בוקר לחדר המיון בגלל בעיה שיש להם כבר שנה, סתם כי זה היה להם נוח. צריכה להיות גם איזושהי אחריות לאנשים, הם צריכים להבין שקוראים לזה חדר מיון אבל בעצם זה חדר חירום. בגלל פנייה כזאת חולה אחר, שבאמת צריך טיפול דחוף, מתעכב.

איך היה המפגש שלך עם ארה"ב?

זה מפגש אמביוולנטי: זאת מדינה שקל לחיות בה, עם אנשים נחמדים ואכפתים. כרופא אתה מקבל מהר מאוד הצעות עבודה טובות עם משכורות טובות מאוד.

כמה טובות?

בשלב ראשון כחצי מיליון דולר בשנה — יותר מפי עשרה מהמשכורת החציונית בארה"ב, שהיא 40 אלף דולר בשנה.

זה לא מפתה להישאר?

ממש לא, להפך. אני לא רואה במרדף אחרי הכסף משהו דומיננטי בחיים שלי. קרדיולוגים מרוויחים כאן הרבה מאוד כסף, אבל המטרה שלי ממש לא להשתקע פה. באתי למען הכשרה ספציפית.

יהיו שיגידו שאתה טיפוס מוזר.

אני ציוני, מחובר מאוד לישראל ולמשפחה ולא רואה את עצמי חי במקום אחר. יצאתי לכאן בידיעה שיהיו פיתויים, אבל באותה נשימה אני חושב שכסף הוא לא הכל בחיים. לא הייתי חייב ללמוד רפואה — יכולתי ללמוד הנדסה ולהרוויח הרבה יותר, אבל יש דברים שכסף לא יוכל לקנות, ויש סיטואציות שבהן הצלתי חיים ששום כסף לא יכול להשתוות להן.

אז מתי אתה חוזר?

בשנתיים האחרונות אשתי הילל־לי, אני והתינוקת שלנו, נמצאים במרכז הרפואי של אוניברסיטת רוצ'סטר שבמדינת ניו יורק, שהוא המרכז המוביל בעולם לחקר הפרעות קצב. בשנתיים האלה התמקדתי במחקר בנושא של מוות פתאומי, ובעוד חודשיים אנחנו עוברים לבוסטון, לאוניברסיטת הרווארד. שם אתרכז בהכשרה קלינית — ללמוד פעולות התערבותיות שחלקן לא קיימות בישראל וחלקן קיימות, אך אין בהן מספיק הכשרה מעשית. אני רוצה ללמוד איך לבצע התערבות שנקראת אבלציה של הפרעות קצב באמצעות צנתור (צנתור שבו נכנסים ומטפלים באיזורי צלקת בלב שגורמים להפרעות קצב) — תחום שכל הזמן משתנה ומשתפר וההכשרה שלו נעשית בעיקר בחו"ל. התוכנית היא לחזור בתום ההכשרה.

מה גילית על מערכת הבריאות בארה"ב?

שזה עולם אחר שאין לו מגבלה של משאבים. הבת שלנו נולדה כאן, וזו היתה היתקלות אמיתית עם המערכת מהצד של המטופל. הגענו לבית חולים שנראה מצוין, קיבלנו חדר שיש בו גם מיטה זוגית לאבא ולאמא, טלוויזיה חדישה, בכל שעה נכנסת אחות לבדוק מה קורה, וכל הזמן מתייעצים אתך.

אבל מי שאין לו ביטוח ייזרק החוצה או יפשוט רגל.

בכל השהות שלי כאן לא נתקלתי בחולה הזה שמגיע ואין לו ביטוח רפואי ומראים לו את הדלת החוצה. אבל כן, אם לידה, שזה דבר פיזיולוגי, עולה 4,000 דולר — אחרי ההשתתפות של הביטוח, אז אני מניח שאמריקאי שמרוויח משכורת נמוכה עושה חשבון היטב אם הוא בכלל רוצה להביא ילד לעולם. גם אין פה חופשת לידה — יש חודש או חודשיים לנשים, אבל בלי שכר.

לעשות התמחות בארה"ב זה חלק מהמסלול הסטנדרטי לרופא ישראלי?

כן, אם אתה רוצה לעבוד כרופא בכיר במוסד רפואי שמכבד את עצמו. בקרדיולוגיה 50% מהרופאים בישראל עשו התמחות בחו"ל.

זה די ייחודי לישראל ששיעור גדול מהרופאים פה עברו חלק מההכשרה שלהם במוסדות מובילים בחו"ל.

כן, האמריקאים לא בהכרח הולכים להתמחות מחוץ לארה"ב, והאירופאים כן עושים זאת, אבל זה יותר קל להם כי הממשלות מממנות את זה. בכלל, באירופה התפישה שונה: כמעט בכל מקום המדינה משלמת על ההכשרות של הרופאים שלה בחו"ל. בישראל המדינה לא משלמת — אתה צריך להתקבל למוסד בחו"ל שגם מוכן לשלם לך משכורת. למזלי, היו לי נתונים מספיק טובים להתקבל במשכורת, אבל יש כאלה שיוצאים על מלגות מהארץ, והמשמעות היא שהמוסד מסכים לקבל אותם להתמחות אבל לא ישלם להם משכורת, כך שכלכלית זה יותר קשה.

שוב ושוב אנו מבינים שכסף הוא תנאי כמעט הכרחי להתקדמות מקצועית בעולם הרפואה. במקרה שלך נעזרת בקרן אייסף, אבל ברור שקרן אחת לא יכולה לפתור את הבעיה הלאומית. השאלה היא אם לילד עני מהפריפריה יש סיכוי אמיתי להיות רופא, או שלימודי הרפואה בישראל הם אליטיסטיים. הרי גם אם נשים בצד את בעיית מימון הלימודים, רק כדי להתקבל לרפואה נדרשים ציונים גבוהים במיוחד, שלרוב מגיעים עם קשר ישיר למצב הכלכלי־חברתי בבית: הורים דוחפים, שיעורים פרטיים, בתי ספר שתומכים ב–5 יחידות לימוד, קורסים חוזרים לפסיכומטרי.

ברמה הבסיסית אני חושב שזה נכון לקבל ללימודי הרפואה את האנשים המוכשרים ביותר ובעלי הסיכוי הגבוה ביותר להצליח, משום שמדובר במקצוע שתכליתו הצלת חיים ואסור שיהיו פשרות ברמת המועמדים. השאלה שנותרת היא כיצד נכון לקבוע מי המועמדים המוכשרים ביותר ואם שיטת המיון הנוכחית באמת מאתרת אותם. בנושא הזה היו לי אינספור ויכוחים עם קולגות, שהטיעון המרכזי שלהם היה שהשיטה מוכיחה את עצמה, שהרי אני ושלושה חברים מהכיתה שלי בתיכון רמלה־לוד התקבלנו ללימודי רפואה ועברנו את משוכת הפסיכומטרי והציונים ללא קושי — ולכן אין אפליה ואין אליטיזם.

נשמע כמו טיעון הגיוני.

לא. העמדה שלי היא שאנחנו היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, ושהשיטה הנוכחית לא מאתרת את המוכשרים ביותר מאחר שקיימת הטיה מובנית בסינון: התנאי הראשון לקבלה הוא ציוני בגרות גבוהים ותיכון שתומך ב–5 יחידות במקצועות ריאליים. בלוד ורמלה היה רק תיכון אחד שתמך ב–5 יחידות ריאליות. זה היה התיכון שבו למדתי והוא אכן הצמיח רופאים, טייסים, עורכי דין, אנשי תקשורת ואמנים מובילים. אבל בשל בעיות תקציב סגרו אותו לפני כמה שנים. ככל שתרחיקו לפריפריה לא תמצאו כלל תיכונים כאלה, כחלק ממדיניות הסללה ממשלתית שמעוניינת להכשיר אנשי מקצוע לתעשייה. גם ציוני הבגרות מוטים. תבדקו, למשל, מהו שיעור התלמידים עם אבחונים של הפרעות למידה בגוש דן לעומת הפריפריה, ותוכלו לגלות שהרבה מבין אותם מאובחנים הם תלמידים עם הישגים גבוהים מאוד.

בקיצור, הורים עם יכולת כלכלית קונים את העתיד של הילדים שלהם.

במידה רבה כן. הורים עם יכולת כלכלית קונים עבור ילדיהם הארכות זמן, שמשרתות אותם אחר כך גם באוניברסיטה, ומעלים את הציונים שלהם בתיכון ובאוניברסיטה באופן מלאכותי. זה תקף גם לגבי הציון הפסיכומטרי: בעלי ממון יכולים להרשות לעצמם להיבחן כמה פעמים ויש ברשותם הארכות זמן — וזמן הרי הוא הכל בבחינה הזאת, מה ששוב מטה את הציונים שלהם מעלה והופך את המבחן ללא רלוונטי.

ועוד לא דיברנו על הקורסים היקרים לפסיכומטרי.

נכון. כמי שלימד פסיכומטרי אני יכול להעיד שלא מעט תלמידים עם ציון ראשוני סביב 560 שיפרו בעזרת הנחיה שלי את הציונים ליותר מ–700. זאת אמנם דוגמה אנקדוטלית, אבל היא מדגימה שללא הנחיה חלק מהנבחנים לא מגיעים למיצוי הפוטנציאל שלהם.

אז איך בכל זאת צריך למיין את המועמדים?

המיון צריך להיות גיאוגרפי, כלומר להקצות מקומות לפי ערים וגודל האוכלוסיה ולקבל את בעלי ההישגים הגבוהים מאותו אזור. ברור לי שזאת הצעה שתעורר ביקורת רבה, אבל אני מאמין שהשכל והאיכות של בני האדם מחולקים באופן שווה בכל ישראל. עובדה שלפחות רבע מהרופאים בישראל למדו במדינות מזרח אירופה או בירדן, שם אין תנאי קבלה בכלל — והם עדיין צומחים להיות רופאים טובים מאוד.

מה זה אומר לגבי הרופאים בישראל? שרובם בני עשירים שלא ידעו קושי בחייהם?

אני לא חושב שיש הלימה בין מצב סוציו־אקונומי לאישיות. למדו אתי בנים למשפחות עשירות מאוד עם אישיות מדהימה ותחושת שליחות, והיו גם אחרים פחות נעימים שלא בטוח שהייתי רוצה שיטפלו בבן משפחה שלי. הגיוון בדמות הרופאים חשוב בראש ובראשונה בגלל המטופלים: מחקרים מתחום החינוך הראו שכאשר המורה נראה חזותית כמו התלמידים ההישגים שלהם עולים פלאים, וזה נכון גם ברפואה: כאשר הרופא מגיע מאותו רקע תרבותי של המטופל רמת החשדנות יורדת, ההיענות לטיפול עולה והתוצאות טובות יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#