שלח את עמי - אבל לאיפה? הכל מלא - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שלח את עמי - אבל לאיפה? הכל מלא

גם בחול המועד פסח, הישראלים לא מכירים דרך טובה יותר לשרוף זמן מאשר לשרוף בשר על גחלים

5תגובות
הישראלים תקועים בפקקים, השבוע
גיל אליהו

יש מי שמאשים את השנה המעוברת שגרמה לכך שפסח הגיע מאוחר השנה, וזכינו לחג חם במיוחד. אני מאשים את המזרח התיכון כולו. השרב הכבד השבוע גרם לשריפות קשות ברחבי המדינה, אבל לא סייע לשרוף את הזמן - הוא דווקא הגביל את סל הפעילויות האפשרי, וברוך השם, לעם ישראל יש הרבה זמן לשרוף בפסח: שבועיים וחצי לילדי בית ספר, עשרה ימים להורים.

החג הארוך מחלק את אותו פלג אוכלוסיה שהעמיד צאצאים בעולם הזה לשניים: בני המזל שהדבר מתאפשר להם דואגים לעבוד בחול המועד ולשמר את ימי החופש שלהם למועדים מוצלחים יותר - שבהם יתר העולם לא מחפש לעצמו עיסוקים, אבל רבים אחרים נאלצים לקיים את ההדממה הכפויה של מקום עבודתם, ולצאת לחופשי. גם כן חופש. אין להקל ראש במתח שנוצר בין שתי הקבוצות - זו שיש לה את החירות להמשיך לעבוד, וזו שקיבלה ימי חופש שבהם תוכל לשמש כעבד לילדים. מדובר בסיטואציה שיכולה לפלג משפחות.

אני מחפש מקום לחוש בו את אווירת החג - ובוחר בביקור בגן לאומי. הישראלים לא מכירים דרך טובה יותר לשרוף זמן מאשר לשרוף בשר על גחלים. מזג האוויר היה אמור לשלוח אותי צפונה, אבל בחדשות מדווחים על כך שיער ביריה, עמק יזרעאל והחורש ליד קיבוץ גדות ואזור שלומי - כולם בוערים, ואני בוחר להישאר עם משפחתי במרכז.

אני שוקל לנסוע לפארק הלאומי ברמת גן, אבל אין לי את האומץ הדרוש לעמוד בפקקים ואני בוחר יעד סולידי - פארק קנדה שליד מחלף לטרון. רק בדרך אני מגלה שלא בטוח שנצליח להימלט מהדלקות, שכן גם יער בן שמן שנמצא לא רחוק מכאן הצטרף לגל השריפות.

כל האזור מלא בשרידים ביזנטיים ורומיים. צמוד לכאן שכנה עיר בשם אמאוס, ובפארק עוברת אמת מים שנבנתה כדי להוביל אליה מים. האמה נראית טוב - מפעל הנדסי מרשים, אבל במבחן התוצאה, מים אין בה, וכל מה שמחכה בקצה שלה הוא שלולית מעופשת. אפשר להבין למה האימפריה הרומית התקפלה מהאזור. באחד הקיצים האיטלקיים פשוט לא הצליחו להתמודד עם החום הכבד.

"ברגע שהכל שקט - הישראלים רבים אחד עם השני"

אין במקום הרבה משפחות. חבורה של ישראלים יוצאי אתיופיה יושבת בצל סביב שולחן פיקניק. הם כבר אחרי הארוחה, מחכים לקפה, ומזמינים אותי בשמחה לכוס יין. מדובר במשפחה מורחבת שהגיעה לכאן מרחובות. כמוני, גם הם משועבדים לילדים - שהכתיבו להם את מקום ההתכנסות.

"פסח הוא חג ארוך, ויש בו אלמנט של גיבוש. זה חג שאתה מרגיש בו את החירות. את החופש", מסביר לי אחד מהם, העונה לשם דני. "לפעמים אנחנו נוסעים לצפון. לבניאס, לשניר. הפעם, כדי להקל על הילדים, נסענו לפה. העומס באתרים ובמסלולים בצפון השפיע עלינו. כל עם ישראל יוצא לבלות בפסח".

פארק אשכול, השבוע
אליהו הרשקוביץ

כשאני שואל את דני מה הוא מאחל לעם ישראל לכבוד פסח, הוא בוחר ב"שקט ושלווה, ושכל אזרח בארץ יוכל להקים בית בישראל - למרות מחירי הנדל"ן. אבל מעל הכל חשובים הביטחון, השלווה ושיהיה שקט - מעבר לזה זה הכל בונוס", אומר דני דברים שראש הממשלה, בנימין נתניהו, המעדיף לדבר על החיים עצמם לפני שהוא מתפנה ליוקר המחיה, היה סומך עליהם את שתי ידיו. "חוץ מזה אני קודם כל מאחל לנו שנסתדר אחד עם השני", הוא מוסיף - אבל נקטע מיד על ידי גיסו שמכריז: "הישראלים חייבים שיהיה ריב ביניהם. ברגע שהכל שקט הם מיד רבים אחד עם השני".

שמו של הגיס הוא משה, ורשימת הדברים שמכעיסים אותו במשק הישראלי ארוכה: "מאז שביבי עלה לשלטון, כל דבר טהור הושחת. הוא הכניס ביזנס לכל מקום בגלל החברות הממשלתיות שהוא הפריט", הוא אומר, מתעלם מהעובדה שגם אם כשר אוצר בממשלת שרון היה נתניהו אחראי לסדרה של הפרטות במשק - דווקא השנים האחרונות שלו כראש ממשלה לא אופיינו בהפרטות משמעותיות.

"למה גוגל ופייסבוק משלמות כאן מסים כל כך נמוכים?", ממשיך משה, "למה העסק הקטן כן ישלם מסים - והם לא? למה לאנשים מהשכבות החלשות כמעט בלתי אפשרי היום לטפס למעמד הביניים? למה שבעה אנשי עסקים גדולים במדינה מחזיקים בכל העסקים, כשהם מלווים אחד לשני כסף דרך שליטה בחברות כמו כלל ביטוח? איך זה שעל יצחק תשובה אף אחד כמעט לא מדבר בערוץ 2?", יורה משה את כל הקושיות והטענות הנוגעות לחירות האישית שלו.

דני עובד בחברת קוקה קולה. אשתו עובדת מדינה. משה הוא נכה צה"ל, ולדבריו פציעה ממלחמת לבנון השנייה מגבילה אותו מלעבוד. הם מוזגים לי קפה מפולים שיובאו במיוחד מאתיופיה, בכוסות שעליהן מצויר דגלה של מדינת המוצא שלהם.

"ההפרטות האלה מביאות לזה שהמדינה מקבלת סכום אחד גדול במכה אחת, אבל מפסידה כסף במשך עשרות שנים אחר כך. זה דומה למצב שבו ישאלו אותך אם אתה רוצה 10 מיליון שקל עכשיו ביד, או לקבל 20 אלף שקל בחודש - כל החיים", אומר משה.

"הייתי מעדיף 20 אלף שקל בחודש כל החיים. אם אקבל 10 מיליון שקל בבת אחת, אי אפשר לדעת איך אבזבז אותם", משיב דני, ומוסיף: "דווקא באתי לבחור במשה כחלון בבחירות האחרונות, אבל בקלפי, ברגע האחרון, אמרתי ביבי. אני מכיר אותו ויודע איך הוא, ומה אני אעשה, הוא משכנע אותי ביבי".

אז מה יכול לעשות האזרח הפשוט נגד כל זה?

"האזרח לא יכול לעשות כלום. רק לחתום על עצומות ולצאת להפגנות. השיטה הכלכלית גורמת לזה שאם נולדת לאבא עשיר - תישאר עשיר. אם נולדת לאבא עני - תישאר עני", אומר משה.

"לא צריך לבוא בתלונות. מי שהגיע לארץ קודם - זכה באדמות ובמשאבים. ככה זה", סותר אותו דני, ומיד מתחיל דיון על סדר העליות לארץ וההשפעה שלהן על המצב הכלכלי של כל עדה כיום. "הרבה לפני שאנחנו הגענו, האשכנזים מיררו לתימנים את החיים", אומר אחד מבני המשפחה.

דווקא התימנים הגיעו לארץ מוקדם. לפני 100 שנה ויותר. אבל היה באמת את הסיפור הזה באזור חוות כנרת, שבו היו עימותים בין האשכנזים באזור למתיישבים תימנים, שנאלצו לבסוף להעתיק את מקום מושבה לרחובות.

"שמענו על זה. אבל למה את המזרחים שמו במושבים ואת האשכנזים בקיבוצים - הרי כשקיבוץ חייב כסף, זה כביכול אחריות של המדינה. לעומת זאת, כשחייבים כסף במושב - כל אחד אחראי לעצמו", אומר דני. "הלוואי שאת האתיופים היו שמים במושב. כל כך הרבה אדמות יש שם" (בשנת 2008 הגיעה תנועת המושבים להסדר במסגרתו נמחקו 17.5 מיליארד שקלים מחובותיה - שהסתכמו ב-19 מיליארד שקלים - ח.ע).

אגב הפגנות, בעוד כמה ימים תמלא שנה למחאה הגדולה של הקהילה האתיופית. היתה להן תוצאה?

"לצערנו שום דבר לא יצא מההפגנות", אומרת אשתו של דני.

"לסגור את נתיבי איילון זו לא הפגנה. את יודעת מה זו הפגנה? לבוא לשדה תעופה כולם ביחד, להחנות את המכוניות ולהתחיל פשוט ללכת למסלולים - זו הפגנה. אבל רגע, אם אתה היית צריך להגדיר את שורש הבעיות הכלכליות של ישראל - מה הוא היה?", שואל אותי משה.

"יש הרבה בעיות", אני משיב. ומשה מתעקש: "אבל תמיד יש שורש אחד. אתה הרי עיתונאי, גם הרצל היה עיתונאי. אתה לא יושב על המרפסת אף פעם? מה התחזית שלך?"

ההשוואה לחוזה המדינה מכבידה עלי. אני חושב מהר. במה לבחור? בתקציב הביטחון המנופח? בגבולות הסגורים והמכסים שמגבילים את התפתחות התחרות החופשית? אני בוחר במבנה שוק העבודה ובאי־שוויון שהוא גורם לו, ואומר: "המצב שבו יש כמה קבוצות של עובדים מאורגנים שמצליחים לדאוג לעצמם לתנאי עבודה ראויים, ובמקביל אין הגנה ותנאים סוציאליים לרוב הגדול של העובדים - שמועסקים בגופים פרטיים - מביא לאי־שוויון גדול מדי בהכנסות".

כאן משה מפתיע אותי. "היה פעם מנהל אחד שהדברים האלה הפריעו לו. קירח. אתה זוכר אותו? הוא ניהל את אסם, ואמר ליתר המנהלים של החברה שלו שאם הם לא מוכנים שיקצצו להם את השכר - מצדו שיעזבו את החברה", הוא אומר.

"כפרה עליו, כשתהיה לו אזכרה, אני אלך", אומר דני.

ביוני ימלאו ארבע שנים לפטירתו בטרם עת של מנכ"ל אסם לשעבר, גזי קפלן, ממחלה. מתברר שיש מי שזוכר אותו בעם ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#