קנאביס כשר לפסח ודוכן הגעלת כלים: הפוטנציאל העסקי העצום של חג החירות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קנאביס כשר לפסח ודוכן הגעלת כלים: הפוטנציאל העסקי העצום של חג החירות

מסתבר שיש אנשים שיודעים לעשות קופה לא קטנה מחג הפסח, בדרכים שונות ומגוונות

תגובות
הגעלת כלים בירושלים
RONEN ZVULUN /רויטרס

יומיים לפני ליל הסדר, יום רביעי, 16:00. רחובות מאה שערים עמוסים בבני אדם. בדרך למרכז השכונה, אני עובר ליד בניין מאפיית לשובע ורואה שכאן לא הסתפקו בכיסוי מדפי החמץ במפות לבנות כמו ברחבי הארץ, אלא עטפו את הבניין כולו - בשמלה לבנה ענקית.

למרות ההכנות לחג, המאפיות עמוסות. אזרחים מאמינים בולסים במרץ כל עוד נפשם בם, וממהרים למלא את המאגרים בחמץ. "מנה פלאפל, בלי צ'יפס, ב–8 שקלים. עם צ'יפס - ב–9", "משולש פיצה ב–6 שקלים, מגש ב–25 שקל", מכריזים השלטים, ופעוטות של בית רבן משוטטים בסמטאות עם מגשים ביד. אני מתקנא בהם, אבל מתגבר על הפיתוי לבלוס חצי מנה. אני לא כאן כדי לאכול. למעשה, הגעתי לפה כדי לעשות קופה קטנה לפני החג.

יש לי ביד שקית עם שאריות מכיכרות לחם מעלות עובש, שאני מחפש להן קונה. מכירת חמץ היא חלק מההלכה היהודית לקראת הפסח, ואיפה אוכל לממש את המנהג באופן אופטימלי אם לא במאה שערים? אם הייתי רוצה למכור יהלומים, הייתי הולך לחפש קונה בבורסה ברמת גן, אם הייתי רוצה למכור מניות הייתי הולך לרחוב אחוזת בית בתל אביב, אם אני רוצה למכור חמץ - זה המקום.

אני לא מתכונן להסתפק רק בשאריות מעלות הירוקת שהבאתי מהבית, אלא חושב בגדול. ברגע שאאתר את הקונה הנכון, אכנס למאפייה מקומית, שם בטוח אוכל לשים את ידי על לחם ישן בפחי הזבל ולמכור אותו הלאה לאיזה גוי בתור חמץ משובח.

מודעה על הקיר מכריזה שאפשר למכור חמץ ברחוב עזרא. אני צועד בנחת אל היעד, נהנה מאווירת החג בסמטאות. בתל אביב לא תמצאו דבר כזה. אלא שאז אני מזהה התקהלות. קבוצת חרדים עומדת בצד הכביש וצופה בהתרחשות. בחור חרדי צעיר ועב כרס, לבוש בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים, פאותיו משתלשלות מתחת לכיפה השחורה הגדולה שעל ראשו - בולם את מכוניתו בפתאומיות באמצע הרחוב ויוצא ממנה מזיע ונכון לקרב.

הוא הולך שני צעדים בזעם לכיוונו של חרדי אחר, העומד מאחוריו, וצועק עליו ביידיש, "פֿאַר יענע וואס ווע לייענען בן זונה?". אני לא מצליח להבין איך ייתכן שעבור המלים "למי קראת?" הוא מקפיד להשתמש בשפה המזרח־אירופית, כדי שלא לטמא את העברית - שפת הקודש - בשימוש חולין, ודווקא את הקללה העסיסית הוא בוחר לבטא בשפה שבה ניתנה לנו התורה. אבל הבחור השני משיב לו "איך האב נישט לייענען, בן זונה", ורק אז הוא נרגע, מוחל על כבודו ונוסע מהמקום.

אני מגיע לרחוב עזרא, ונכנס לבניין ציבורי שבמקום, חולף על פני חרדי עבדקן שיושב בכניסה ומתייחד עם חבילת במבה גדולה בזמן שהוא הוגה בייסורי יציאת מצרים, ושואל את הבחור הראשון שאני רואה: "איפה מוכרים כאן חמץ?".

"הנה, תרשום את השם שלך ברשימה הזאת", הוא אומר לי, ומצביע על שקית ניילון שמכילה טפסים התלויה על הדלת ממולו. "איפה שהבחור הזה רושם".

ומה, את החמץ, למי אני נותן?

"לא נותנים את החמץ. אתה רק רושם את השם שלך ואת הכתובת שלך, ואחרי זה ראשי הישיבה פה הולכים ונותנים את הרשימות לגוי - שהוא זה שאמור לקנות את החמץ. אתה נותן את הכתובת כדי שאם הוא ירצה, הוא יוכל לבוא אליך הביתה ולקחת את החמץ שהוא קנה".

וכסף לא עובר פה מיד ליד?

"אני לא יודע. יכול להיות שמשלמים לו משהו".

ומה עם החמץ?

"יש להם מין הסכם כזה שאומר שאם הוא יחליט בסוף שהוא באמת רוצה לבוא ולקחת את החמץ מהבית שלך, הוא ייצטרך לשלם יותר".

אז זהו, זה כל מה שקורה? למלא טופס?

"כן".

אני בולע את הגלולה המרה, ממלא את הפרטים שלי על הדף וחותם, שלפחות תצא לי מצווה מהסיפור. מתברר שמכירת החמץ נועדה לעצלנים שלא עברו כמו שצריך עם הנר והכפית בפינות של הבית כדי לשרוף את החמץ - ורוצים לוודא שגם אם נשאר פירור, הוא כבר לא בבעלותם, באופן רשמי.

ביציאה אני מביט מסביב ומנסה לאתר הזדמנות עסקית חלופית. על עמוד חשמל אני רואה מודעה להשכרת חדר עם שש מיטות בשכונה ללילה אחד במהלך חול המועד. אם רק היה לי נכס באזור, הייתי יכול לעשות כסף טוב. אלא שאז אני מזהה בפינת הרחוב דוכן להגעלת כלים. שני דוּדים גדולים ומהבילים, עם מים רותחים בתוכם, מוצבים על המדרכה, מחוברים למכלי גז גדולים שאחראיים על החימום שלהם. עוברי אורח עוצרים עם כלי מטבח ומוסרים אותם לטבילה. בעל הדוכן מניח את הכלים בתוך ארגז פלסטיק, משלשל אותו עם חבל לתוך הדוּד, משרה את הכלים בפנים לשנייה אחת, שולף אותם - וגובה את הכסף. במקביל, הוא עסוק בהצלת נפשות וצועק אחת לכמה דקות ביידיש על הילדים שרצים באמצע הכביש, שייזהרו מהמכוניות החולפות.

שני בחורים עוצרים אצלו עם סבכת ברזל של כיריים וראשי גז. הוא גובה מהם 30 שקל על השירות וטובל אותם. זה נראה לי כמו עסק טוב. עלויות ההקמה אפסיות - כל מה שצריך הוא שני סירי מים חמים - וההכנסות גבוהות. אני מתשאל את בעל הדוכן כדי לאסוף ידע בסיסי לצורך הקמת העסק. הוא לא חושד שעומד מולו מתחרה פוטנציאלי ונפתח בפניי בקלות. בימים רגילים הוא עסוק בהשגחה על ילד בעל צרכים מיוחדים, ומלמד בכולל. אבל זו לא הפעם הראשונה שבה הוא פותח דוכן להגעלת כלים לכבוד הפסח.

שני דוּדים כי אחד הוא לכלים חלביים ואחד לכלים בשריים?

"אין דבר כזה בשרי וחלבי בהגעלת כלים. ההגעלה מביאה כל כלי למצב שבו הוא חוזר לנקודת האפס - הוא חוזר להיות פרווה. הם נועדו לכלים חדשים או לכלים ישנים".

למה? עם כלים ישנים צריך להחמיר בהגעלה?

"אין הבדל, אבל יש אנשים שרוצים שתהיה הגעלה נפרדת".

מה עם הגעלה של צלחות, כלי זכוכית?

"האשכנזים מקפידים יותר על זכוכית. הספרדים יותר על סירים", הוא מגלה לי את רזי המקצוע. "לזכוכית, הגעלה לא מועילה. התורה קובעת שההגעלה לא עוזרת לכלי חרס, ובזכוכית יש גם חרס. חוץ מזה, בזכוכית ההגעלה עולה יותר כסף מהכלי שאתה מגעיל אותו. אבל היה לי מי שבא להגעיל אפילו כלי אלומינים חד־פעמיים".

והתמחור שלך הוא לפי כלי?

"יש מקומות שלא לוקחים בהם כסף על ההגעלה, אלא מסבסדים אותה. אני לוקח. יש גם מקומות שלא לוקחים כסף לפי כלי, כמוני, אלא לפי סלסלה. וזו הבעיה הגדולה של הענף. כל רעיון הסלסלות התחיל כדי לשבור את השוק שלנו. אבל אני כבר יודע שמי שעובד בשיטה של הסלסלות אחר כך בא אלי ואומר 'לא הרווחתי, הפסדתי כסף'. בבני ברק, חברת פז־גז בכלל אחראית על הקמת הדוכן, ואחרי שהיא משלמת למי שתיפעל את הדוכן - הכסף שנשאר עובר לתרומות".

ברגע שאני מבין שמדובר בעוד ענף תחרותי עם גורמים שלא אכפת להם להציע מחירי רצפה כדי לשבור את השוק, אני עוזב את רעיון הדוכן להגעלת כלים. מה גם שחרדי נוסף שעוצר ליד הדוכן מתחיל לתחקר אותי אם אני מעוניין לחזור בתשובה, והיכן אני עומד בדיוק בדרגת האמונה שלי בשם ובקיום מצוות החג. אני נכנס למכונית ונוסע לאתר הבא שלי בירושלים, עוד מקום שבו אני עשוי למצוא פוטנציאל עסקי לא מבוטל, וגם לקיים איזו מצווה לחג.

"פיקניקנאביס" מול משכן הכנסת

השעה כבר קרוב ל–18:00, ו–400 צעירים בני 20–30 יושבים בגן הוורדים. הם מביטים על משכן הכנסת שנמצא עשרות מטרים ספורים מהם בזמן שהם מקיימים טקס קטן של "יציאה לחופשי" משלהם. הסיבה להתכנסות היא "פיקניקנאביס", שנערך במקום לרגל יום הקנאביס הבינלאומי - הפגנה למען לגליזציה של הצמח הירוק. הנוכחים משחקים פריסבי, שומעים מוסיקה ובעיקר יושבים, מעשנים, ומביטים על בית המחוקקים. "תראה איזה יופי", אומרות לי שלוש בחורות שהגיעו מאשקלון. "תאר לך שכל המדינה היתה ככה".

רויטרס

פלוגות מג"ב נמצאות מחוץ לפארק כדי לשמור על הוודסטוק הקטן שנערך במקום מפני גורמים עוינים, אבל בתוך הגן איש לא מפריע לנוכחים לעשות כרצונם. אני מתיישב ליד שני חובשי כיפה שהגיעו לכאן מניו יורק לביקור לכבוד הפסח. "ישראל היא מדינה עם הרבה לחץ. הרבה בלגן. לגליזציה של הקנאביס תעזור לאנשים להירגע, תכניס למדינה הרבה כסף ותיצור מקומות עבודה", הם מסבירים.

איך מסתדרת הכיפה שעל הראש שלכם עם התמיכה בעישון?

"הכיפה זה לא מה שמשנה. מה שיפה בקנאביס הוא שהוא מאחד את כולנו - ולא משנה אם אתה חובש כיפה, אם יש לך ראסטות או אם אתה עם פירסינג".

עברתי בדרך לפה במאה שערים. אני לא רואה אנשים שבאו משם להפגנה הזו.

"תתפלא. בדיוק השבוע הוציאו קנאביס כשר לפסח. הרב קנייבסקי (חיים קנייבסקי - ממנהיגי הזרם החרדי־ליטאי; ח"ע) בירך עליו".

קנייבסקי בעצמו?

"כן".

אז החברה החרדית פתוחה לזה?

"לא. הם לא מבינים מה זה. הם מתייחסים לזה כאל סמים מסוכנים. אבל הוא בירך על ליין של קנאביס כשר עבור חולים".

האירוע אמור להיות ללא זיהוי פוליטי, ובכל זאת אני רואה כאן דוכן של זהות, המפלגה החדשה של ח"כ לשעבר משה פייגלין, שנולדה רק לפני שמונה חודשים. ליד הדוכן עומד בחור ממוצא ארגנטינאי בשם לנדרו, שמסביר לי ברצון את המצע של מפלגתו. "המפלגה שלנו רשמה על דגלה את הרצון בחירות כלכלית, חירות הפרט ולגליזציה".

מה עם הדת?

"אנחנו בעד הפרדת דת ומדינה, אבל לאט־לאט, בלי לפגוע באף אחד".

ומה עם הסכסוך?

"התזה שלנו היא ש–60% מערביי יהודה ושומרון רוצים לעזוב גם ככה. אז צריך לסבסד להם את העזיבה ולעזור להם. בעזה, 80% מהתושבים רוצים להגר - וגם להם צריך לעזור. עם יתר הערבים שיישארו פה נסתדר, ואז נוכל להחיל ריבונות יהודית על כל שטחי ארץ ישראל".

הפוטנציאל האמיתי בחומוס

הפוטנציאל העסקי בקנאביס עצום. יש לי אפילו כבר רעיון לסטארט־אפ: הקמה של דוכן להגעלת קנאביס לקראת פסח, אבל הוא יוכל להתממש רק אחרי שהנושא יהיה חוקי. אני נכנס למכונית ועוזב את המקום. בדרך חזרה אני עוצר לרגע באבו־גוש, לקנות קצת חומוס ופיתות לחג. כאן אני מזהה סוף־סוף את ההזדמנות העסקית האמיתית של החג.

אני נכנס לחומוסייה של אבו שוקרי (המקורי, בטח שהמקורי), ופוגש את פאדי וסמי שפתחו את המקום רק לפני שלושה ימים - ובחרו היטב את המועד להשיק את המסעדה שלהם. "פסח זה החג עם הכי הרבה ביקוש. עלייה של 50% ויותר בלקוחות מאשר בימים רגילים. יותר משבת אפילו", הם מסבירים לי כשאני שואל אם הם עשו הכנות לחג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#