הפתעה: זה יכול להיות סיפור ההצלחה הישראלי הבא - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפתעה: זה יכול להיות סיפור ההצלחה הישראלי הבא

יש דרכים רבות למדוד סיפורי הצלחה: לאן הגעת, איזו דרך עשית, מהי תרומתך לעולם, איזה תארים, פרסים וכיבודים צברת בדרך, איזה רכוש צברת וכמובן - מה השכר שלך

19תגובות

שני בנקאים בכירים כבר הכריזו על עזיבה מרגע שנחקק החוק להגבלת שכר הבכירים במערכת הפיננסית: מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן והמשנה למנכ"ל בנק לאומי פרופ' דני צידון. בעוד שקינן נימק את פרישתו בתחושת מיצוי ורצון להמשיך הלאה, צידון קרא לילד בשמו, ואמר כי "חוק שכר הבכירים משדר שהמערכת הפיננסית היא אויב הציבור". קשה להתווכח עם תחושות כאלה. קשה גם להתחקות אחר שלל הסיבות שמניעות אדם לפרוש, כי לא פעם מדובר ביותר מסיבה אחת או שתיים. אבל נניח למקרים הפרטיים, ונתמקד לרגע בשאלה שקצת סוטה מהנושא רק כדי לחזור אליו בהמשך: מהו סיפור הצלחה ישראלי?

ערב פסח, קצת לפני יום העצמאות ה-68 של מדינת ישראל, מעניין לבחון את התפתחות סיפור ההצלחה הישראלי המקובל. בעבר היו אלה החלוצים והמעפילים ובהמשך לוחמי המחתרות והפלמ"חניקים, שאת מקומם תפסו חיילי וקציני צה"ל. כל אלה ייצגו רעיונות קולקטיביים של עשייה ובנייה מחדש של העם היהודי בארצו. היה זה עידן של שטיפת מוח הכרחית ומתבקשת, שבלעדיה כנראה קשה לבנות מדינה. בשני העשורים האחרונים התחלף הנרטיב, וסיפורי ההצלחה נהיו הרבה יותר פרסונליים: מתעשרים חדשים, כוכבים נולדים, היי־טקיסטים שעשו אקזיט, מנהלים בכירים ואנשים שעושים לביתם. לאו דווקא למען הכלל, לאו דווקא בשם איזה אידיאל נשגב.

מימין לשמאל: ד"ר חדוה בר, קובי הבר, 
דן כהן ופרופ' דני צידון
דניאל בר און

הפרסונליזציה של ההצלחה משקפת את המעבר של ישראל ממשק סוציאליסטי לכלכלת שוק, את ההזדמנויות שנפתחו בפני אנשים מסוימים החל מאמצע שנות ה-80 ואת היכולת למדוד הצלחה במונחים חומריים. הנגזרת של כל אלה היא הדעיכה של סיפורי הצלחה שפעם נחשבו מרכזיים, אבל כעת נתפשים כבנאליים. כך למשל, הישגים של מורים, עובדים סוציאלים או רופאי משפחה. תיכף נתייחס לשכרם של בנקאים - סוגיה חשובה בהחלט - אבל לפני כן כדאי להרהר בשאלה: כמה אינצ'ים אנחנו מקדישים לסיפורי הצלחה בתחום ההוראה, היזמות הזעירה, הניהול במגזר הציבורי או באקדמיה? כמה זמן מוקדש לשאלה אם אנשים זוכים לתגמול ראוי, ומהי תרומתם לבניית חברה וכלכלה צומחת ובריאה?

יש דרכים רבות למדוד סיפורי הצלחה: לאן הגעת, איזו דרך עשית, מהי תרומתך לעולם, איזה תארים, פרסים וכיבודים צברת בדרך, איזה רכוש צברת וכמובן - מה השכר שלך. לפי הפרמטרים הללו קל להגדיר אדם שנהפך למנכ"ל בנק כסיפור הצלחה. ודאי אם הוא מתחיל מלמטה, בלי אבא עשיר שדואג לו. השאלה היא אם מדובר בסיפור הצלחה פרטי, שאינו מלמד דבר, או שאפשר להקיש ממנו משהו על החברה והסביבה שאיפשרו לו להצליח. דהיינו, אם הוא פועל בסביבה שמאפשרת שוויון הזדמנויות, מוביליות חברתית ומימוש הכישורים שלו; או מנגד, אם הוא הצליח בסביבה שבה נדרשו מיומנויות אחרות, כמו חיבור ודילים עם האנשים הנכונים או בתנאי שוק נוחים, כמו מבנה ענפי, שקשה להיכשל בהם. יש מצבים שבהם התשובה הראשונה נכונה, יש מצבים שבהם התשובה השנייה נכונה ויש מקרים שבהם שתי התשובות נכונות.

באשר לבנקאים ולמנהלים בתעשייה הפיננסית, אפשר לשער שמלבד הפגיעה החומרית של החוק להגבלת שכרם, יש להם עניין גם עם השאלה איך הם נתפשים. הם הרי מסתובבים כבר שנים רבות בתחושה שהם סיפורי הצלחה גדולים. אם מישהו משלם לך שכר של חצי מיליון שקל לחודש, איך לא תרגיש מצליח ומוצלח מול כל הגמדים מסביב, שמשתכרים בחודש את מה שאתה מרוויח בשעתיים?

כעת בא המחוקק, מגביל את שכרם ל-2.5 מיליון שקל (לא ממש, הרי מותר להם לקבל שכר גבוה יותר, אך הוא לא יוכר כהוצאה לצורך מס) ובעצם אומר להם: אתם לא שווים כל כך הרבה כמו שאתם חושבים. זה מה שהם שומעים. וכן, זה קצת מעליב. כדי להסתגל לזה חייבים להחליף דיסקט - ומי שלא יסתגל עלול לפרוש.

אבל אם הם יוציאו את עצמם ואת כאבם לרגע מהמשוואה הזאת, הם יוכלו לראות מסרים אחרים. למשל, את העובדה שהשכר במערכת הפיננסית זינק בחדות בשני העשורים וחצי האחרונים, שהמערכת הפיננסית מבוססת כולה על אמון ציבורי ושבלעדיו אין לה יכולת קיום, שמדובר במערכת לא תחרותית מספיק ושבעת צרה משלם המסים הוא מי שמציל אותה מקריסה. זה מסביר מדוע המגבלות מתמקדות כרגע במערכת הפיננסית ולא בשווקים אחרים (לא בטוח שהפרדה כזו יכולה להתקיים לאורך זמן). המפקחת על הבנקים, ד"ר חדוה בר, עמיתתו של צידון לשעבר בלאומי וגם סטודנטית שלו, תומכת בהגבלת שכר המנהלים בעיקר כדי למנוע כרסום באמון הציבור בהם.

ויש כאן גם מסר חברתי אחר חשוב, שנוגע לפערים הגדולים שנפתחו בחברה הישראלית מאז תחילת שנות ה-90. הרבה דברים טובים קרו לכלכלה הישראלית מאז תוכנית הייצוב של 1985, אבל קרו גם שתי תופעות לוואי בעייתיות של גידול בשיעור העוני ובפערים החברתיים. המשק מורכב משלוש כלכלות שונות מאוד באופיין: כלכלת היצוא וההיי־טק, כלכלת המגזר הציבורי והשירותים והמוצרים לשוק המקומי וכלכלת העניים. ההצלחה של כלכלת היצוא וההיי־טק זוכה לפרגון גדול, כי היא לא באה על חשבון הצרכן הישראלי ועומדת בסטנדרטים תחרותיים גלובליים. שם יש משקל גדול מאוד לכישורים. כלכלת המגזר הציבורי והשוק המקומי הרבה פחות מפורגנת, בגלל האיכות הבינונית של שירותים ציבוריים רבים, בשל יוקר המחיה שנובע ממנה (ולמשקל העצום של הקשרים על פני כישורים) ובשל המבנה הענפי הלא־תחרותי בשוקי המזון והפיננסים. כלכלת העניים בכלל לא בתחרות הזו, כי לעניים לא מפרגנים. עליהם מקסימום חומלים.

"אם לא תהיה הבהרה משמעותית לגבי פגיעה אפשרית בזכויות העובדים, עלולה להיות פרישה גדולה של בכירים בהנהלות, ויכולות להיות לזה השלכות לא נעימות". ציון קינן
מוטי מילרוד

אפשר לראות את המגבלות על שכר הבנקאים כענישה וכצרות עין, אבל אפשר גם לראותן כאיתות או כמסר ציבורי שמגלם צורך ממשי לתיקון כמה עיוותים שהביאו לזינוק החד בשכר המנהלים בתעשייה הפיננסית: המבנה הלא־תחרותי, הצורך בבניית אמון ציבורי במערכת הפיננסית, ההכרח להתייעל ולהיערך לעידן דיגיטלי רזה יותר ואולי אפילו גם תפקיד חברתי, שמוטל על המערכת הפיננסית - לרסן את הגדלת הפערים בחברה הישראלית. זה אמנם לא תפקידה, אבל אם מחפשים סיפור הצלחה ישראלי עדכני, זה יכול להיות הסיפור הבא. להרוויח יפה והרבה זה בסדר, אבל גם להסתכל מסביב ולוודא שהפיצול של המשק הישראלי לשלוש כלכלות שונות לא מתרחב ומגדיל את הפערים ואת ההטרוגניות הגבוהה ממילא כאן.

נ.ב

יש הרבה מאוד משרות במגזר הציבורי והפרטי שאינן מתגמלות מאוד ברמה החומרית, אך מעניקות לעוסקים בהן משמעות וערך רב - ולהפך. יש משרות מתגמלות למדי ששולחות אנשים הביתה בתחושה שזו בסך הכל עבודה וזה רק כסף. גם בהיי־טק. דני צידון הוא פרופסור לכלכלה שהגיע לבנק לאומי מהאקדמיה. הוא מרצה וחוקר סוגיות של צמיחה ואי־שוויון, ולפי הרצאותיו בעבר, גם מוטרד מהן. כבר כמה שנים הוא מחזיק בדעה שאת האי־שוויון צריך לפתור מלמטה, ולא מלמעלה. כלומר, לטפל ברבע התחתון של האוכלוסיה ששכרו נמוך ולשפר את יכולות ההשתכרות שלו (בין השאר באמצעות הקניית יכולת טכנולוגית שמביאה להגדלת פערים), ולא בדרך של הגבלת שכר המנהלים. צידון סיפר פעם שהוא הגיע ללאומי משום שלאחר שנים רבות באקדמיה הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לקנות מכונית שנייה למשפחתו. בבנק הוא עשה זאת די מהר, הודות לשכר המתגמל.

צידון הוא אבידה לבנק לאומי, אבל הוא יכול להיות מציאה גדולה לכלכלה ולחברה הישראלית אם ימשיך במחקריו על אי-שוויון ויוביל מהלכים לצמצומו. רק בשביל זה היה שווה להגביל את שכר הבנקאים. צידון ויתר על משרה באקדמיה ועבר לבנק, כי הוא רצה לקבל תשואה גבוהה יותר על כישוריו. כעת, התשואה הזו פוחתת ולכן הוא עוזב. זו הזדמנות טובה לתהות מדוע דווקא משרה בבנק העניקה את התשואה הגבוהה ביותר לאדם משכיל, פרופסור לכלכלה, שהיכולת שלו לתרום לחברה הישראלית בשלל תחומים היא גבוהה. אין לי הסבר ממש טוב לזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#