חומוס, חיבוקים - והאשה שחולמת להיות שגרירת ישראל בפלסטין - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חומוס, חיבוקים - והאשה שחולמת להיות שגרירת ישראל בפלסטין

יעל פתיר, מנהלת את ג'יי סטריט (השדולה היהודית־אמריקאית) בישראל מזה ארבע שנים, בת 35, נשואה לבועז רקוץ' ואמא למיכאל, חולמת להיות שגרירת ישראל בפלסטין

21תגובות
יעל פתיר
אייל טואג

יעל פתיר, איך הגעת לג'יי סטריט?

הם הגיעו אלי. עבדתי במרכז פרס לשלום בעמדה ייחודית של עוזרת למנכ"ל, רון פונדק המנוח. ניהלתי מחלקה שעסקה בחיבורים בין החברה האזרחית הישראלית לחברה האזרחית הפלסטינית. זה איפשר לי להיחשף להתנהגות של שתי הקהילות וכן לקהילה הבינלאומית ולעבוד עם קבוצות רחבות באוכלוסיה.

תכל'ס, מאז שקם מרכז פרס לשלום לא נראה שיש התקדמות בנושא השלום, וזה אנדרסטייטמנט.

זה נכון וזה מצער מאוד, אבל זה לא בגלל מרכז פרס וגם לא בגלל ארגוני שלום רבים נוספים ששוחים נגד הזרם. אם כבר, אולי הם הסיבה שהמצב לא גרוע יותר. במידה רבה העבודה הישראלית־פלסטינית ב–20 השנים האחרונות עוזרת לבנות אמון בין הצדדים, ויש לה השפעה ממתנת לאירועים.

גיל אליהו

קשה לראות שתעשיית השלום הזאת של כנסים, טיסות ובתי מלון באירופה מקדמת משהו. האם אי־אפשר לעשות עם הכסף והאנשים שמחויבים לכך משהו אפקטיבי יותר?

אני שותפה לחלק מהביקורת. זו פעילות שאני קוראת לה חומוס וחיבוקים: נפגשים במלון בחו"ל, מעבירים כמה ימים של היכרות וסחבקייה, ואז חוזרים הביתה והמציאות חודרת לחיים והתחושה היא שאולי מה שעשינו שם לא בהכרח מחזיק. הדרך להתמודד עם זה היא לעשות את הכל בצורה מקצועית. ארגונים ותיקים עם ניסיון יודעים לעשות את זה.

רבים חשים שמה שהיה פעם תעשיית השלום, עם כל הביקורת עליה, נהפך בשנים האחרונות למכונה אנטי־ישראלית שתומכת למשל בקמפיין לחרם על ישראל (BDS).

נכון שיש מאמץ מודע שמתקיים אצל גורמים בשמאל הישראלי לפנות החוצה. הם מעודדים פרקטיקות של חרם על ישראל. אני לא תומכת בכך, וצריך לזכור שלא כל תנועת השלום ובטח לא כל השמאל הישראלי הם חלק מזה. מה שיותר משמעותי הוא שיש קמפיין מאורגן, מתוזמן וממומן לעשות דה־לגיטימציה לשמאל ולמי שמניף את הדגל של השלום ומקדם אותו.

אולי הקמפיין הזה מצליח בין היתר מפני שבשמאל הולכים רחוק מדי, עד כדי חרם?

זו עמדה שקיימת, ובחברה דמוקרטית, שמאפשרת חופש ביטוי, היא לא מצדיקה השחרה של מחנה שלם.

גרפיטי הקורא לחרם על ישראל
אי־אף־פי

כן, אבל היא כנראה מפריעה לעמדות השמאל לחלחל לציבור הרחב בישראל.

אין ספק שמחנה השלום כשל, והרבה דגלים שהוא מנסה להרים לא מתנופפים כאן.

למה לדעתך זה קרה?

מאיפה להתחיל? במקום הראשון נמצא חוסר היכולת לייצר חזון ישראלי שמשלב בין ביטחון בכל הרמות — אישי, כלכלי, חברתי ותעסוקתי — לבין ערכים יהודיים ציוניים. נקודה שנייה היא נטיית הגוועלד — כשתוקפים אותך צריך לדעת להתגונן, וכשלוקחים לך את הדגל, לא לוותר. זה לא חדש. בעצרת שבה רבין נרצח עמדתי כילדה בת 15 בתחושה שעושים ממני לא פטריוטית.

זכותם של ארגוני הימין לקיים קמפיין אנטי־שמאלני.

לגמרי, אבל היינו צריכים להילחם, לא להגיד: "אוי ואבוי, בואו נבקש מהעולם שיציל אותנו, כי אנחנו לא מצליחים לשכנע את הציבור".

ולתוך זה נכנס הקמפיין האפקטיבי על מימון ארגוני שמאל על ידי ממשלות זרות.

זה קמפיין גאוני. זו דוגמה מאלפת לאיך מסמנים מטרה ומייצרים קרב שיש לו כמה זרועות — חקיקה, קמפיין ציבורי ומכוני מחקר — ומצליחים. זה התחיל לפני שש־שבע שנים, וכבר אז הסתכלתי ואמרתי כל הכבוד. היכולת לסמן את המימון הממשלתי הזר, שבסופו של דבר הגיעה לדיבור על "סוכנים זרים" ועל "שתולים", היא מהלך מבריק של הימין.

מפגינים מחזיקים בדגל פלסטין
אי־פי

מבריק, אבל איפה התשובה של השמאל?

אין תשובה פשוטה. צריך להתחיל להסביר מהי דמוקרטיה, להסביר שישראל אינה מדינה נורמלית, שהיא מצויה בסכסוך ושולטת שליטה צבאית על שטחים שאינם שטחים ריבוניים. מסובך לענות לטענת "הסוכנים הזרים".

החיים מסובכים, אז מה?

נכון. אז אני אומרת — אחלה מהלך, בואו נחשוב גם אנחנו על מהלכים מוצלחים כאלה. האתגר הוא לבנות את השמאל מחדש, שיהיה אטרקטיבי לציבור. האם יש לי את זה בשלוף? לא.

אולי לוותר?

לוותר ולנסוע לברלין או לארה"ב?

עימותים בכפר בית אומר
רויטרס

לא, לוותר על המימון הזר. לגייס כסף ותמיכה מקומיים.

המדינה קמה במימון גורמים מחוץ למדינה, אינסוף פרויקטים חינוכיים, תשתיות, בחירות, התנחלויות — הכל ממומן גם מבחוץ. בכל מקרה, כסף שיכול להגיע מממשלות הולך למטרות מסוימות מאוד. לגיטימי שמשרדי חוץ של דמוקרטיות בכל העולם עוסקים בקידום של ערכים דמוקרטיים ובדברים שקשורים לסכסוך. זה חלק מהאג'נדה שלהם, אין פסול בכך.

בואי נדבר על ג'יי סטריט. התגובה שפירסמתם למינוי דני דיין לקונסול ישראל בניו יורק נפתחה כך: "ממשלת ישראל שוב מבצעת מינוי פוליטי של אדם המזוהה עם מפעל ההתנחלויות למשרה דיפלומטית בכירה, ובכך שולחת מסר בעייתי ליהדות ארה"ב, שאינה מזדהה אתו".

כן, זו היתה התגובה שלנו כשנודע לנו על המינוי שלו. ואז התגלה שלפני כן הוא התראיין בטלוויזיה לערוץ i24news ואמר שג'יי סטריט הוא ארגון אנטי־ישראלי ולא יהודי, ועל זה הגבנו שוב. ואז הוא התנצל. הוא אמר שכשהוא התראיין הוא לא ידע שימונה לתפקיד קונסול והודה שזו היתה תגובה לא דיפלומטית. בהמשך הוא התנצל בטוויטר.

ובכל זאת, הוא לא חזר בו מהדברים ש"לתמוך בנציגים לקונגרס או לסנאט שמאשימים את ישראל זה לא פרו־ישראלי".

כן, זו אמירה אומללה מאוד, כי הקריטריון הראשוני שלפיו אנחנו מחליטים על תמיכה בחברי קונגרס הוא שהם תומכים בסיוע ביטחוני לישראל. כמי שהולך להיות קונסול ישראל בניו יורק, להגיד עליהם שהם לא פרו־ישראליים — זה אומלל.

דיברת אתו?

לא, אבל שוחחתי אתו פעמים רבות קודם לכן. דיין הוא באמת איש של שיח.

זה לא רק דיין, כל הימין לא ממש מחבב אתכם.

לטובת ישראל, הימין הישראלי חייב להבין שיש הבדל בין לאהוב את ישראל לבין להיות ביקורתי כלפי ממשלת ישראל. הבעיה היא שהוא לא מוכן לקבל את ההבדל הזה, וזה מזיק. זה גם מרחיק מאתנו ידידים וגם תורם להפיכת ישראל למצורעת יותר. יהודי ארה"ב מבינים את זה יותר ויותר.

תומכי טראמפ מחוץ לכינוס הבחירות שלו בניו יורק, ביום רביעי
אי־פי

איך את רואה את זה?

למשל, לכינוסים של איפא"ק בשנים האחרונות מזמינים גם פלסטינים וגם ארגוני שלום. זה סימן שהם מבינים שיש חשיבות לתת במה לקולות האלה ולדבר עמם.

איזה יחס אתם מקבלים מהרשויות בישראל? לא סוגרים לכם את הדלת?

לא. כולם מבינים שאנחנו הארגון הסטודנטיאלי היהודי הכי גדול בארה"ב, ואי־אפשר שלא לעבוד אתנו או לא להיות מחוברים אלינו. יש לנו 10,000 סטודנטים שפועלים ביותר מ–70 קמפוסים.

מה התפקיד שלך בארגון?

אני פועלת בעיקר בישראל במטרה לייצג את הארגון, לבסס את הקשרים שלו בישראל, לארח ולממן משלחות של מנהיגים יהודים ואחרים וחברי קונגרס ולארגן להם פגישות עם המנהיגות. אנחנו נותנים להם פרספקטיבה רחבה וקובעים להם פגישות עם הרבה ח"כים, מנהיגים בחברה האזרחית, אנשי עסקים וכו'.

ח"כים שאינם מהשמאל משתפים פעולה?

כן. יש ח"כים שלא מסכימים אתנו, אבל חשוב לנו שיידעו שהכוונות טובות ונובעות מאהבה ומדאגה למדינה. יש כל כך הרבה אויבים שחשוב לא לייצר עוד, לא לתפוש את אלה שאוהבים אותנו, את אלה שהם בעדנו, כאויבים — ואני מוצאת לזה הרבה שותפים בכנסת.

מה התקציב של ג'יי סטריט?

8 מיליון דולר בשנה, תקציב קטן, עם 60 עובדים. המטה שלנו נמצא בוושינגטון הבירה, ויש עוד שבעה משרדים בקהילות יהודיות גדולות. אומרים תמיד שלאמריקאים יש הרבה כסף והם זורקים אותו, אבל בג'יי סטריט למדתי איך מנצלים משאבים ביעילות מדהימה, וזה לא בהכרח מה שלמדתי מארגונים בישראל. הנציגות בישראל כוללת רק שלוש עובדות.

יעל פתיר
אייל טואג

כמה חברים יש בארגון?

זה לא ארגון שמשלמים בו חברות, ולכן הדרך שבה סופרים את החברים היא לפי מספר התורמים, מספר החותמים על עצומות ומספר הבאים לאירועים. כרגע אנחנו מעריכים שמדובר ב–180 אלף איש.

את יכולה להצביע על מהלך שהשפעתם עליו?

הגידול שלנו בשמונה השנים מאז הקמת הארגון מלמד על הצלחה. בימים אלה אנחנו נכנסים למחזור של בחירות והולכים להגדיל משמעותית את הכוח שלנו בקונגרס.

איך זה מתבצע? ספרי קצת על המנגנון של הלובינג בפוליטיקה האמריקאית.

אחד משלושת הארגונים שפועלים תחת ג'יי סטריט עוסק בלובי ותרומות — Political Action Committee (PAC). זה כלי שבאמצעותו מגייסים תמיכה פוליטית. הוא נותן תרומות לפוליטיקאים וכל מי שמקבל מאתנו תרומה נהפך למעין נתמך שלנו. אין מלה מדויקת בעברית למונח הזה, ואולי טוב שכך. 
ה–PAC של ג'יי סטריט הוא ה–PAC הפרו־ישראלי הכי גדול בארה"ב, והוא תורם יותר משליש מכל ה–PACS שמגדירים את עצמם פרו־ישראליים. אנחנו מאמינים שנשיג בבחירות הקרובות יותר מ–100 חברי קונגרס שיהיו נתמכים שלנו וכולם יהיו דמוקרטים. לפני שנתיים היו לנו גם רפובליקאים. כלומר אנחנו הולכים להגדיל מאוד את הכוח הפוליטי שלנו במפלגה הדמוקרטית. הרבה פוליטיקאים ותיקים הגיעו אלינו מיוזמתם וביקשו את התמיכה.

כמה הם מקבלים?

בין אלפי דולרים למאות אלפי דולרים, תלוי במרוץ. מי שרץ לסנאט מקבל סכומים גדולים, לבית הנבחרים פחות. יש חשיבות גם למחוז שבו הם מתמודדים ולעד כמה המרוץ תחרותי. יש מחוזות שהם תמיד דמוקרטיים או תמיד רפובליקאיים והתחרות מינורית יותר.

הכל זה כסף, זה לא צורם?

מאוד. לא הייתי רוצה לראות את זה קורה בישראל. מצד שני, בארה"ב זה נמצא על השולחן, זה מבוקר, יש רגולציה. אם תיכנס לאתר שלנו תראה בדיוק במי אנחנו תומכים ובכמה, יש שקיפות. צריך לזכור שכסף זה אינפוט: כשיושב אצלם על השולחן נושא שקשור לישראל, הם יבקשו את דעתנו. אתה יוצר אתם מערכת יחסים של אמון והשפעה. ככה זה בפוליטיקה אמריקאית.

אובמה ונתניהו, בנובמבר בבית הלבן
רויטרס

מה היתה הבעיה באיפא"ק, ארגון הלובי היהודי העצום, שהיה צריך את ג'יי סטריט? הוא היה ימני מדי?

אין בעיה באיפא"ק, זה ארגון נהדר וחשוב ורק שיעלה ויצליח. איפא"ק פעילים 50 שנה עם תקציבים הרבה יותר גדולים והרבה יותר צוות, זה לא בר־השוואה. אנחנו פשוט מייצגים תפישה אחרת. איפא"ק מייצג את ממשלת ישראל, אנחנו מייצגים את מה שאנחנו חושבים שטוב לישראל ואת איפה שרוב יהדות ארה"ב נמצאת, ויכולים להיות מקרים שבהם זה עומד בחוסר הסכמה למדיניות של ממשלת ישראל.

מהן נקודות המחלוקת הגדולות ביותר בין הציבור היהודי־אמריקאי לממשלת ישראל?

הסיפור הכי גדול הוא סביב סיום הסכסוך, קידום רעיון שתי המדינות והנטייה להעדיף תמיד את הפתרון הדיפלומטי. היהדות האמריקאית היא קהילה עם דומיננטיות ליברלית־דמוקרטית, שמונעת מתוך עולם ערכים יהודי שמדבר על תיקון עולם, על צדק חברתי ועל שוויון, זה האתוס שלהם.

את מתארת נתק בין הציבור היהודי־אמריקאי לציבור היהודי־ישראלי. כאן הציבור הולך ימינה, ועוד יותר נוכח האינתיפאדה הנוכחית.

נכון, יש כאן מגמות הפוכות ממש. אבל ישראל עדיין אהודה מאוד בארה"ב בגלל סיפור שמרגיש דומה. שתי המדינות הן של מהגרים, שתיהן דמוקרטיות, ויש גם את הקשר היהודי־נוצרי שרלוונטי לחלקים גדולים באוכלוסיה האמריקאית, ותמיד היווה קשר לארץ הקודש, לתנ"ך ולעם הספר. זה תמיד מה שהחזיק את המרקם הזה. כמובן שגם יש אינטרסים משותפים — שתהיה יציבות במזרח התיכון. מהבחינה הזאת הקשר איתן, אבל דברים משתנים: ארה"ב פחות מתעניינת במזרח התיכון, היא פחות זקוקה לנפט, האוכלוסיה בה משתנה, גם שם קבוצות המיעוט נהפכות לרוב, ואלה קבוצות שמזדהות עם המאבק הפלסטיני, עם מי שנתפש כקורבן. אבל אין ספק שהאמריקאים לא חיים את מה שקורה כאן, ואני מרגישה את זה יום־יום.

למשל?

למשל, כשיש מלחמה בעזה ובן הזוג שלי נמצא שם כבר חודש, וטילים נופלים על תל אביב, ואני מנהלת שיחות ועידה עם אמריקאים שלא מרגישים את זה על בשרם — לא את המחיר ולא את הפחד. תמיד יהיה פער כזה, זה לא אומר שהם לא יכולים להבין ולהתחבר או לגבש דעה.

עד כמה יש תחושה שהקשר והמעורבות חשובים להם?

בארה"ב חיים 6 מיליון יהודים. בחיים של חלקם ישראל כבר אינה מרכיב משמעותי, והפער גדל והולך — בעיקר אצל הצעירים. אבל עדיין אצל רובם, בעיקר המבוגרים, ישראל חשובה. היא הבית הלאומי שלהם והיא מדינת המקלט. יש גם פנטזיה לגבי ישראל כהגשמת הפרויקט של איך נראית ריבונות יהודית. כילדים הם התחנכו על שילוב בין ערכים יהודיים למדינת ישראל כהתגשמות של כל זה. אבל זה משתנה.

כלומר?

ישראל נהפכה למשהו שפחות נוח אתו, הדמוקרטיה שלה כבר לא חזקה כל כך ויש יותר ויותר סימני שאלה לגבי דת ומדינה ומיהו יהודי — במי ישראל מכירה כיהודי ומסכימה לקבל את הרבנים שלו, הטקסים שלו והצורה שבה הוא מקיים פרקטיקה יהודית. וכמובן נושא הכיבוש. ככל שזה נהיה פחות נוח, הם שואלים את עצמם אם ישראל צריכה להיות אלמנט מרכזי כל כך בחינוך היהודי־אמריקאי. יש פער דורי שמדברים עליו המון ומבינים אותו יותר גם כאן, ואצל הצעירים חוסר הנוחות עם ישראל גובר. לצערי זה משולב בחוסר נוחות כלפי הציונות. רוב הצעירים מתנתקים ומעדיפים שלא להתעסק בזה, ואילו חלק שעדיין בוחר להיות מחויב מוצא בית בג'יי סטריט כי זה מאפשר לו לעשות משהו בקשר לזה: להיות חלק מהשינוי, לתרום לכך שישראל תהיה מקום שהם יתגאו בו, להרגיש חלק ממנו וגם שהקהילה תייצג אותם. זה בעצם לשבור דינמיקה ארוכת שנים שאומרת שהתפקיד של האמריקאים הוא לתמוך בנו בלי לשאול שאלות, בלי להתעמת, והתפקיד שלנו הוא לקבל את הצ'קים שלהם ולהגן על ישראל. לא עוד.

אצלנו יש הרבה פעמים כעס על כך ואומרים להם — רוצים לתרום? אחלה. לא רוצים? אז לא, אבל אל תנהלו אותנו.

אני לא אגיד שזה לא מכעיס שבני 19 אומרים לי שיש להם בעיה עם הציונות, אבל ישראל מתיימרת להיות מדינת הלאום של היהודים וככזו, יש לה חובה גם כלפיהם. לא מזמן ראש הממשלה, בנימין נתניהו, דיבר סביב הנושא האירני ואמר שהוא מייצג את כל היהודים. זו מערכת יחסים שאנחנו צריכים כל הזמן להסתכל עליה ולא לקחת אותה כמובנת מאליה. צריך לנהל כל הזמן דיאלוג, כל הזמן לחדש את הבסיסים של הקשר, להסביר את עצמנו ושהם יסבירו את עצמם.

ג'יי סטריט נתפש כאנטי־נתניהו, שהישראלים בחרו.

כשנתניהו דיבר על שתי מדינות, כשהוא הלך למשא ומתן מדיני, כשהוא תומך בפשרה סביב הכותל — בדברים כאלה אנחנו תומכים בו. יש חוסר הסכמות בנוגע להסכם עם אירן ולהרחבת ההתנחלויות. צריך לזכור שחלק מהישראלים בחרו ביאיר לפיד או במשה כחלון או במחנה הציוני, וגם בליכוד לא כולם חושבים אותו דבר. למשל, שמענו ממערכת הביטחון שיש גם יתרונות בהסכם עם אירן, אז ג'יי סטריט מחובר לקונסנזוס גם ביטחוני וגם עממי בישראל. הוא לא משתקף בממשלת ישראל בגלל השיטה הקואליציונית.

בתמונה נראה דולנד טראמפ מניף את יד ימינו באוויר
רויטרס

כשנפתלי בנט ביקר בארה"ב הוא נפגש עם יהודים רפורמים. הוא חטף על זה כאן.

נכון, בנט מבין את זה כי הוא בא מרקע צפון־אמריקאי, אבל לא את הקטע של שתי מדינות. ישראל צריכה להחליט על גורלה. ג'יי סטריט לא פועל במערכת הפוליטית הישראלית, זה ארגון אמריקאי שפועל במערכת הפוליטית האמריקאית. אין כאן עניין של לכפות את דעתם או לתמרן את הפוליטיקה בישראל, אבל יש עניין של יהודים־אמריקאים שאומרים "אנחנו דואגים לישראל ואוהבים אותה, ובשביל שישראל תהיה בטוחה היא צריכה להגיע להסדר עם השכנים שלה. התפקיד שלנו הוא לעזור לה בזה, ובאמצעות התפקיד של ארה"ב כמתווכת וכתורמת".

חזרנו לנושא הכסף.

להסכמים מדיניים יש עלויות, ודי ברור שארה"ב תסייע לשאת בהן.

מהמפגשים שלך עולה כעס על ישראל?

ללא ספק בשנים האחרונות יש מתח בין נתניהו לנשיא ברק אובמה. נתניהו עשה כמה מעשים — ששיאם היה הנאום בפני הקונגרס — שגרמו לאמריקאים לחוסר נוחות, במיוחד בקרב הדמוקרטים. הוא שירת את האג'נדה של הרפובליקאים, וצעד מתריס כזה נגד הנשיא, בלי שהוא מתואם ומאושר ומקבל את ברכתו, נתפש כזלזול במוסד הנשיאות ואף כזלזול בארה"ב. ישראל תחת נתניהו מתחברת יותר לצד הרפובליקאי ונהפכת למדינה של מפלגה אחת. תמיד כוחנו היה בכך שזכינו לתמיכה משתי המפלגות. בעצם זה שהרפובליקאים מתנגחים בדמוקרטים — לפעמים בעזרתנו — זה מצב לא טוב. על אחת כמה וכמה כשנראה שהטרנד בארה"ב כרגע הוא דמוקרטי.

לא בטוח שהפסדנו משהו, דווקא כל המועמדים מצהירים על נאמנות לישראל.

אני לא יודעת, יש את מה שרואים על פני השטח וכמובן הכסף היהודי משחק תפקיד גדול, איפא"ק ומוסדות אחרים מאוד משמעותיים במה שאנחנו שומעים מהפוליטיקאים האמריקאים, אבל מתחת לפני השטח זה אחרת. אני מניחה שהילרי קלינטון חושבת לעצמה שאם נתניהו חותר תחת אובמה אין סיבה שהוא לא יחתור גם תחתיה כנשיאה. אתה צודק שאי אפשר להצביע על השפעה, אבל זה מצטבר וזה כולל גם את חוסר הרצון לקבל את חבילת הסיוע הנדיבה שארה"ב מציעה. זה מתקשר גם לכך שארה"ב בגדול נמצאת במגמת בדלנות. האמריקאים רוצים לראות את ארה"ב פחות מעורבת, פחות נכנסת למלחמות, פחות תורמת כספים גדולים לבריתות צבאיות, וזה מה שדונלד טראמפ מדבר עליו. כשב"ישראל היום" מציגים אותו כחבר הכי טוב של ישראל, אני לא בטוחה שזה יהיה המקרה אם הוא ייבחר לנשיא.

אז למה ב"ישראל היום" נותנים לטראמפ רוח גבית חזקה?

שלדון אדלסון לא הכריז על תמיכה באף מועמד. הוא כנראה למד מהניסיון הקודם שלו כשתמך בניוט גינגריץ' ונכשל. אני מניחה שההתייחסות של "ישראל היום" נובעת מהרצון לשמור על האפשרות של תמיכה בטראמפ אם הוא יהיה המועמד, ורוצים לבנות לו דעת קהל חיובית בישראל.

מה דעתך על מחיאות הכפיים שטראמפ קיבל בכנס איפא"ק?

זו דוגמה נהדרת למדוע ג'יי סטריט הוקם ב–2008 כארגון צעיר ובועט.

תסבירי.

כי ליהודים אמריקאים פרו־ישראלים לא היה בית פוליטי. העמדות שג'יי סטריט מייצג הן העמדות של רוב הציבור היהודי האמריקאי. ההשתלחות של טראמפ באובמה כנשיא ובקלינטון כמזכירת המדינה ומחיאות הכפיים שהוא קיבל לא מייצגות את רוב יהדות ארה"ב.

זה הפתיע אותך?

כן. זה הפתיע גם את ראשי הארגון, שיום למחרת התנצלו, ממש בבכי. הם נכנסו להיסטריה. כשהזמינו אותו היה ברור שמשהו יקרה. כ–70% מהיהודים האמריקאים בחרו באובמה. זאת תמיכה גדולה, וגם היום היהודים נותנים לו הכי הרבה נקודות מכל הקבוצות באוכלוסיה בסקרים לגבי תפקודו. אז מחיאות הכפיים לא מייצגות. מישהו אמר לי שזה קצת באשמת אובמה שהפך את הנשיא לסלב, ואם אתה מסתכל על המועמדים — טראמפ הכי מייצג את זה.

טראמפ מפחיד את היהודים?

כן.

גם כי אין מנופי לחץ עליו?

כן, הוא לגמרי ציפור דרור, והוא מעורר תחושות של פחד וגזענות ושנאת זרים ומיעוטים. היהודים יודעים שבסופו של דבר זה יכול להגיע אליהם. הם לגמרי נגדו.

כרגע הם חזקים ועשירים.

אבל הם מיעוט מאוד קטן, כ–2% מהאוכלוסיה, וזה יכול להגיע אליהם. הם פשוט מאוד חזקים, עושים רושם של גדולים ומוברגים בעמדות כוח.

ומה לגבי שאר המועמדים לנשיאות?

בצד הרפובליקני האתגר הוא גדול, ממש היסטורי. גם למיעוט של היהודים הרפובליקנים יש בעיה עם המועמדים, בעיקר עם טראמפ אבל גם טד קרוז לא משקף את הערכים שלהם ואת השקפת עולמם. בצד הדמוקרטי זה פשוט יותר: סנדרס מייצג טרנד. הצעירים של ג'יי סטריט אתו והמבוגרים עם קלינטון. היית חושב שיהודים ליברלים צריכים לתמוך בסנדרס, כי הוא גם פרוגרסיבי וגם יהודי, אבל זה לא ממש קורה, זאת אותה דמוגרפיה כמו בציבור האמריקאי הכללי.

מה יהיה התפקיד הבא שלך?

אני אשמח לעבוד במשרד החוץ ביום מן הימים. החלום שלי הוא להיות שגרירת ישראל בפלסטין.

טוב, זה חלום שאפשר לחלום כל החיים.

אני מחויבת מאוד לנושא השלום, גם כשהוא נהיה פחות פופולרי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#