להיט התיירות הבא: כאן מכרה ענבל אור פעמיים את אותה דירה, פה היא פגשה את מלך השוק האפור - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

להיט התיירות הבא: כאן מכרה ענבל אור פעמיים את אותה דירה, פה היא פגשה את מלך השוק האפור

עד שיהיו לנו צ'רנוביל, גראונד זירו או הירושימה משלנו - ניאלץ להסתפק בביקור במשרדים של ענבל אור

10תגובות

משרדי אור סיטי נדל"ן היו עמוסים ביום שלישי במבקרים. עשרות אנשי תקשורת, עובדים מהאזור וסוחרים מסוגים שונים הגיעו למגדל העגול של עזריאלי לרגל מכירת החיסול של נכסי החברה.

"באנו לקנות דירה", צוחקים שני בחורים שעולים עמי במעלית לקומה ה–21 ומגדירים את עצמם "סוחרי IT". "כל הפקקים באיילון בדרך לפה זה מאנשים שהגיעו למכירה הזו", הם מעירים.

לשם שינוי, ובניגוד למה שהתרחש במקום עד לפני שבועיים, לא מוכרים כאן דירות וירטואליות ששוכנות במגדלים פורחים באוויר, אלא חפצים מוחשיים בהרבה: ספות, כיסאות, מחשבים, צגי טלוויזיה, מדפסות, עציצים, מיקרוגל, טוסטר אובן, מקרר ושאר חפצים שממלאים את המקומות שבהם רבים מאתנו מבלים את עיקר חיינו. שעוני רולקס ומכוניות לנדרובר שבהם התהדרה הבעלים - אין פה. העסקה המוצעת היא הכל או לא־כלום. סכום המינימום שניתן להציע עבור הסחורה הוא 10,000 שקל.

המפרק שמונה לחברת אור סיטי נדל"ן עוד איתן ארז במשרדי החברה
עופר וקנין

הסקרנים במקום מתלהבים מהספות הלבנות ומהפורטרטים הענקיים של אור. אחת הנוכחות מצלמת סלפי על כיסא מנהלים על רקע הנוף של תל אביב שנשקף מהחלון. אבל המקצוענים לא מתרשמים. מתברר שיש לא מעט סוחרים שזה העיסוק היום־יומי שלהם - הגעה לחברות שפשטו את הרגל ורכישת הציוד ששימש אותן במחירי חיסול.

"הנה, כבר התחילה הביזה", מסביר לי אחד מהם, ומצביע על מסגרת חשופה בקיר שממנה נתלש מסך טלוויזיה. "בדרך כלל יש לחברות כאלה חדר שרתים או משהו ששווה כסף, אבל פה אין משהו מיוחד. זה לא יימכר בהרבה".

"המקרר די חדש", מנסה נציג הפירוק למכור את מרכולתו, "ויש פה מערכת CRM של טלפונים".

"מה עם הריהוט? הוא נראה טוב", אני אומר לאחד הסוחרים.

"הריהוט הזה לא מפואר באמת. הוא 'כאילו לבן' כדי לעשות רושם. מי שירצה את הריהוט ייקח אותו בחינם. רק להוריד אותו למטה יוציא לך את הנשמה. יש פה ארונות שאתה חייב לפרק, כי אתה לא יכול להוציא אותם מלאים. אז זה אומר לפרק, לסמן מה שייך למה - כי יש פה המון ארונות ובטוח תתבלבל. זה לא שווה".

אז המחשבים?

"אלה מחשבי HP ישנים. מחשב חדש כזה אפשר לקנות ב–350 דולר. ופה בפנים בטח יש לך מערכת הפעלה ווינדוס XP, שאין לה כבר תמיכה היום. לשים להם תוכנה חדשה יעלה לך עוד 400–500 שקל".

הנה, הצג הזה יפה, עם הרגלית המיוחדת.

"זה? זה עולה 600 שקל".

"מה עם הטלוויזיה הזו?", אני מצביע על מסך ענק בחדר הישיבות.

"זה? תראה איזה עובי זה. זה לא דק. זה מהראשונים שיצאו".

לאט־לאט אני מבין את הטעות הגדולה של עורכי הדין שמונו לפרק את החברה. במקום לנסות להשיג כמה פרוטות עבור המיקרוגל והטוסטר אובן שבפינת הקפה, הם היו צריכים לחשוב על פתיחת המשרדים לביקורים לקהל הרחב. גבייה של סכום סמלי כמו 20 שקל מהישראלי הסקרן עבור הזכות לשוטט במשרדים ולקבל הסברים ממדריך מוסמך — דוגמת "כאן מכרה אור פעמיים את אותה דירה, לכאורה, ללקוחות שונים במקביל — במהלך שאותו הגדירה 'אובר־בוקינג'", או "פה ישבה ענבל עם מלך השוק האפור שלי נרקיס כשנטלה ממנו הלוואה של 7 מיליון שקל" - עשויה היתה להניב סכומים גבוהים הרבה יותר.

המודלים של מגדלי בבלי, הפרויקט חסר התקדים שאור חלמה להקים בצפון תל אביב, מונחים כעת נטושים בחדר צדדי ומעלים אבק; הלוח המחיק ועליו הערות דוגמת "ראשון לציון — לקבל זכויות + פגישה עם ענבל", או "ר"ג — רחוב נחמיה — מחכה לתשובה מהבעלים"; המדבקות על המשקופים בכניסה לחדרים, עם שמות כמו "חיים אור, מנהל תמ"א ומכירות" — שיכולים להזכיר לנוכחים כי גם אחיה של בעלת החברה, שבדרך פלא מצא עצמו על טיסה לאירופה השבוע, בילה פה לא מעט שעות; ואפילו הקלסרים הזרוקים על השולחנות ובהם רישומים הנוגעים לפרויקטים — כל אלה יכולים להסעיר את מי שיש לו פטיש לתחום.

אייל טואג

ככל שאני חושב על האפשרות הזו, אני מבין שיש בה פוטנציאל רחב בהרבה מאשר המקרה הנקודתי של אור. תיירות אסונות רגילה היא הרי דבר נפוץ בעולם. עשרות ומאות אלפי תיירים פוקדים אתרים כמו גראונד זירו (השטח שעליו עמדו מגדלי התאומים בניו יורק, עד שקרסו ב–2001), או את העיירות הנטושות שסביב הכור האטומי בצ'רנוביל שדלף ברוסיה לפני 30 שנה. אם תיירים רצים לראות כיכרות לחם במאפיות שנחרבו בן רגע בחורבות פומפיי שבאיטליה — העיירה הרומאית שכוסתה בהתפרצות הר געש לפני 2,000 שנה — מדוע שלא יעצרו לרגע כדי לבהות בתדהמה בכוסות הלא שטופות של הקפה השחור שעומדות נטושות בכיור של אור סיטי נדל"ן?

לתיירות של אסונות עסקיים יכולים גם להיות כמה יתרונות שיהפכו אותה לחוויה טובה ומשחררת אפילו יותר מתיירות האסונות הרגילה. בעוד שבהירושימה או בגראונד זירו נעה חוויית המבקר סביב הלם, צער ורחמים, הרי שתיירות אסונות עסקיים יכולה לספק למבקר ערך מוסף לא קטן: ההנאה העצומה שגלומה באפשרות לשוטט באתר, לצקצק בלשון וליהנות ממעט שמחה לאיד 
ותחושת "מגיע להם" כלפי אנשי עסקים מלאי רהב ושחצנות שחשבו את עצמם למורמים מעם, עד שקרסו.

המשק הישראלי מספק לא מעט אפשרויות לאתרים כאלה. אני רואה בחזוני תיירים מסיירים בחדר הישיבות לשעבר של קבוצת אי.די.בי, ששוכן בקרבת מקום, ושומעים כיצד כינס כאן נוחי דנקנר את דירקטוריון הקבוצה כדי לספר על עסקה חסרת תקדים שחתם בשיתוף פעולה עם קרן השקעות מקטאר, שעתידה לשנות את המצב המדיני במזרח התיכון; או מבקרים במשרדים לשעבר של בתי השקעות שנעלמו, כמו פריזמה של קרן ההשקעות מרקסטון — ושומעים כיצד אלה תיכננו להקים אימפריה פיננסית שתשלוט בשוק ההון הישראלי. במחשבה נוספת, ייתכן שאפשר יהיה לגייס אפילו חלק מהטייקונים שקרסו למיזם. לא יהיה מופרך לצפות שדמויות כמו אור ימצאו בעתיד פרנסה מהרצאות שבהן הן מספרות על עלייתן, נפילתן וכל הטעויות שעשו בדרך.

בעולם העסקי אין 
הרבה סנטימנטים

יש גם כמה חסרונות למודל העסקי של מיזם תיירות כזה. המרכזי שבהם הוא הדינמיות של האירועים בעולם העסקי. יום קודם לאירוע המכירה הזדמנתי למגדל אלקטרה בתל אביב. ניצלתי את האירוע כדי לבקר במשרדי גולן טלקום. "תלך מהר, הם עוד מעט יפנו אותם", אומר לי השומר בכניסה, אבל כשהגעתי למעלה לא ראיתי במקום תכונה מיוחדת והתקשיתי להיכנס. במקום זאת, עליתי לקומה 42 בבניין, מקום שבו שכנו עד לאחרונה משרדיה של קרן רוביקון שבשליטת אמיר ברמלי. לפני שנתיים עדיין ישב כאן ברמלי בחברת העוזרת האישית שלו, ודיבר בזכות עשרות החברות והמיזמים שבהם הוא משקיע.

כשאני נכנס למקום כבר אין זכר לגוף ששכן פה והמזכירה בכניסה לא מכירה את השמות שעליהם אני מדבר. בעולם העסקי אין הרבה סנטימנטים. חברות עולות ונופלות, ויומיים אחר כך איש לא זוכר מי היה כאן קודם. אור וברמלי הם בכל זאת לא ג'יימס דין או מרילין מונרו. גורל שמם הוא להישכח במהירות. הסקרנות סביבם דועכת במהירות.

אני נאלץ לחזור ולהתעניין בחפצים הפיסיים שמוצעים למכירה במשרדי אור סיטי נדל"ן. יש כאן דווקא כמה דברים שהייתי מעוניין בהם. יותר מכל מסקרן אותי הקורא הביומטרי בכניסה למשרד של אור עצמה. הייתי רוצה אחד כזה בכניסה לבית. מי לא חולם לחזור הביתה מהעבודה, להצמיד את הבוהן לקיר ולראות את הדלת נפתחת רק עבורו? אבל אז אני רואה שהוא לא למכירה.

גם המכונה לספירת כסף שנמצאת במקום מעניינת, או הנברשת התלויה עם עשרה קני זכוכית. אבל יותר מהכל, אני חושק בתמונה של הרבי מלובביץ' שתלויה על הקיר ושיכולה להיות שימושית עבור אנשי עסקים רבים. קשה לפספס את הפסוקים והתפילות שתלויים על הקירות. לעובדים במקום הספציפי הזה הן אולי לא עזרו. אבל אף פעם אסור להמעיט בתרומה שלהם לעסקים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#