בונוס של 200 אלף שקל לפישמן? "זה מופרך" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בונוס של 200 אלף שקל לפישמן? "זה מופרך"

עמירם גיל - מנהל הקליניקה לשוק ההון ומרצה לדיני חברות במרכז הבינתחומי הרצליה: "לא נראה נטישה של מנהלי בנקים. קריאות הניצחון ששמענו בעקבות עזיבת ציון קינן היו מיותרות - הוא לא אויב העם"

7תגובות

עמירם גיל, האם לדעתך יש קשר בין ההתפטרות של ציון קינן מתפקיד מנכ"ל בנק הפועלים לחוק הגבלת שכר הבכירים של שלי יחימוביץ' ומשה כחלון?

אני מניח שעזיבתו באה על רקע המחשבה שהוא הגיע לשיא וש"מכאן אפשר רק לרדת" - בין אם מבחינת רווחיות הבנק, העלולה לרדת בעקבות יישום המלצות ועדת שטרום, ובין אם בגלל חוק שכר הבכירים. זה דומה לעזיבתו של מנכ"ל פסגות, חגי בדש.

עמירם גיל
אייל טואג

יש מי שמבהילים שבעקבות החוק החדש צפויה נטישה המונית של מנהלים בבנקים.

לא הייתי רואה בעזיבה של קינן סימן לנטישה המונית של מנהלי הבנקים, ובוודאי שלא מדובר בבעיה ציבורית - הרי על כל מנהל שיעזוב יהיו כמה וכמה מועמדים מוכשרים לא פחות, שלא תהיה להם בעיה להסתפק ב-2.5 מיליון שקל בשנה. עם זאת, קריאות הניצחון ששמענו בעקבות עזיבת קינן היו מיותרות. קינן הוא לא אויב העם.

קינן אינו אויב העם, אבל יש כעס מוצדק כלפי בנק הפועלים, שלמעשה שולט בתקשורת ואולי אף במערכת הפוליטית, ומכאן שהביקורת עליו מנומנמת - שלא לומר מושתקת. זה בנק שמרוויח 3 מיליארד שקל בשנה, הוא חזק וריכוזי מדי ומשלם שכר גבוה במיוחד למנהליו, שלא לדבר על ההתנהגות הפלילית בתקופת דני דנקנר - והכל על חשבון הציבור.

המדיניות של בנק הפועלים בשבע השנים האחרונות היתה מורכבת וראויה לדיון ענייני יותר מאשר להפוך את זה לסיפור שמתחיל ונגמר בשכר המנכ"ל.

אתה לא עושה לו הנחות?

שום הנחות. בנק הפועלים הרוויח ביושר חלק גדול מהביקורת עליו, במיוחד סביב פרשת דנקנר והתנהלות הדירקטוריון בזמנו. מנגד, היו גם הצלחות, שבעלי המניות נהנו מהן. בכך צריך לעסוק הדיון הציבורי, ולא רק בשאלה אם השכר של קינן חזירי או לא.

אז מה דעתך על חוק שכר הבכירים החדש?

זאת דוגמה קלאסית להגזמה שאנחנו עדים לה באחרונה. אני לא מרחם על מנהלי הבנקים וחברות הביטוח, כולם ימשיכו לעבוד והמשרות האלה ימשיכו להיות נחשקות. השאלה מה השגנו. מאז 2010 חלה ירידה של 30% בשכר, והירידה הכי דרמטית היתה במגזר הפיננסי. אגף שוק ההון באוצר אימץ קו של הפחתה בשכר מנהלים בגופים פיננסיים, והממונה דורית סלינגר התחילה כבר מזמן להוביל קו אגרסיבי, למשל במאבק מול אייל לפידות בהפניקס.

ציון קינן
מוטי מילרוד

תסתכל על הטבלאות. מה השגנו אם השכר שלהם ב-2015 הגיע ל-8 מיליון שקל?

הצעת החוק של שר האוצר הקודם, יאיר לפיד, רף של 3.5 מיליון שקל לשנה - שרבים במגזר העסקי אמנם לא אהבו אותה אבל הבליגו, היתה הצעה מצוינת. זה כרך יחד רכיבים קבועים ומשתנים, זה היה אפקטיבי והתבסס על מנגנון של ממשל תאגידי, כלומר לתת לבעלי המניות, בעיקר הגופים המוסדיים, לקבל את ההחלטות. פיקוח על שכר הבכירים הוא בעיני מתבקש, אך הצעת החוק המקורית היתה מאוזנת ונכונה לעומת ההצעה מרחיקת הלכת שעברה בסוף - שמהווה החמרה משמעותית.

אולי זה קרה כי דבר לא השתנה מאז לפיד?

אני לא אומר לא להמשיך לשפר. תיקון 20 רחוק מלהיות מושלם, וגם אין קשר מספיק טוב בין שכר לביצועים, אבל היתה דינמיקה של ירידה בשכר ורשות ניירות ערך הראתה זאת. מה שעשה את ההבדל הוא האווירה הציבורית והרגולציה החדשה שקבעה שכדי לאשר שכר צריך ועדה מיוחדת. זה לא קרה מעצמו, אלא בגלל רגולציה. היינו צריכים לחגוג במקום לרוץ להחמיר.

אז למעשה אתה מצטרף למנהלי הבנקים בקמפיין שלהם נגד החוק?

לא, הבנקים עושים טעות עם הקמפיין הזה. להציב את עצמם בראש המתנגדים רק ייצור אנטגוניזם ויביא עליהם עוד רגולציה.

טעות תדמיתית?

טעות אסטרטגית. אפילו נגידת בנק ישראל קרנית פלוג והמפקחת על הבנקים חדוה בר דיברו על הפגיעה באמון הציבור בגלל השכר, וחבל שהבנקים לא שוקלים מספיק את השיקול הציבורי הזה.

אמיל סלמן

הם התנגדו גם להחלטה שאין לתגמל יו"רים בבנקים ובחברות הביטוח באופציות ומענקים.

נכון, איגוד הבנקים ואיגוד החברות הציבוריות אמרו "הרגולציה הורגת אותנו". הם מתחפרים בעמדתם. וכשהם מתנגדים לכל דבר, כולל דברים הגיוניים ומאוזנים שגם הספרות והמחקר הולכים אליהם, הם מאבדים לגיטימיות. בעיני זו החלטה מצוינת גם בהקשר של מחקר שעשו באוניברסיטת הרווארד, שתוצאותיו הן שכמעט אי אפשר למדוד ביצועים, אבל בעיקר כי מה שעושים יו"רים הוא תפקיד פוליטי ולא ניהולי. אז איך אתה נותן לו בונוס או אופציות? לפי התשואה על ההון. מה הקשר? להציג את זה כך זה מופרך, וטוב שעצרו את זה.

אבל אם אי אפשר למדוד ביצועים, אז לא רק יו"ר, אלא גם מנכ"ל בנק לא אמור להיות מתוגמל במיליונים באופציות ובונוסים.

נכון, גם כאן יש בעיה. אם הכנסת היתה רוצה באמת להתקדם בשכר הבכירים, האתגר הוא לא להחמיר מהגבלה של 3.5 מיליון שקל בשנה להגבלה של 2.5 מיליון שקל. מה שאפקטיבי הוא לחשוב יחד איך מודדים ביצועים.

מה דעתך על תשלום בונוס של 200 אלף שקל לאליעזר פישמן כיו"ר כלכלית ירושלים, בנוסף כמובן לשכר של מיליונים? פישמן הרי החריב את החברה שלו. איפה ההיגיון של הדירקטורים?

אני מסכים שזה מופרך. כולם יודעים שלמרות השם, "דירקטורים חיצוניים", הם לא מייצגים את הציבור. הם למעשה כפופים לבעל השליטה. זה אפילו כתוב בספר החוקים.

איפה זה כתוב?

לפי חוק החברות אתה חייב אור ירוק מבעל השליטה למינוי דח"צ, ולכן כל הרפורמות שהעבירו בשנים האחרונות לא פתרו את הבעיה. זאת דוגמה קלאסית. רוצים באמת לשנות את שוק ההון? הפכו את הדח"צים לעצמאים והוציאו את בעלי השליטה מהסיפור. כולם מודעים לזה, אבל הגענו למצב שבו כולם משוכנעים שיש עומס רגולציה ואסור להכביד. אז בדבר הכי קריטי לא מכבידים. נעמדים על הרגליים האחוריות. אפשר לחשוב ששני דירקטורים יעשו שינוי כזה גדול. מילא שאת איגוד החברות אני לא משכנע, אבל גם לא את משרד המשפטים ואת רשות ניירות ערך.

עמירם גיל
אייל טואג

מה הם אומרים?

יש עומס ואסור להכביד. בסדר, אז אל תכבידו בדברים פחות קריטיים. זה מלכוד, הכל תוויות, הכל דימויים, "עודף רגולציה" לעומת "הטייקונים המשתוללים", ואין פתרונות ענייניים. מנכ"ל איגוד החברות כתב בטור ש"דרוש ימין כלכלי בישראל". למה? אתה נגד החמרת רגולציה על עסקים? סבבה. אני שותף כי הגענו לנקודת רווייה מסוימת, אבל מה זה קשור לימין כלכלי? המדינה צריכה להיות מדינת רווחה, למה לשים הכל באותה עיסה? אין דבר כזה "אסור רגולציה בעסקים", צריך לבחון לגופו של עניין.

מה זאת אומרת "נקודת רווייה"? אתה טוען כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, ש"הגזמנו"?

אני מסכים שאנחנו נמצאים בנקודת זמן אחרת. כשהתחלנו את הפרויקט בקליניקה לשוק ההון היינו אחרי המשבר של 2008 ועם כל מה שקרה מאז - קריסת אי.די.בי, חוק התספורות, ועדת אנדורן, ועדת גולדשמידט. כרגע המצב מחייב התאמות כי דברים קרו.

"דברים קרו", כלומר?

כלומר, הרגולציה עובדת, וזה ייאמר לזכותה. איפה החלק של לשמוח על כל זה? השגנו כאן משהו.

"התאמות" זאת מלה מכובסת לעצירה בחריקת בלמים של מהלכי הרגולציה על שוק ההון?

יש מין משחק סכום אפס בין פרו־רגולציה לאנטי־רגולציה, בין פרו־פיקוח לאנטי־עסקים. זה משחק בעייתי כי כל אחד מהצדדים מתחפר בעמדות שלו. זה גם מוכוון אג'נדה ואידיאולוגיה, וכך הולכת לנו האפשרות למצוא פתרונות לבעיות האמיתיות.

דורית סלינגר
עופר וקנין

אפשר להגדיר את זה כנתק בין הצדדים?

יש אובדן אמון מוחלט בין הרגולטורים, המגזר העסקי והארגונים החברתיים, וזה מוביל לדו־שיח של חירשים ולמבוי סתום, דווקא בתקופה שבה העניין הציבורי בשוק ההון גדול מתמיד. אבל שני הצדדים טועים.

מה הטעות של כל שונאי הרגולציה - בעלי שליטה, מנהלים, ראשי איגודים מסחריים, עורכי דין, כלכלנים ואנשי אקדמיה?

הם הכריזו מלחמת חורמה על הרגולציה ומתנגדים כמעט לכל יוזמה, קטנה כגדולה, שעניינה הסדרת הפיקוח על שוק ההון. למשל, הם טוענים שזה הוביל להתייבשות הבורסה ושזה מבריח משקיעים מישראל. זה קו קיצוני, לא מציאותי, מוטעה, לא אפקטיבי ותורם לחוסר האמון הציבורי ולאנטגוניזם. התחושה היא שהם לא מוכנים לשום שינוי, שהם רק שומרים על האינטרסים הצרים שלהם. זה קו שגם מתעלם מהשינויים שחלו בישראל ובכלכלות מפותחות נוספות מאז המשבר הפיננסי - שינויים שהפכו את הציבור ואת נציגיו במערכת הפוליטית ובעיתונות לשחקנים משמעותיים מבעבר בעיצוב המדיניות.

זה לפחות מצליח להם?

לא, וזה לא מפתיע. הקו הזה גם נוחל כישלון חרוץ במבחן התוצאה: ככל שהתעשייה פוסלת כל יוזמה לפיקוח, כך הרגולטורים מקשיבים פחות למגזר העסקי ומייצרים רגולציה מחמירה ולעומתית יותר. וזה נתקל כמובן בהתנגדות חריפה עוד יותר - וחוזר חלילה.

והטעות של הצד השני?

חסידי הרגולציה לוקים לא אחת בהתלהמות ותומכים כמעט אוטומטית בכל רעיון להעמיק את הפיקוח על שוק ההון. זה לא מבוסס על בחינה עניינית של הסוגיות שבמחלוקת, אלא על חתירה לאקטיביזם חברתי כמטרה פוליטית העומדת בפני עצמה.

שאול אלוביץ
אייל טואג

כלומר, יש טובים ויש רעים.

חלוקה מראש בין "טובים" ל"רעים" נובעת אולי מביקורת לגיטימית על מבני הכוח בחברה, אך התוצאה לרוב היא היעדר פרגמטיות, צביעת המאבק בצבעים של "שנאת עשירים", ובעקבות זאת אובדן האפקטיביות בהשפעה על המדיניות. היה קטע מעניין כשישבנו בוועדת הכספים שדנה בהצעת רשות ניירות ערך להחמיר בפיקוח על עסקות בעלי עניין. אנחנו עשינו לובי לרשות ואז ח"כים בוועדה אמרו שצריך לאסור בכלל על עסקות בעלי עניין, ופתאום התחלתי להסביר בוועדה שזה קיצוני מדי.

נהיית הלוביסט של הצד השני?

נכון. יש עסקות בעלי עניין שהן טובות, אסם למשל, או חברות אחרות שלצורך העניין יש להן מספיק מנגוני בקרה ושומרי סף, ועדה של דח"צים, אז לא צריך לאסור לגמרי.

לפי דן פרופר, אסם נמחקה בגלל זה מהבורסה.

או שכן או שלא. זה סיפור מורכב. אסם מריצה 15 שנה עסקות בעלי עניין בלי שום הפרעה. המוסדיים מאשרים את זה ובצדק. מצד שני, אני יכול להבין את המעמסה בזה. החברתיים מתעלמים מכך שיש משבר בבורסה ואין תמריץ לבוא אליה. יש אווירה בעייתית שלילית שמנשבת מהכנסת למגזר העסקי. ההקלות שהרשות מקדמת מבורכות, זה מאוזן ומידתי. זה קצוב בזמן. בגדול צריך לחשוב על מדרג של ממשל תאגידי, לאפשר שרגולציה מאסיבית תחול בצורה מדורגת - למשל, על חברות גדולות יותר ופחות על בינוניות וקטנות, כי זה לא יעבוד לאורך זמן. אני יכול להבין למה נזהרים, אבל בטווח ארוך גם החברתיים יצטרכו לתמוך בדברים כאלה.

נראה לך?

אחרת לא יהיו השקעות, לא תהיה צמיחה ולא יהיו מקומות עבודה. לא צריך להיות ניאו-ליברל כדי להגיד את זה. חתן פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן, כתב באחרונה על רעיונות שעובדים - שזה מה שהפך את הכהונה השנייה של הנשיא ברק אובמה למוצלחת. כי הדמוקרטים הלכו לכיוון הזה.

ניר גלעד
ליאור מזרחי

ואתה אומר שגם אצלנו צריך ללכת על "מה שעובד"?

כן. קח לדוגמה את חובות ההשתתפות של המוסדיים באסיפות בעלי מניות, בעקבות ועדת חמדני. זה חולל מהפכה, הם נהפכו לדומיננטיים. בכלל כל ענף הייעוץ, עם חברות כמו אנטרופי, נהפך למשמעותי. חברות שמתמחות בממשל תאגידי מתנגדות לשכר מנופח ומובילות קו למען המשקיעים. בעיניי זה מהלך מבורך.

תן עוד דוגמה למה שעובד.

עסקות בעלי עניין. לפני כמה שנים הן הצריכו פיקוח משמעותי. היו לנו עסקת את ישראייר של נוחי דנקנר, העסקה הענקית של יוסי מימן באמפל ועוד. אבל היום זה עובד טוב, ואנחנו רואים הרבה פחות מהן. יש מעטפת של רגולציה שמלווה בפסיקה של בית משפט כלכלי וגם האווירה הציבורית השתנתה והעיתונות. עובדה שאין כיום כאלה עסקות.

טוב, כי אין יותר טייקונים.

אז הנה שינוי משמעותי שקרה - וטוב שהוא קרה. לא מזמן הנחיתי כנס בלשכת עורכי הדין, ועו"ד דוד חודק הציג שם מחקר שערך פרופ' שרון חנס, שהראה שפרמיית השליטה בישראל ירדה לרמה של פחות מ-5%, ולפעמים אפילו 1%. זאת ירידה דרמטית.

בוא נזכיר לקוראים שלנו שפרמיית שליטה היא מדד לכוח העודף שיש לבעלי שליטה בחברה. ככל שהיא גבוהה זה אומר שהם חזקים מדי. פרמיה של 5% היא נמוכה במיוחד. אז מה אמר חודק?

שהכל היה מיותר, "סתם הפחידו אותנו כי אין בעצם בעיה".

מה ענית לו?

שהמחקר דווקא מוכיח שהרגולציה עובדת, ושטיפלנו באחת הבעיות המרכזיות שהיו כאן. היה לנו הכבוד לסייע בזה במסגרת הקליניקה. זה מצוין. אבל צריך לתת קרדיט ואי אפשר להתייחס כאילו כלום לא השתנה ורק לדחוף עוד ועוד.

עם מה עוד התעסקתם בקליניקה?

היינו מעורבים בכמה מאבקים בשוק ההון. זכינו גם בתקדים בבית המשפט הכלכלי, שצירף אותנו לראשונה כידיד בית המשפט בדיון על חלוקת הדיווידנדים של בזק בידי קבוצת שאול אלוביץ'.

איך הגיב אלוביץ'?

עורכי הדין שלו נעמדו על הרגליים האחוריות שאסור לגופים ציבוריים להצטרף, ומה הקשר בכלל למוסד אקדמי. היה על זה דיון של שעתיים. בדרך כלל אין על זה בכלל דיון, השופט מקבל את הבקשה. כאן היו התנגדויות עם מיטב עורכי הדין, פיני רובין וניר לשם. בסופו של דבר, כמובן שהשופט חאלד כבוב קיבל אותנו.

זה עזר?

לא. זה לא השפיע על החלטתו כמובן, הוא ביטל העתירה. הובלנו גם מאבקים למען הגברת עצמאות דירקטורים חיצוניים, הגברת הפיקוח על מעריכי שווי ועוד. אנחנו מלווים גם את ועדת שטרום ועוסקים בממשל תאגידי בכמה רמות. הקליניקה היא פרויקט שרץ כמה שנים, התחלתי אותו במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן ועברתי אתו לבינתחומי אחרי שהציעו לי לעבור עליהם.

גנבו אותך.

סוג של.

אז עברת לצד של הרעים? הבינתחומי הוא הרי המקום של האלפיון. שרי אריסון כמעט חותמת לך על הצ'ק. יכול להיות שהשינוי בדעתך קשור במשהו לזה שאתה בבינתחומי?

הבינתחומי מעניק חופש אקדמי מלא לחברי הסגל שלו, ואני בתוכם. איש אינו מתערב בפעילויות הקליניקה או בעמדות שלי.

וכשהציעו לך לעבור לבינתחומי, איך זה עלה כאישיו?

לא עלה.

אבל בעבר לא היית יותר אגרסיבי ופחות פשרני כלפי בעלי השליטה?

הקו של הקליניקה תמיד היה מאוזן. אם בתקופה האחרונה אנחנו קוראים ליותר איפוק ברגולציה, זה בגלל הסיכונים שאנחנו מזהים ברפורמות של כחלון ומפני שצריך לתת לרגולציה שכבר עברה לעבוד. עוד לפני שעברתי התבטאתי בעד איזון. מצד שני, גם עכשיו אני תומך בפיקוח שלטעמי הוא מתבקש - למשל, לאסור על בעלי שליטה לשלם מכיסם האישי לנושאי משרה, וזאת אף על פי שחלק מבעלי השליטה האלה תורמים לבינתחומי. זה בדיוק הקו שאותו אני פועל לקדם: שהגיע הזמן לזנוח את הדימויים והתיוגים לטובת פתרונות ענייניים לבעיות האמיתיות בשוק ההון - בין אם הפתרונות האלה מצריכים הידוק של הרגולציה ובין אם הם מזמינים הקלות, הכל לגופו של מקרה.

אתה מדבר על רגולטורים כלוחמים, אבל אז הם מסיימים קדנציה והופ לדלת המסתובבת שמעבירה אותם למגזר העסקי בשכר של מיליונים.

אני מבין מאיפה הביקורת מגיעה, אבל אם מסתכלים על העובדות - איפה ראינו משהו משמעותי בעייתי?

למשל, יו"ר החברה לישראל, ניר גלעד, שהגיע לשם מהאוצר.

אז זה בוטה ומפורסם, אבל זה חריג. היוזמה להרחיב את הצינון של המפקחים על הבנקים לשלוש שנים היא משגה. כמה מפקחים לא עשו את עבודתם? הפחידו אותנו בעניין המפקחת הנוכחית, חדוה בר, שבאה מבנק לאומי, והנה אנחנו רואים שהיא מובילה קו של תחרות ודוחפת להקל משמעותית את תנאי הסף למתחרים חדשים לבנקים. מה היה רע שהיא באה מבנק לאומי? כך גם לגבי סלינגר, שאמרו עליה כשמונתה שהיא העניקה כמנכ"לית מעלות דירוגים מפנקים לנוחי דנקנר.

וזה נכון.

בסדר, אבל זה לא השפיע על כהונתה כאחת המפקחות הכי אפקטיביות שהיו באגף שוק ההון אי־פעם.

לדעתך הלוחמנות שלה באה מלפיד ומכחלון או מעצמה?

זה בא קודם כל מהאווירה הציבורית, מהעיתונות הכלכלית. אלה דברים שהשתנו לטובה בשנים האחרונות. לכן ההתייחסות הזאת שכולם מושחתים, זה שם את הדגש במקום הלא נכון. סלינגר ובר מוכיחות זאת.

האמת שלא נראה לי שמשהו ממש השתנה בבנק ישראל. ממשיכים שם לשמור על הבנקים.

זה המנדט שלהם לשמור על הבנקים. הניסיון של האוצר להאשים את בנק ישראל בשמרנות ובכך שהוא לוביסט של הבנקים מופרך - גם מכיוון שבנק ישראל מוביל בשנים האחרונות קו עקבי של הגברת התחרות וגם מכיוון שעמדותיו בנושאים שעל הפרק אינן מקדשות את היציבות. עמלות הבנקים היו בעיה גדולה בסוף העשור הקודם, כיום זה הרבה פחות. היה לחץ ציבורי ובנק ישראל הוביל רפורמה. כשאני שומע את כחלון על האשראי לטייקונים אני שומע את 2007 ולא את 2016. זאת היתה בעיה קריטית וכל הכבוד לכם - אבל זה השתנה.

נגמר הסיפור?

הבעיה הגדולה של האשראי לטייקונים, שניתן ללא בטוחות - מאחורינו. אלה דברים שלא נראה באווירה הציבורית וברגולציה של היום.

אז בוא נדבר על ועדת שטרום. אתה לא בעד.

גם ועדת שטרום מתעסקת עם 2007. הבעיה שהאוצר בראשות כחלון הפך את התחרות לחזות הכל, זה מצחיק שתחרות נהפכה לאג'נדה חברתית.

מה רע בתחרות?

אולי זה טוב, אבל זה לא תמיד עולה בקנה אחד עם ההגנה על הצרכן. ראינו בארה"ב שתחרות דווקא פוגעת בצרכנים. אני תמיד מראה לתלמידים שלי את הסצינה מהסרט "וול סטריט 2", שבה הגיבור גורדון גקו מתאר כיצד חברות האשראי הציפו את השוק באינספור מוצרים פיננסיים עם שמות מפוצצים. הם גרמו למשקי הבית למנף את עצמם לדעת - לקחת עוד ועוד הלוואות כדי לקנות כלי רכב, טלוויזיות ואפילו בתים, בלי שהם תמיד מסוגלים להחזיר את החוב. המסקנה היא שתחרות היא לא מלת קסם, ולהציף את השוק באשראי זה לא כמו להוריד את דמי הקישוריות בסלולר. באשראי חייבים להיות הרבה יותר זהירים. אשראי לכל דורש וכמה שיותר תחרות על אשראי - לא בטוח שזה טוב. אם הבעיה היא אשראי לעסקים קטנים בואו נטפל בזה. בשנים האחרונות הבנקים דווקא הורידו את האשראי העסקי והגדילו את האשראי הצרכני, אבל לתת אשראי צרכני מכספי הפנסיה כדי שיקנו מכונית חדשה? נראה לי מרחיק לכת, מסוכן, לא חברתי. בסוף זה גם יפגע בציבור שאמורים להגן עליו.

אז אתה נגד הרפורמה הזאת?

היא עלולה להוביל דווקא לייקור עלויות לצרכן - למשל, עקב ביטול החיוב הנדחה בכרטיסי האשראי הבנקאיים, שממנו אנחנו נהנים כיום בישראל באופן מיוחד, כמעט בחינם, מכיוון שלבנקים יש עתודות הון של 55 מיליארדי שקל. אחרי הרפורמה יהיה אשראי כזה, אבל כשהבנקים לא יהיו בסיפור זה יעלה כסף. אולי צריך פתרונות משלימים, אבל בעיני זו מערכת שעובדת. הפתרונות של שטרום הם טכניים, לשנות דברים שקשורים לשוק המוצרים והשירותים הפיננסיים. מתווכחים אם להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים ולאסור עליהן להנפיק כרטיסים חדשים. זאת טעות, כי בגדול השוק עובד ויש בו יתרונות לצרכן וגם הרגולציה טובה וצריך לחגוג את זה.

מה לגבי הכוח החזק מדי של הבנקים ובכלל מבנה המשק? הרפורמה אמורה לטפל גם בזה.

אוקיי, את זה צריך לפתור. הבנקים כגוף חברתי בישראל חזקים מדי. אני מסכים שזה מוביל לעיוותים גם במערכת הפוליטית. לדעתי, הפתרון הוא לשקם את התעשייה המסורתית. המגזר הפיננסי נהפך למפלצת - מ-16% מהתוצר ליותר מ-20% מהתוצר, כשהתעשייה כאן צונחת. צריך לחזק את היצוא, לשקם את התעשייה, להוביל רפורמות בתחום הזה. היתה צריכה להיות ועדת שטרום לחיזוק התעשייה. אני בעד רפורמה בממשל תאגידי בבנקים, אבל למה לשחק במשחקים טכניים ולנהל דיונים מי ינפיק לאיזה לקוחות ומאיפה החיוב יירד? אתה מאבד את הידיים והרגליים. זה מה שיפחית את הכוח של הבנקים? לא, הבעיה היא לא שם. השוק עבר רפורמות שעובדות ועשו את שלהן. החברתיים מונעים ממוטיווציה צודקת לשנות את מבנה הכוח, אבל הפתרונות הם לא בכיוון, הם יותר מדי טכניים וביורוקרטיים, ומנסים לכרסם במה שכבר עובד. וכנ"ל מהצד השני, "דרוש ימין כלכלי" מכתיב מדיניות לא צודקת ולא נכונה ויוצר חוסר אמון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#