תכירו: הבניין של משפחת שר הפנים אריה דרעי - ולמי הוא מושכר - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תכירו: הבניין של משפחת שר הפנים אריה דרעי - ולמי הוא מושכר

ביקור בבניין שבו בחרו בתו וחתנו של אריה דרעי להשקיע מציג ארץ ללא חוק, שבה דירות שאינן קיימות מושכרות לאנשים ללא אישורים ■ איפה משרד הפנים כשצריכים אותו?

45תגובות
רחוב התקווה בתל אביב
עופר וקנין

"תעזבו אותו כבר. אין לו מה לאכול. אין לו מה לשים על השולחן בשבת. מה עם אולמרט האשכנזי? למה אחריו אתם מהתקשורת לא רודפים?"

אבל אולמרט כבר יושב בכלא.

"שמענו עליו. אולמרט האשכנזי כולה יושב חצי שנה. אם אתה היית עושה את מה שאולמרט עשה, היית יושב 20 שנה, לא כמה חודשים. טוב, אולי אתה לא היית יושב - אבל אם זה היה אני אז בטוח. איפה כל הח"כים האשכנזים? כל אחד מהם מחזיק דירה לבן שלו ודירה לאחיין שלו. למה אותם אתם לא שואלים על זה? דרעי לא מעניין. אתה יודע מה מעניין? מעניין שיש פה אנשים שאין להם מה לאכול. מעניין שאומרים לי שבית ספר זה חינם בישראל, אבל יש לי שני ילדים שאני משלם עליהם אלפי שקלים בחודש".

על צהרונים.

אריה דרעי במחנה יהודה
אוליבייה פיטוסי

"וצהרונים זה לא בית ספר?"

לא צפיתי את המתקפה הזו. בסך הכל שאלתי את האנשים שישבו בשעת צהריים בפיצוצייה בשכונת התקווה אם הם יודעים איפה נמצא "הבניין של דרעי". אבל מהר מאוד גילית שאם השואל הוא איש תקשורת, שבמקרה זה מעלה תהיות לגבי דמות אהודה, תושבי השכונה סוגרים את השורות כמעט באופן אוטומטי. הם גם לא ידעו דבר על הנכס. אולי משום שהמינוח שבו השתמשתי - "הבניין של דרעי" - הוא מטעה. אחרי הכל, מדובר בנכס הרשום על שמו של יצחק אילוז, בעלה של הדסה (דסי) אילוז - בתו של דרעי, כפי שחשף העיתונאי תומר אביטל בפרויקט "מאה ימים של שקיפות". כפי שהסביר לי דוברו של דרעי כשפניתי עליו בנושא, "אין לי מושג. אין לדרעי שום קשר לזה. היא ילדה גדולה - תפנה אליה ותדבר אתה".

קשה לחשוב על כתובת סמלית יותר לבניין באזור מאשר זו שהבניין שוכן בה, רחוב התקווה 1 - הבית הראשון ברחוב שהעניק את שמו לשוק העובר בו ולשכונה כולה. ובכל זאת, אני מתקשה למצוא את המבנה. גם הבעלים של דוכן השווארמה בכניסה לשוק שולח אותי לצדו השני של הרחוב כשאני שואל אותו למיקום, ורק כשאני מתעקש הוא מסכים להודות שהגעתי למקום הנכון. גם ממנו אני סופג מכת אש כשאני מסביר את הסיבה שבגללה אני מחפש את המקום.

"מה עם האשכנזים? למה לאולמרט לא עשו כלום? ומצד שני הנה, משה קצב - שמו אותו במאסר עולם. מה עם שמעון פרס? הוא לא קיבל כסף? איך יש לו קופה של מיליונים? יש פתגם שאומר 'האשכנזים לוקחים - הספרדים גונבים'", הוא נוזף בי.

בית משפחת דרעי ביישוב ספסופה
גיל אליהו

גם אחרי שמצאתי את הבניין, איתור הכניסה אליו הוא סיפור בפני עצמו. אני עובר מולה שלוש פעמים לפני שאני מזהה אותה. כמו כל הפוליטיקאים, גם דרעי היה פה בסיור לפני הבחירות האחרונות, אבל ספק אם קפץ לראות מה שלום הנכס של חתנו, וגם אם היה רוצה - אני לא מאמין שהיה מוצא.

תשכחו מחדר מדרגות, מאינטרקום או מכניסה מסודרת. בין דוכני הירקות, הבשר, הדגים והמאפיות של השוק מסתתרות דלתות ברזל ירוקות, שמי שלא מכיר את האזור היה מניח שהן מובילות למטבח או למחסן של עסק, אבל למעשה משמשות כפתח למדרגות המובילות לדירות המגורים שמעל השוק. חדרי המדרגות עמוסים בזבל ושאריות בנייה, והכל מאולתר, דלת פה ודלת שם. בכניסה לחלק מהדירות יש דלתות ברזל נוספות, במקרים אחרים חדרונים שרק וילון מכסה את המפתן שלהם. המטבחים והשירותים משותפים לכמה יחידות. שתי נשים זרות ממוצא אפריקאי יוצאות אלי. אני מנסה לדבר אתן ולהבין אם הן מודעות לקשר של "המיניסטר" למבנה, אבל הן לא יודעות דבר. מדובר באזור ללא חוק, המלא בבניינים לא מוסדרים, עם דירות שחולקו באופן לא פורמלי, המושכרות במזומן לאנשים שבמקרים רבים כלל לא שוהים בישראל ברמה הרשמית. יש מי שאמור להיות אחראי על ההסדרה של הנושאים האלה בישראל. איפה משרד הפנים כשצריכים אותו?

קשה שלא להעריך את מי שבחר לשים את הכסף שלו במקום הזה, כי צריך הרבה דמיון וחזון בשביל לרכוש מבנה כזה. מדובר בהשקעה למיטיבי לכת. לא מדובר פה בהשקעה סולידית בדירה בקבוצת רכישה שמתארגנת, נאמר ברמת גן, בידי מארגנת קבוצות רכישה מוכרת וידועת שם. כאן מדובר במערב הפרוע של עולם הנדל"ן הישראלי. הרבה סיכון עם הרבה סיכוי.

תאים של 8 מ"ר

אהוד אולמרט

"התשואה במקרים כאלה היא משהו שהיזם מייצר", אומר תומר שרעבי, הבעלים של משרד תיווך העובד ברחוב האצ"ל בשכונה. "יש פעולות חוקיות ופעולות לא חוקיות שאפשר לעשות. חלוקה פנימית של הדירה מכפילה את התשואה. שכר הדירה פה מתחיל ב–2,000 שקל לחדר ויכול להגיע ל-2,500–2,600 שקל. בבניין כזה אני מניח שיש 200 מ"ר. דירות 80 מ"ר בשכונה מחלקים בדרך כלל לשתי דירות של 40 מ"ר כל אחת. אם אתה רוצה ללכת רחוק, אתה יכול לחלק ליותר יחידות. אתה יכול לחלק לתאים ולקחת 1,500 שקל על תא של 8 מ"ר. אני צריך לראות את המבנה מבפנים כדי לדעת מה אפשר לעשות שם. ככה בעל פה אני לא יכול להעריך. יש שם גג?"

כן.

"אפשר לסגור אותו?"

אני לא יודע. הוא היה נעול.

"נו באמת. אם יש שם גג אפשר לבנות עליו פירמידות. מאיזו עדה אתה?"

משהו מעורבב.

"ואיפה אתה גר?"

בקיבוץ, חצי שעה נסיעה דרומה מכאן.

"איזה כיף. חלום לחיות מחוץ לעיר. אבל אני לא יכול. אני מחובר יותר מדי לשכונה. סבא שלי היה מהמייסדים שלה. הוא הגיע לפה ברגל, מתימן, כמו האריתראים. בשנים הראשונות שלו פה היו יורים עליו מהכפר סלמה שהשקיף על השכונה. עד שבארגון ההגנה אמרו לתושבים לחשף את הפרדס שהיה פה כדי שהיריות ייפסקו. שנה אחרי שסבא הגיע לפה הוא היה צריך לחזור לתימן, כדי להביא לפה את אשת אחיו שמת. השכונה נוסדה לפני קום המדינה ולכן אין פה פרצלציה מסודרת. לא היו חוקים כשהיא הוקמה. אנשים חילקו את הקרקעות לילדים שלהם ובנו בית ועוד בית. הבתים האלה של הדורות הראשונים נקנו על ידי משקיעים ומושכרים עכשיו לעובדים הזרים. כיום הם מהווים 70% מתושבי השכונה".

נופש מול מירון

שרעבי היה צריך ללמוד ממשפחת דרעי על הדרך להגשמת את חלום המגורים בכפר, שכן הנכס השני הקשור למשפחת דרעי - ששוב שהה בכותרות השבוע - הוא בעל צביון אחר לגמרי. במרחק של שעתיים וחצי נסיעה צפונה מתל אביב, לא יכול להיות מקום שונה יותר משכונת התקווה מאשר מושב ספסופה המשקיף על הר מירון. גם במזכירות של ספסופה תיקנו אותי מיד כשהתקשרתי ושאלתי על "המבנה של דרעי". "אתה מתכוון לבית של דסי, הדסה אילוז?", השיבה המזכירה כשניסיתי להבין כמה ימים בשנה משתמשת המשפחה במבנה. "אנחנו לא יודעים מי ישן בתוך הבתים ומתי. אנחנו לא בודקים", היא הסבירה.

מה שכן, גם במקרה הזה קשה שלא להתרשם מהיכולת של צאצאיו של דרעי לחשוב מחוץ לקופסה. הרבה צימרים יש במושב ספסופה - שבשנים האחרונות מפתח את הפוטנציאל התיירותי שלו. הקרבה לצומת מירון והמיקום באמצע הדרך בין נהריה, טבריה וצפת עושה את העבודה והביא לכך שמחירי הנדל"ן במקום עלו בשנים האחרונות מעט יותר מביישובים אחרים באזור, כפי שהעיד אחד התושבים, אבל בתים שנקנו למטרות נופש - כמעט אין שם.

השילוב בין הנכס בדרום תל אביב לזה שבצפון הוא כמעט מושלם. אפשר רק להניח שאם מישהו מבני המשפחה נאלץ לטפל בנכס שבשכונת התקווה מדי פעם - הוא יכול לנסוע מיד צפונה כדי להירגע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#