הנשים האמיצות שחצו את הקווים ומחוללות מהפכות דרמטיות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הנשים האמיצות שחצו את הקווים ומחוללות מהפכות דרמטיות

האמירות הנחושות והמפתיעות של המפקחת על הבנקים חדוה בר, נגד חבריה הקרובים ביותר - אינם מקריים; כך גם הטקסטים והפעולות של המפקחת על שוק ההון, דורית סלינגר

22תגובות

המפקחת על הבנקים, חדוה בר, לא היססה ולא מיצמצה לפני שענתה.

השאלה שהפנה אליה עורך TheMarker, סמי פרץ, בכנס הפיננסים של העיתון שהתקיים השבוע היתה פשוטה: "האם את חיה בשלום עם מגבלות שכר על האנשים שיושבים כאן באולם (צמרת המערכת הפיננסית), דווקא עליהם ועל על סקטורים אחרים?".

"כן, אני אמרתי שיש לנו שני יעדים גדולים: להגביר את האמון במערכת הבנקאות ולהוביל התייעלות משמעותית", ענתה בר. "ושכר גבוה מדי, כפי שראינו רמות שכר מאוד גבוהות, יכול לפגוע בהשגת היעדים האלה. ולכן התבטאתי ואמרתי שאני חושבת שזה נכון שתיקבע נורמה ציבורית מהו שכר ראוי…אני בעד הגדרת נורמה, היה צריך את זה, כי רמות השכר היו גבוהות…במערכת הבנקאות, כמו במגזר הציבורי, נכון שיהיו נורמות שכר סבירות. אנחנו מנהלים כסף של אנשים אחרים. הבנקים נהנים מגישה ישירה לחלון המוניטרי של בנק ישראל במקרה של קשיים, ולכן זה סביר בעיני שהשכר במערכת הבנקאית יהיה הולם ולא מופרז…לא סתם בנקאות מקבלת הגנה מהמדינה".

מי שלא עוקב בעשורים האחרונים אחרי המערכת הפיננסית והצטרף לסרט של הכלכלה הפוליטית רק בשנים האחרונות עשוי למהר ולבטל את הרטוריקה הזאת של בר. אבל הסתכלות עמוקה יותר במהלכים שראינו בשבועות האחרונים ובעיקר האזנה לשפה שבה משתמשים הרגולטורים תביא למסקנה הפוכה: המהפכה נמשכת.

חדוה בר
עופר וקנין

בר היא בשר מבשרה של המערכת הפיננסית: היא צמחה בבנק ישראל ואחרי כמה שנים בלונדון חזרה לתפקידי ניהול בבנק לאומי. היא נמנתה עם המועדון הקטן של אנשים שנהנו במשך שנים ממבנה מערכת הבנקאות, מהיעדר התחרות בו ומהסימביוזה הגדולה שהיתה בין המפקחים למפוקחים, בין בנק ישראל לפועלומי.

חברי המועדון הזה אהבו להתעלם בעשורים האחרונים מכך שמערכת הבנקאות בישראל היא דואופול ממשלתי למחצה, שנהנה מהגנה מוחלטת לא רק מתחרות - אלא גם מכישלונות עסקיים. הם השתיקו את הדיון על הוצאות שכר גבוהות - מס של מיליארדי שקלים על הציבור הישראלי, שחולקו מדי שנה לקבוצה קטנה של כמה אלפי מנהלים.

משרד האוצר ובנק ישראל התעלמו במעשה או במחדל ממבנה מערכת הבנקאות, לא כתוצאה משחיתות או מחוסר מקצועיות במובן המקובל שלהן. הם התעלמו כי הם חיו בתוך מערכת שבה הכוח, המידע, הנורמות והרעיונות היו נתונים בידי ראשי המערכת הבנקאית ומאות אנשי עסקים, אקדמאים ועיתונאים שרצו להנות מקרבתם.

זאת לא תופעה חדשה, והיא בוודאי לא המצאה ישראלית. הנטייה של רגולטורים, מפקחים, פוליטיקאים, שומרי סף, מומחים, אקדמאים ועיתונאים לאמץ ולקדם את ראיית העולם המחזקת או משמרת את הבנקים או כל קבוצת אינטרס חזקה אחרת מתועדת לכל אורך ההיסטוריה מהרגע שהמוסדות הדמוקרטיים נוצרו.

כל אורח מבחוץ שפוגש, מתחכך, לומד ובוחן את המערכות האלה, מרגיש מיד את הנטייה שלהן לשרת את מוקדי הכוח או לשמור על הקיים. בדומה לכוח הכבידה פועלים רוב מקבלי ההחלטות בזירה הציבורית בתוך שדה שבו הפעולות, הרעיונות והחוקים נמשכים לכיוון הסטטוס־קוו - המשרת בדרך כלל את קבוצות האינטרס. הניסיון והמאמץ להתנגד לכוח זה גדולים יותר ככל שבמערכת הרלוונטית פועלות קבוצות אינטרס גדולות ואפקטיביות יותר והקשר שלהן למערכת הפוליטית או האיום עליה גדול יותר.

ההבדל היחיד בין הכבידה לבין קבוצות האינטרס הוא שמוקד הכוח שלהן הוא בדרך כלל ריכוזי כסף גדול ולא מאסה.

אייזיק ניוטון תיאר את הכבידה ("גרוויטציה") כ"כוח" שמפעילות שתי מאסות, וכך היא נקראת ומוגדרת בדרך כלל, אבל אלברט איינשטיין הגדיר אותה מאוחר יותר בתיאוריית היחסות כמשהו רחב יותר הנובע ישירות מהגיאומטריה העקומה של המרחב־זמן: כל מאסה גורמת למרחב־זמן סביבה להתעקם באופן פרופורציונלי לגודלה. הקו הישר מתעקם סביב המאסה הגדולה, אבל להולכים לאורכו הוא נדמה כקו ישר, פשוט כי כך נראה המרחב סביב גופים כבדי משקל.

ידיעותיו של הכותב בהגותו של ניוטון מוגבלות ובתורת היחסות הן מיקרוסקופיות, אבל במערכת היחסים בין רגולטורים ופוליטיקאים לקבוצות אינטרס ולכסף גדול הן רחבות יותר. בדומה למודל של איינשטיין, המבנה של הדמוקרטיה, החברה והרגולציה הוא עקום כמעט תמיד לכיוונן של קבוצות האינטרס בגלל הכוח שלהן להשפיע על המערכות האלה בהווה ובעתיד.

תפקידם של פוליטיקאים, רגולטורים ושאר שומרי הסף הוא להילחם ללא הפסקה בכוח הכבידה הזה: לארגן כללי משחק, חוקים ותקנות שמיישרים ככל האפשר את מגרש המשחקים לטובת הציבור הרחב והמפוזר. המלחמה לעולם לא מסתיימת, כי כוח הכבידה תמיד ימשוך, לפעמים חלש, לפעמים חזק, את כללי המשחק לכיוונן של קבוצות האינטרס.

העורך הראשי של מגזין "אקונומיסט" הבריטי, שהיה גם איש עסקים וסגן נגיד הבנק המרכזי בבריטניה, הגדיר לפני יותר מ-20 שנה את תפקידו של העיתון כ"לבייש את הפוליטיקאים (והרגולטורים) כדי שיהיו אמיצים (ויפעלו נגד קבוצות האינטרס)". זאת אינה תפישה אידיאולוגית במיוחד. מאחוריה עומד ניסיון היסטורי עשיר של המאבק בדמוקרטיה בין הציבור הרחב והמפוזר לבין קבוצות האינטרס - אלה שהגדרתית מצליחות להתארגן ולהשפיע על כללי המשחק דרך כל המוסדות הדמוקרטיים: פוליטיקאים, מפלגות, סוכנויות רגולציה, מומחים והעיתונות. או כפי שהוא כתב: "ברגע שהעיתונאים נכנעים לקבוצות האינטרס - העסק גמור. אל תצפו שהפוליטיקאים יהיו אלה שיפעלו".

המשק הישראלי, כמו משקים רבים בעולם, היה נתון ב-40 שנותיו הראשונות בידי הממשלה וההסתדרות. המפקח והמפוקחים היו חלק מאותה מערכת. אחרי המשבר הכלכלי של שנות ה-80 עבר המשק גל רפורמות ונפתח לתחרות מקומית ובינלאומית.

שנות ה-90 נראו מבטיחות, אבל ככל שחלף הזמן התברר שאת הריכוזיות הממשלתית־הסתדרותית מחליפה ריכוזיות מסוג חדש: חמש או עשר קבוצות עסקיות גדולות, חלקן משולבות עם מוסדות פיננסיים, שהחלו לצבור עוצמה כלכלית ופוליטית. קשה למדוד את התופעה הזאת משום שהיא מתבטאת בפרמטרים רבים, גלויים וסמויים, אבל כנראה שהיא הגיעה לשיאה באמצע העשור הקודם כאשר הפירמידה העסקית והבנק הגדול בישראל שהיו קשורים זה בזו בצורה סמויה וגלויה ושלטו יחדיו בכ-400 מיליארד שקל של כסף ציבורי.

דורית סלינגר
עופר וקנין

המשבר הפיננסי הגלובלי, ועדת הריכוזיות, הרפורמות בענף הסלולר ובעיקר המחאה החברתית זיעזעו את המערכת הכלכלית־פוליטית בישראל. הם הכניסו שינוי בהרכב החומרים והזרמים במערכת שבה פועלים מקבלי ההחלטות במרחב הציבורי. כל אחד מהם פעל בדרך שונה כדי לערער את שיווי המשקל הרגיל בין קבוצות האינטרס לבין הציבור הרחב, אבל יחד הן נתנו כוח ולגיטימציה לרעיונות שהודחקו במשך שנים.

המאוכזבים מהמחאה החברתית ומהרפורמות לא מפנימים בדרך כלל את קו המגמה ארוך הטווח בישראל ואת השתלבותו במגמות גלובליות. אם היו עושים זאת, הם היו מגיעים למסקנה שיש סיכוי לשינוי משמעותי יותר בתוואי מזה הבולט לעין הבוחנת רק את האירועים האחרונים.

מה שיותר חשוב הוא ההבנה שכל רפורמה וכל שינוי בחוקים ובתקנות שנועד לשפר את מצבו של הציבור הרחב והמפוזר על חשבון קבוצות האינטרס, הוא זמני בלבד. כי כוח המשיכה, כוחן של קבוצות האינטרס, יישאר חוק הטבע בכל כלכלת שוק דמוקרטית.

המחאה החברתית של 2011, חוק הריכוזיות, הרפורמות בסלולר היו הזדמנות מדהימה להאיץ את תהליך פירוק מוקדי הכוח שנוצרו בשנים האחרונות ובעיקר בריתות חזקות ויציבות בין מוקדי כוח שונים ששימרו את הסטטוס־קוו. חלק מההזדמנות נוצלה, ובארבע השנים האחרונות ראינו ניסיון לרפורמות בתחומים שבהם לא נעשו ניסיונות כאלה במשך עשור או שניים, כמו המזון, מערכת הבריאות והמערכת הפיננסית.

מנגד, בכמה תחומים מרכזיים כמו קבוצות האינטרס בתוך המגזר הציבורי - מחברת חשמל עד קק"ל - או במונופולים פרטיים כמו הגז, לא ראינו התקדמות רבה. עדיין לא נוצרו התנאים שיכפו על פוליטיקאים להיות אמיצים - כלומר לצאת לקרב הארוך נגד כוח המשיכה של הסטטוס־קוו וקבוצות האינטרס.

על רקע זה יש לראות את שני האירועים הדרמטיים של השבוע - הגבלת שכר הבכירים במערכת הפיננסית והחלטתו של בג"ץ לפסול את מתווה הגז - כתוצרים של אותו תהליך, אף שהם שונים מאוד.

ראשית, כדאי להדגיש: לשני האירועים האלה לא תהיה השפעה ישירה על יוקר המחיה או על איכות החיים בישראל. אם יתעקשו, יוכלו ראש הממשלה ושר האנרגיה יובל שטייניץ בעזרת אגף התקציבים לרוקן את החלטת בג"ץ מתוכן, להחזיר את המתווה עם רוב חסרונותיו אל השולחן וליישם את התנאים הפוליטיים הנוכחיים. מונופול הגז עם ניסיונו העשיר, הידע העצום שלו ומשאביו הכספיים איפשרו לו לעוות את המרחב סביב הממשלה כך שהיא כמעט לא הבחינה בקריסת מחירי האנרגיה בשנה האחרונה.

הגבלת השכר, גם אם תופעל במלואה, תביא לצמצום הוצאות השכר במערכת הפיננסית, אבל זאת תהיה שולית ביחס לעודף ההוצאות במערכת וכמובן לא תפעל ישירות לטפל בבעיה העיקרית בענף - חוסר התחרות. ממילא גם לא תהיה כאן השפעה מהותית ישירה על האי־שוויון במשק.

לעומת זאת, לשתי ההחלטות האלה עשויה להיות השפעה בטווח הבינוני והארוך על אותה מערכת, על אותו כוח משיכה שתואר לעיל.

הגבלת השכר במערכת הפיננסית רחוקה מלהיות צעד המדיניות המועדף והראשון הנחוץ למערכת הזאת. אנחנו צריכים לשאוף לכמה שפחות התערבות ממשלתית במגזר הפרטי, בוודאי בנושאי ניהול. אבל לאור הכישלון המתמשך בטיפול בחולייה של המערכת - בריכוזיות, בתחרות הנמוכה בה, בנטייתה לשרת את החזקים והמקורבים על חשבון הציבור הרחב (בנקאות המקורבים), בחוסר היעילות שלה ובנורמות שהיא מייצרת - ההתערבות הזאת הכרחית.

הממשלה לא נאלצה להגביל את שכר המנהלים בחברות הסלולר הישראליות: היא הכניסה תחרות והענף קפץ מדרגה בשירות, ביעילות ובעיקר במחירים ברמה בינלאומית שהוא מספק ללקוחות מאז כניסת מפעילים נוספים. משכורותיהם של מנהלי חברות הסלולר גם ירדו משמעותית - אבל אלה כוחות השוק שדחפו את הירידה הזאת. עם זאת, הניסיון בשוקי ההון הבינלאומיים לימד כי גם מקום שיש בו תחרות - כשלים של משטר תאגידי הביאו להתנפחות שכר המנהלים הרבה מעבר למחיר השוק האמיתי שלהם.

במערכת הפיננסית זה לא יקרה בדרך הזאת: המערכת ציבורית משום שכל הבנקים בישראל גדולים מכדי ליפול, היא ריכוזית בצורה קיצונית, לא יעילה ומוגנת מתחרות בידי הרגולציה עצמה. הבנקים הם במידה רבה חלק מהמגזר הציבורי, לעתים שוררת בהם תרבות של מגזר ציבורי - אבל יש בהם משכורות ותנאים של המגזר הפרטי, בעיקר בצמרת.

משה כחלון. הרפורמות הן בנותיה של המחאה החברתית
עופר וקנין

מיליארדי דולרים שהעמידו הבנקאים בעשור האחרון לכמה טייקונים, ללא ביטחונות מתאימים, היו נתקלים בתגובה ציבורית חריפה הרבה יותר אם הציבור היה תופש את הבנקים כחברות ציבוריות, כפי שהם באמת.

אם לשני האירועים האלה תהיה השפעה כלשהי, היא תהיה המסר שהן שולחות לציבור ולמקבלי ההחלטות והלגיטימציה שהיא נותנת ליזמי השינויים - בחברה האזרחית, בפוליטיקה, בתקשורת ובאקדמיה.

הכנסתם של בנקים חדשים למערכת הפיננסית כדי להקטין את השליטה של פועלומי תהיה תהליך אטי ורצוף מכשולים. הבנקים יידעו להכשיל את כל צעדי הרגולציה של בנק ישראל ומשרד האוצר. זה מה שחברות ענק, מונופולים וקבוצות אינטרס - על עורכי הדין, רואי החשבון, הלוביסטים, היועצים האסטרטגים, המומחים ואנשי התקשורת שהם קונים - יודעים לעשות. זה הביזנס שלהם.

אבל במערכה החשובה על רעיונות הם מפסידים באחרונה. את מה שנכתב על הבנקים בדו"ח טרכטנברג, כמעט באקראי, בלחץ של מאות אלפים ברחובות, בשיא מחאת הקיץ; שהתגלגל משם לדו"ח ועדת זקן שנכפתה על בנק ישראל; שנהפך לחלק ממצע מפלגת כולנו, שרצתה לרכוב על המחאה; מצע שהקרין גם למצעים של יש עתיד והמחנה הציוני (כתוצאה מהתחרות בין המפלגות ערב הבחירות); ומשם נהפך לוועדת שטרום ועמה לטקסטים פוליטיים של שר האוצר ומקצועיים של המפקחת על הבנקים - אי אפשר יהיה להחזיר, למחוק ולהכחיש. זה בחוץ. זה נאמר. הממסד הביט במראה ואמר לציבור: המשכורות בצמרת הבנקים לא קשורות לכלכלת שוק, לתחרות, לכישרון - הן משקפות כשלי שוק ובהם צריך לטפל.

האמירות הנחושות והמפתיעות של בר, לשעבר בכירה בבנק לאומי, נגד חבריה הקרובים ביותר; הטקסטים והפעולות של המפקחת על שוק ההון, דורית סלינגר, שחצתה לפניה את הקווים ומחוללת מהפכות דרמטיות - אינם מקריים. צדק משה כחלון: הרפורמות הן בנותיה של המחאה החברתית, והנשים האמיצות האלה שהופקדו על רגולציית המגזר הפיננסי הן שיצאו למסע מסוכן למען מטרות שהן תופשות כייצוג האינטרס של הציבור הרחב המפוזר.

העובדה שמדובר בנשים אולי מקרית לחלוטין ואולי לא. רגולטורים נשבים לא רק בידי כסף ורעיונות, אלא גם בידי מעגלים חברתיים, "מועדונים". אף אחד לא רוצה לצאת נגד החבר׳ה שלו. אולי, וזאת שאלה שדורשת בדיקה מעמיקה יותר, לרגולטוריות קל יותר לעשות זאת - הן ממילא אף פעם לא ממש חלק מהמועדון הגברי, ששולט בדרך כלל ברוב עמדות הכוח בכלכלה. גם בארה״ב וגם באירופה יש נציגות בולטת למין הנשי בקרב רגולטוריות ושומרות סף שיצאו נגד חברות הענק והבנקאים.

אבל לא נקפח את הגברים: רבים מאשימים את כחלון שהוא נחוש בטיפול בבנקים בגלל הלחץ שאליו נקלע בעקבות החברות עם טייקון הגז קובי מימון. אבל זאת האשמה מטופשת: אם כחלון מרגיש צורך להכניס תחרות בבנקאות ולהילחם בקבוצת האינטרס החזקה ביותר במשק כדי לקבל לגיטימציה ציבורית או קולות - הרי זה המקרה שבו הדמוקרטיה מתפקדת.

הציבור צריך להיות מוטרד דווקא במקרים הפוכים, שבהם פוליטיקאי נמנע מרפורמות ומשינוי הסטטוס־קוו מפני שהוא חושש שמול הנקמה הבטוחה של קבוצת האינטרס לא יהיה ציבור רחב ומפוזר שיתגמל אותו על המאבק הארוך, המסובך והמסוכן שאליו הוא צריך לצאת.

החלטת בג"ץ בעניין פסקת היציבות במתווה הגז שולחת מסר דומה. ראשית, בפסיקה עצמה טרח בית המשפט לציין את חשיבות המחאה החברתית - יזמיה, פעיליה ואלפי האנשים שיצאו בגשם להפגין למען מטרה שבה אין להם אינטרס פרטני. שנית, היא נותנת לגיטימציה לעמותות ולכוחות החברתיים שהגישו את העתירה. שלישית, היא שולחת מסר לכל שומרי הסף בתוך הממשלה ובראשם המשפטנים שהכשירו את המהלך שבית המשפט הגבוה לצדק, למרות הלחצים שהופעלו עליו, למרות הופעתו של ראש הממשלה בכבודו ובעצמו מול השופטים, למרות הנטייה הבסיסית לא להתערב בהחלטות הממשלה, חי בתוך עמו ושואף לקיים את הדמוקרטיה הישראלית - ולכן לא מהסס למתוח גבול כשהוא מזהה חוסר מידתיות וסבירות.

קוראים המעורים הן בשוק ההון והן בתקציב הממשלה ישאלו עכשיו, בצדק, מה עם כל קבוצות האינטרס במגזר הציבורי - מערכת הביטחון, המונופולים, הפנסייות התקציביות. מדוע בהן הכחלונים לא נוגעים? התשובה פשוטה: הרעיונות האלה, על מיליציות המיסוי במגזר הציבורי, שמחלחלים לתוך השיח הציבורי בשנים האחרונות, עדיין לא הגיעו למאסה קריטית שיכולה לייצר כדאיות לפוליטיקאי להרים את הדגל הזה. יש מאות פעילים מחויבים בנושא גז, יש עשרות בנושא הבנקים - אבל עדיין לא נוצרו פעילים שיקראו, ללא הפוגה, לייעל את המגזר הציבורי כדי להעביר מקורות למעמד הביניים ולרשתות הגנה חברתיות.

ברגע שקבוצה גדולה בציבור מתענינת בנושאים האלה, הפוליטיקאים הם הראשונים לקפוץ על העגלה. אבל התהליך שבו הציבור מפתח עניין, ידע וקשב לנושאים כלכליים, בעיקר המורכבים שבהם, הוא אטי ולגמרי לא מובן מאליו - בעיקר במדינה שסועה בעניינים המדיניים והביטחוניים.

ואחרי כל האופטימיות הזאת ראוי לחזור אל ההגות הניוטונית שעמה פתחנו, הגיאומטריה העקומה של המרחב־זמן שיוצרת את כוח הכבידה - כוחן של קבוצות האינטרס. כל עוד לא יחול שינוי דרמטי במערכת הכלכלית, הערכית והמוסדית שלנו, זה מאבק בלתי פוסק, וההצלחה בכל קרב נמדדת אך ורק בשאלה הבאה: האם אפשר למנף אותה למערכה נוספת, לניצחון נוסף, לעוד כמה עשרות או מאות אלפי אנשים שעוצרים להבין את הכלכלה הפוליטית שבה אנחנו שרויים? החודש היו לנו שניים, כמה יהיה בחודש הבא? בשנה הקרובה? זה תלוי גם בכם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#