ההזדמנות של נתניהו להיות מר תחרות ולא רק מר ביטחון - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההזדמנות של נתניהו להיות מר תחרות ולא רק מר ביטחון

הסוכריה שזרקו בבג"ץ לציבור בעניין התחרות היתה להבהיר לממשלה שהיא לא יכולה לכבול את ידיה ואת ידי הממשלות שיבואו אחריה, אם ירצו לשנות את כללי המיסוי, ההגבלים או מכסות היצוא

16תגובות

"במובן הכלכלי, השאלה היא אם המדינה עשתה 'עסק טוב' והציבור הישראלי ייהנה, או שמא היתה שוטה והותירה רווחי יתר אצל החברות שבהן מדובר" - כך אמר השופט אליקים רובינשטיין, ראש הרכב שופטי בג"ץ, שקבע בתחילת השבוע כי מתווה הגז מבוטל.

ביטול המתווה אינו נוגע במכלול העניינים שהוא עוסק בהם, אלא רק לעניין אחד: ההבטחה הממשלתית להעניק לשותפויות הגז יציבות לעשר שנים לפחות, שבהן היא לא תשנה את מדיניות המיסוי, היצוא וההגבלים העסקיים שנוגעים לעניין הגז. בבג"ץ לא אהבו את החלטת הממשלה לכבול את עצמה ואת הח"כים בעתיד, ולוותר על שיקול הדעת במקרה של שינוי נסיבות - ולכן שלחו אותה לעשות מקצה שיפורים בפרק זמן של שנה. אם לא תושג הסכמה בשנה הזו - המתווה יבוטל סופית.

קריאת פסק הדין שניתן בתחילת השבוע בבית משפט העליון בשבתו כבג"ץ היא הזדמנות נדירה להתחקות אחרי סוגיות שמעסיקות את הציבור הישראלי בשנים האחרונות, ולא רק בעניין הגז: מונופולים, תחרותיות, רגולציה, התנגשות בין אינטרסים ציבוריים סותרים, שוק חופשי ותרבות של תהליכי קבלת החלטות בממשק שבין השלטון להון.

כל הפרמטריים הללו נמצאים כמעט בכל רפורמה ממשלתית, אך בסיפור של הגז יש סעיף נוסף וייחודי, שהופך אותו לסבוך יותר. לראשונה הונחו על כף המאזניים סוגיות ביטחוניות או מדיניות מול סוגיות של תחרותיות. יש לא מעט עניינים שבהם סוגיית מצבה הבטחוני של ישראל מגויסת כדי להכשיר החלטות ממשלתיות: בניהול תקציב המדינה, בשאלות של חופש המידע וכמובן - בשאלות מוסריות או ערכיות, שבהן נושאים את שם קדושת הביטחון.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בהופעתו בבג"ץ להגנה על מתווה הגז
אוריה תדמור

עם זאת כשזה מגיע לגז, זהו מקרה מיוחד שבו גויסו השיקולים הביטחוניים־מדיניים כדי להכשיר מתווה שאפילו בג"ץ קבע לגביו כי "אין חולק כי מתווה הגז יביא למצב תחרותי שאינו אידיאלי, שבו מרבית הגז הטבעי נמצא בידיים מעטות". בשורה התחתונה, פסק הדין של בג"ץ קבע כי "ההיבט התחרותי - אף שהוא עצמאי ומרכזי - מהווה מרכיב אחד בתוך שיקולים כלכליים רבים". במלים אחרות, בג"ץ, על אף האהדה שהוא מפגין כלפי שיקולי תחרות, מנסה לצמצם את היקפם במכלול השיקולים, ושם את התחרות אחרונה למעשה בסדר העדיפויות.

ככל שמדובר בגז, סדר העדיפויות של שופטי בג"ץ מתחיל מהצורך בפיתוח המאגרים לווייתן, תנין וכריש, כדי להקטין את התלות במאגר תמר (המאגר היחידי שמספק כיום גז למשק) ולהגדיל את זמינות הגז ואמינות אספקתו - ומסתיים בשיקולים ביטחוניים־מדיניים של חיזוק מעמדה של ישראל באזור. את התחרות השאירו בבג"ץ לסוף.

הסוכריה שזרקו בבג"ץ לציבור בעניין התחרות היתה להבהיר לממשלה שהיא לא יכולה לכבול את ידיה ואת ידי הממשלות שיבואו אחריה, אם ירצו לשנות את כללי המיסוי, ההגבלים או מכסות היצוא. לעניין הזה נדרשו בבג"ץ לחוות דעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, שכתב כי מדינות מפותחות לא נוהגות להעניק פסקות יציבות וכי הבטחות כאלה מקובלות יותר דווקא במדינות מתפתחות - ללמדנו כי מי שדורש מהממשלה סעיף יציבות גורף לעשר שנים רואה בישראל סוג של מדינת עולם שלישי שאי אפשר לסמוך על רציפות תבונתה ושיקול דעתה, אלא רק על הבטחה שלטונית שאינה ניתנת להפרה. בג"ץ עקץ בנוסף קצת את ליכט, שנתפס בסתירה מסוימת בין שתי חוות דעת שלו.

לכאורה, יכולה הממשלה לקחת את החלטת בג"ץ, לגבש במהירות הסכם יציבות מרוכך יותר עם מונופול הגז ולהוציא אותו לדרך. ראש הממשלה בנימין נתניהו אף ניסה השבוע לדחוק בשר הרווחה חיים כץ - שמנוע מלהצביע בעניין הגז בשל ניגודי אינטרסים (שכן הוא מחזיק במניות של חברת ישראמקו, אחת מבעלות תגלית תמר) - לפרוש מהממשלה ולפנות את מקומו לח"כ שיכול לסייע לממשלה להעביר את סעיף היציבות בכנסת. אבל זו תהיה טעות קשה. התסכול של נתניהו, של שר האנרגיה יובל שטייניץ ושל שאר השרים שהתנפלו על בג"ץ השבוע לא יכול להיות יועץ טוב להבנת הסיטואציה שהובילה לעתירות לבג"ץ.

העתירות הגיעו בעקבות התנהלות כושלת של הממשלה בשנים האחרונות בטיפול במתווה הגז. גרירת הרגליים בקבלת ההחלטות נבעה אמנם מריבוי רשויות (למשל מיסוי, הגבלים, רשות החשמל ומשרד האנרגיה), אך גם מתרבות ניהולית גרועה של הממשלה. אי אפשר להחליף תרבות ממשלתית גרועה שממסמסת החלטות ומורחת אותן בתרבות ממשלתית גרועה מסוג שני, של מחטפים ואיומים מהסוג ששטייניץ כה מיטיב לפזר.

העתירות אמנם התמקדו בעניינים פרוצדורליים רבים שבהם עסק בג"ץ, אך הן נשענו על שני אלמנטים מהותיים: החשש שהמתווה מקבע כאן מונופול אנרגיה לשנים רבות, על כל המשמעויות הגלומות בכך (מחירים, תלות, עוצמה משקית ופוליטית), והתהליך הפגום והתמוה של אישור המתווה והתלאות שעבר בדרך (התפטרות הממונה על ההגבלים דיויד גילה, הדחת יו"ר רשות החשמל אורית פרקש־הכהן, התפטרותו של שר הכלכלה אריה דרעי והימנעותו של שר האוצר משה כחלון מטיפול עקב ניגודי אינטרסים - לאחר שהבטיח ערב הבחירות לפעול לפירוק מונופול הגז).

בבג"ץ סירבו שוב להתייחס לסוגיית מחיר הגז, אך לא השאירו ספק באשר לעמדתם שלפיה ברור כי גם לאחר המתווה נישאר במצב שבו חלקו הארי של עתודות הגז של ישראל נמצא בידיים מעטות. אפשר לראות את עמדת בג"ץ כביקורת מסוימת על המתווה ואולי גם כמסר לממשלה לנסות לשפרו במסגרת חלון הזמן שהוקצב לה בשנה הקרובה.

השאלה שהעלה השופט רובינשטיין - "אם המדינה עשתה 'עסק טוב', או שמא היתה שוטה והשאירה רווחי יתר אצל מונופול הגז" - תלווה את המדינה עוד שנים רבות. ייתכן גם שיהיו לה תשובות שונות בתקופות זמן שונות ובהתאם לנסיבות. ראינו כבר מצבים שבהם מכרה המדינה נכסים בנזיד עדשים וגילתה בהמשך שהקונים נהנים מרווחים אדירים; וראינו גם מצבים הפוכים.

בשני המקרים ראינו שהצד המפסיד מנסה לשפר את מצבו, למרות ההסכמים חתומים. זו פרקטיקה מקובלת בעולם העסקים הישראלי, ומי שמחפש לכך עדויות ימצא אותן באינספור פסקי דין. השתנות נסיבות היא סיבה טובה דיו כדי שממשלה תשאיר לעצמה שיקול דעת סביר כדי להגיב אליהן. וזו סיבה מספיק טובה כדי שיזמים יידרשו ביטחונות כלשהן, שיאפשרו להם להוציא לפועל את השקעתם.

במקרה של הגז, ניתנה למונופול הבטחה ליציבות שיצרה חוסר איזון בין יכולתה של הממשלה לדאוג לציבור ולתחרות במשק לבין שאיפתה להוציא לדרך את פיתוח המאגרים. כדאי לממשלה לנצל את חלון הזמן שניתן לה כדי לתת מענה לשינוי הנסיבות בעתיד ולא כדי לכבול את עצמה בהסכמים שעלולים לפגוע בציבור ובמגזר העסקי לאורך שנים רבות. כדאי גם למונופול להבין את המסר הזה, כי הסכמים והסדרים לא מאוזנים בתחילת הדרך - דינם לקרוס בהמשכה.

נ.ב

פסיקת בג"ץ שופעת מובאות ואזכורים מסקרנים מהמשפט העברי בנושאי תחרות. מהללו ניתן להסיק שהמשפט העברי, איך נאמר? קצת תקוע. כך למשל הוזכר כי "מותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו. וכן יכול למכור בזול יותר מהשער, כדי שיקנו ממנו ואין בני השוק יכולים לעכב עליו". מנגד, יש במשפט העברי מגבלות תחרותיות אחרות. הוא מקבל את הזכות של אדם לפתוח חנות ליד חנות של חברו, גם אם הם מוכרים בדיוק את אותה סחורה - אך הוא אוסר זאת על הגר. כך, "אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה...יש להם למנעו".

בשורה התחתונה, המשפט העברי חי בשלום עם מכירה בהיצף, עם חלוקת מוצרים בחינם כדי לייצר התמכרות למוצריך, אך הוא לא מקבל מצב שבו משקיעים זרים ייכנסו לישראל ויתחרו ביצרנים מקומיים. אז אולי נובל אנרג'י לא אהבו את פסיקת בג"ץ השבוע, אבל בהשוואה לפסיקה שהיו יכולים לחטוף בתקופות קדומות יותר - מצבם מצוין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#