"זה לא במקרה שהוא לא ידוע": הטייקון שנולד כשמחירי הדירות היו נמוכים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"זה לא במקרה שהוא לא ידוע": הטייקון שנולד כשמחירי הדירות היו נמוכים

איך הצליח זוהר לוי ליהפך מסמנכ"ל כספים בחברה של חמו, יעקב אנגל, לטייקון - ולמה החליט להשקיע בכלכלית ירושלים?

15תגובות

כיום זה נראה דמיוני, אבל 2003-2002 היו קשות מאוד לנדל"ן הישראלי. הביקושים היו נמוכים - והמחירים בהתאם. באותה תקופה, של אינתיפאדה ומשבר כלכלי, נסחרה בבורסה קבוצת חברות בשם פלד-גבעוני - עשר חברות בורסאיות שקרסו ברעש גדול תוך חשיפת לא מעט שחיתויות בהתנהלות של מנהלי הקבוצה.

אחת החברות ההן היתה חייל אחזקות. מי שהתעניין בה היה רואה חשבון צעיר בשם זוהר לוי, שעבד כסמנכ"ל כספים אצל חמו, יזם הנדל"ן יעקב אנגל. את תשומת לבו של לוי להזדמנות הפנה אריה חדאד, שהיה סמנכ"ל כספים בחייל אחזקות והכיר אותו מהלימודים באוניברסיטה.

זוהר לוי

חייל אחזקות היתה אז חברה קטנה, עם עשרה עובדים בלבד, אבל לא מעט נדל"ן, בעיקר באזור הצפון. "בתקופה ההיא שוק הנדל"ן היה משותק", נזכר עו"ד שלמה נס, שהיה המפרק של חייל אחזקות. "פנינו לעשרות אנשי עסקים ויזמים שונים, כולם היו בשיתוק, אף אחד לא רצה לזוז. לוי, מנגד, הגיע אלינו ומיד למד את מצבה של החברה. הוא עבר נכס־נכס כדי להבין מה צריך לעשות, ואחרי זה הלך לבנקים השונים שהיו מעורבים 
פיננסית באותם נכסים. לאט־לאט הוא הצליח לתפור את ההסדר של החברה והיה לרוח החיה בה. זה היה מהלך אמיץ מאוד יחסית לאותה תקופה ולאווירת המשבר".

13 שנה חלפו מאז המהלך ההוא, שנים שבהן נהפך לוי בשקט־בשקט לטייקון בפני עצמו. כיום, אחרי שגייס מאות מיליוני שקלים עם חייל אחזקות (שאת שמה שינה לסאמיט), פיתח פעילות נדל"ן ענפה בגרמניה ושווי המניות שלו בסאמיט הגיע לכ-570 מיליון שקל - לוי עומד בפני הצעד הבא: רכישת השליטה בכלכלית ירושלים, זרוע הנדל"ן העיקרית של אליעזר פישמן, שבשיאה ב-2007 נסחרה בשווי של 5.5 מיליארד שקל. למעמדו הנוכחי הגיע לוי לאחר שנים שבהן התנהל לפי אסטרטגיה מסודרת של זיהוי הזדמנות של חברה בקשיים, גיבוש אסטרטגיה לטווח ארוך והבאתה לרווחיות עקב בצד אגודל, כשבדרך הוא מנצל את כל התכסיסים הפיננסיים העומדים לרשותו, בהתאם למצב שוק ההון באותה העת. זה מה שקרה בסאמיט, וייתכן שזה מה שיקרה כעת בכלכלית ירושלים, קבוצה הנושאת על גבה חובות של 7 מיליארד שקל לבעלי האג"ח ו-1.5 מיליארד שקל נוספים לבנקים.

"הוא מתמחה בקניית נכסים במצוקה", אומר בכיר בשוק ההון שמכיר את לוי באופן אישי. "יש לו הרבה ניסיון ברכישת נכסים במיקום לא מרכזי, בתפוסות נמוכות יותר עם בעיות ובהשבחה שלהם. הרקע הזה שלו מתחבר לכלכלית ירושלים, שגם בה יש הרבה עבודה של מימוש נכסים, השבחתם, התייעלות, צמצום מינוף והחזרי חוב. זו חברה שיש בה הרבה בשר לעבוד אתו - 700 נכסים שהיא לא באמת יכולה לתת להם תשומת לב. זו גם חברה שצריכה לרזות - פעילה בהמון מדינות, עם הוצאות הנהלה וכלליות כבדות מאוד, וכך גם הוצאות המימון. מהרבה בחינות, זה בדיוק האתגר שמתאים ללוי".

לוי, 48, נולד וגדל בחיפה, במשפחה מהמעמד הבינוני. הוא עדיין מתגורר בעיר, אך בבית מפואר הרבה יותר - וילה רחבת ידיים בשכונת דניה היוקרתית. הוא רואה חשבון בהשכלתו, שהתחיל את דרכו בקבוצת הנדל"ן של אנגל, שבעשור הקודם היתה אחת מקבוצות הנדל"ן הגדולות במדינה. שם הוא הכיר את אשתו, גלית, ובמקביל התקדם בחברה.

יעקב אנגל
אייל טואג

ב-2003, שלוש שנים לפני שאנגל יצא מהבורסה כאשר מכר את קבוצת החברות שלו לשעיה בוימלגרין בשיא הגאות בשווקים - והותיר את המיליארדר החרדי להתמודד עם המפולת של 2008 - פנה לוי לדרך עצמאית. בכל השנים האלה הוא העדיף להתרחק מאור הזרקורים וממוקדי החיכוך של אליטת ההון בישראל. הוא נחשב טיפוס שקט, אך בעל קסם אישי רב, שיודע לשבות את אלה שמולם הוא יושב.

"זה לא במקרה שהוא לא ידוע כל כך", אומר חדאד, שב-2008-2005 היה מנכ"ל סאמיט. "ככה זה מתאים לו, לעבוד בשקט. כשהוא צריך הוא יודע גם לפרסם את מה שהוא עושה, אבל להופיע במדורי הרכילות הקטנים, בכל מיני אירועים פילנתרופיים - זה ממש לא הוא. הוא מתנהל אחרת".

גם בלי מסיבות יודע לוי לשמור על קשרים טובים בשוק ההון ונפגש באופן אישי עם מנהלי השקעות ואנליסטים המסקרים את החברה שלו. "הוא איש נחמד, שמדבר אתך בגובה העיניים, חיפאי שלא מתערבב פה יותר מדי", אומר אחד מאלה שישבו אתו. "הוא איש מרשים, אדם חכם וחריף שמבין מעולה את שוק ההון. הוא יודע לטוות מהלכים ואיך לעשות, מה לעשות, מתי ועם מי. רואים עליו את הכסף - בגדים, שעונים, מכוניות. הוא מאלה שחוץ מלהחזיק ביד שלט 'לואי ויטון', יש להם הכל. מתוך החבורה שהשקיעה בכלכלית ירושלים הוא היחיד שהוא גם נדל"ניסט. כל השאר באו כמשקיעים פיננסים, שלדעתי שמחו לראות אותו כזה שיוביל את המהלך".

במובנים מסוימים לוי נראה כאנטי־תזה של פישמן, האיש שהוא עשוי להיכנס לנעליו. ואולם בין השניים יש גם לא מעט קווי דמיון: כמו פישמן, גם לוי הוא איש פיננסים בנשמתו ובמהותו, שחובב עסקות פיננסיות מסובכות ותעלולים מפותלים בשוק ההון, דבר שמתבטא גם בעסקה הנוכחית וגם באופן שבו צבר את הכסף שאיפשר לו את העסקה הזאת, כפי שיפורט בהמשך. כמו פישמן, שרק השבוע התברר שמרוויח 7 מיליון שקל בשנה - גם לאחר שאיבד את השליטה בכלכלית ירושלים - לוי הוא חובב חליבת שכר גבוה במיוחד מחברות ציבוריות. ב-2010 הוא זכה לתואר שיאן השכר בחברות הציבוריות עם עלות שכר של 38 מיליון שקל בשנה. התערבות של רשות ניירות ערך צימצמה את החגיגה, אבל עדיין אין סיבה לרחם עליו (ראו מסגרת). ב-2014, השנה המדווחת האחרונה, הוא גרף לכיסו 7.4 מיליון שקל.

נכס של חברת סאמיט בגרמניה

"לדעתי, את עניין השכר הוא ראה כעוד עסקה פיננסית מוצלחת - הוא הרי בנה שם מודל תגמול ייחודי שבזכותו השכר שלו זינק", מאבחן גורם בשוק ההון. "הוא רואה את הדברים בצורה קרה, קודם כל דרך המספרים. וכך גם בעניין הזה".

לזכות לוי יש לומר כי גם אם לעצמו הוא דאג לשכר מופקע, הוא ידע לתגמל את העובדים תחתיו בסאמיט, וגם הזוטרים שבהם קיבלו אופציות שאיפשרו להם ליהנות מהזינוק במניית החברה בשנים האחרונות. אחד העובדים בחברה הוא אחיו, שלומי לוי, המשמש מנהל הנכסים של סאמיט בישראל ועלות השכר הכוללת שלו ב-2016 צפויה להגיע ל-610 אלף שקל.

"הוא אישיות", אומרת עובדת לשעבר בחברת סאמיט. "אני לא אשכח שבהתחלה כשהגעתי לעבוד בחברה, הוא אמר לי 'תסתכלי על הדברים באופן רוחבי, מלמעלה. אל תיכנסי תמיד לפרטים הקטנים'. הוא יודע לזהות הזדמנויות עסקיות שיכולות להזניק אותו למעלה ולא פוחד ללכת עליהן. הוא לא מסוג הבוסים שצועקים. לא שומעים אותו. הוא בתוך עצמו. כשהוא במשרד הוא עובד, ולא מתעסק ב'מי הבוס'".

מירי תורג'מן, שהיתה העוזרת האישית של לוי ולאחר מכן מזכירת החברה, מוסיפה: "הוא מאוד צנוע ושקט, אוהב לעבוד בשעות הקטנות של הלילה. זה אדם שצריך לתת לו את המרחב שלו, ולהתאים את עצמך אליו. הוא מאוד מעריך את האנשים שעובדים אצלו. לא יפתיע אותי שום מהלך שהוא יעשה, כי הוא באמת איש מבריק".

אינפו: התפלגות השליטה בכלכלית ירושלים
16.9% סאמיט
10.9% אלטשולר שחם
10.2% דוד פורר
7.45% אליעזר פישמן
3.7% הפניקס
37.85% ציבור ואחרים

יחסיו של לוי עם חותנו, יעקב אנגל, הם אחד היסודות החשובים בקריירה שלו. מוכשר ומבריק ככל שיהיה, קשה להניח שהיה מגיע לאן שהגיע אלמלא אנגל. גם אחרי 2003, כאשר יצא לדרכו החדשה, המשיך לוי לשמור על קשר הדוק עם אנגל, ולא רק בגלל קרבת המשפחה. אנגל אמנם פנה להתמקד בעסקי המכרות במדינות שונות באפריקה, אבל במשך השנים האלה לוי המשיך לשמש דירקטור בכמה חברות פרטיות בישראל שבהן שולט אנגל.

"הוא יצא למהלך בסאמיט אחרי שלמד הכל בבית הספר של אנגל", אומר גורם בשוק ההון שמכיר את לוי היטב. "הוא היה עם אנגל בכל הסיבובים השונים שלו בשוק ההון, ודרכו הכיר את ענף הנדל"ן ועוד יותר מכך - את החיבור בין נדל"ן לפיננסים". לדברי בכיר בענף הנדל"ן, "אנגל הוא הראש שמאחורי לוי - גם בעסקה של חייל אחזקות, וגם כיום, בעסקה של כלכלית ירושלים. לוי הוא בחור רציני, אין ספק, אבל צריך לזכור שלאורך כל השנים אנגל היה מאחוריו. אני לא יודע אם בלעדיו היה לו את האומץ לצאת למהלכים הגדולים שלו".

"המהיר והאגרסיבי מכולם"

בעשור האחרון, שבו לוי בנה ופיתח את סאמיט, התחוללו שינויים מרחיקי לכת בשוק ההון. את השנתיים האחרונות אפשר להגדיר "עידן תזוזת היבשות" בקרב קבוצות ההחזקה הגדולות בשוק. חטאי המינוף הבלתי־סביר שהעמיסו לפני משבר 2008 טייקונים דוגמת נוחי דנקנר (אי.די.בי), שרגא בירן ודודי וייסמן (אלון רבוע כחול) ופישמן על הפירמידות שהקימו הביאו לכך שהן נקלעו לקשיים וקרסו בזו אחר זו. התוצאה היא חילופי בעלות או התפרקות באותן קבוצות: באי.די.בי לקח איש העסקים הארגנטינאי אדוארדו אלשטיין את ההגה של הקבוצה, השולטת בין היתר בכלל ביטוח, בשופרסל ובסלקום; ובאלון רבוע כחול תתברר בשבועות הקרובים זהותו של איש העסקים שישתלט על הקבוצה, השולטת בין היתר במגה, דור אלון ובמספר רב של רשתות קמעוניות קטנות יותר.

אליעזר פישמן
דודו בכר

הרבה גופים ושמות הסתובבו סביב כלכלית ירושלים בשנה האחרונה. בהנפקה שביצעה החברה לפני כארבעה חודשים רכשו את מניות החברה - בנוסף ל–17% שרכשה סאמיט - גופים כמו פסגות, הפניקס, קרן קלירמארק, קרן נוקד של רועי ורמוס, קבוצת נקש והמשקיעים הפרטיים שלמה נחמה וצחי סולטן. נחמה, לשעבר יו"ר בנק הפועלים, היה בחודשים האחרונים איש העסקים הבולט שסומן כזה שעתיד להשיג את השליטה בחברה. הוא כבר סיכם עם בנק לאומי, שעד להנפקה היה בעל הבית בפועל של החברה - זאת, בשל שעבוד מניותיו של פישמן בחברה - אבל נסוג מהעסקה ברגע האחרון.

מרבית המשקיעים בכלכלית ירושלים הודו שהם עוקבים אחריה כבר תקופה ארוכה, שנה לפחות, אבל את שמה של סאמיט איש לא הזכיר. כפי שאומר גורם בשוק ההון המכיר את לוי ואת כלכלית ירושלים היטב, "הוא שמר את זה בצורה דיסקרטית מאוד. אף אחד לא ידע שהוא בתמונה. כולם דיברו על שלמה נחמה והעלו כל מיני ספקולציות אחרות - והוא הפתיע".

כפי שהמהלך של לוי בכלכלית ירושלים הפתיע, גם לשאלה מהן תוכניותיו בנוגע לחברה קשה למצוא תשובה. סאמיט אינה בעלת השליטה בכלכלית ירושלים. בעל שליטה מוגדר ככזה המחזיר יותר מ-25% ממניותיה של חברה. ללוי, המחזיק כאמור 17% מכלכלית ירושלים, יש בעיה להגיע לאחזקה כזו גם אם ירצה בכך. החוק לקידום התחרות וצמצום התחרותיות, שהוחל ב-2014, מגביל את מספר המדרגות שיכולות להתקיים בפירמידה עסקית לשתיים. לאור העובדה שלוי רכש את מניות כלכלית ירושלים באמצעות חברה אחרת ולא כמשקיע פרטי ולאור העובדה שבכלכלית ירושלים עצמה כבר יש שתי קומות של פירמידה וסאמיט מוסיפה את הקומה השלישית - הדבר לא אפשרי.

כפי שאומר אותו גורם, "קצת בעייתי להבין מה לוי מתכנן לעשות. אם הוא רוצה לשלוט בחברה הוא צריך לחשוב איך לצמצם את מספר השכבות בפירמידה, וקיפול הפירמידה בכלכלית ירושלים הוא בעייתי. יכול להיות שהוא קנה את המניות כדי לעשות סיבוב פיננסי, אבל לפרק חבילת מניות כזו, כלומר למכור מניות בשוק ההון בכמה גושים, זה דבר לא פשוט. לעשות סיבוב פיננסי גם לא מתאים לאופיו של לוי, שאוהב לשלוט בכל הדברים שמתרחשים בנכסים שלו - לא סתם הוא הצליח כל כך. הוא גם לא היה נכנס להרפתקה כזו מבלי שיש לו דרך לצאת ממנה. הוא טיפוס מתוכנן מאוד שעושה את הדברים באופן דיסקרטי ושומר את הקלפים קרוב לחזה. אני מעריך שבסופו של דבר הוא כן יתקדם לשליטה בקבוצה".

נכס של חברת סאמיט בגרמניה

מנגד, בכיר בשוק ההון סבור שלוי נכנס למהלך בעייתי מבחינתו. "זה מהלך שלא אפוי עד הסוף", הוא מסביר. "בגלל חוק הריכוזיות לוי לא יכול להגיע לשליטה וזה משאיר אותו תלוי באוויר - לא לכאן לא לשם. כרגע אי־אפשר לדעת איך הוא ייצא מהעניין הזה. כרגע זה לא נראה המהלך העסקי הכי טוב שלו. פישמן הוא איש מכירות מצוין וכנראה הצליח לשכנע אותו. מה שקרה כאן זה שהצ'רמר הזה, לוי, נשבה בקסמו של צ'רמר גדול ממנו. כרגע אני לא בטוח שיש לו תוכנית סדורה איך הוא הולך לפתור את העניין".

"אני לא בטוח שהוא ראה בכלכלית ירושלים משהו שונה ממה שראו בחברה אנשים אחרים", מוסיף מקור בשוק ההון. "אני חושב שהוא היה מהיר יותר ואגרסיבי יותר מכולם".

כך או כך, בשלב זה נראה כי שוק ההון אוהב את תוצאות ההנפקה: מניית כלכלית ירושלים זינקה ביותר מ-20% מאז שלוי נהפך לבעל המניות הגדול של החברה. על הנייר הוא כבר הרוויח 50-40 מיליון שקל על ההשקעה שלו. "לא מקרי שהמהלך הזה קיבל רוח גבית בשוק ההון", אומר האנליסט שי עזר, אחראי השקעות הנדל"ן בקרן ספרה. "יכולה להיות סינרגיה בין החברות אם יפתרו את בעיית הריכוזיות שנוצרת מהבעלות של סאמיט בכלכלית ירושלים. סאמיט פועלת בגרמניה ולכלכלית ירושלים יש תיק נכסים גדול בגרמניה. לכלכלית חסרה יכולת הניהול בחו"ל - ולסאמיט יש אותה. זה מהלך שיכול להביא בהחלט לסינרגיה חיובית ולאפסייד (פוטנציאל לעלייה) במניה. צריך להעלות לכלכלית ירושלים את הדירוג אחרי ההנפקה - וזה יקרה בקרוב. יש פה אופק להצפת ערך".

"מכיר את שוקי ההון בכל העולם"

גילעד אלטשולר
אייל טואג

תשובה אפשרית לתוכניות של לוי לגבי כלכלית ירושלים אפשר לקבל מניסיון העבר. ב-2003, מיד לאחר רכישת חייל אחזקות, ביצע לוי הסדר נושים מוצלח בחברה והצליח להפחית את שיעור המינוף שלה. לחברה היו מעט נכסים באירופה, והוא החליט להתרחב שם וסימן כיעד את שוק הנדל"ן הגרמני. את הכסף שגייס בבורסת AIM בלונדון הוא החליט להשקיע בגרמניה. בין 2005 ל-2007 הוא הוביל את סאמיט לרכישות של 3 מיליארד שקל, בהתבסס על הגיוסים מלונדון. אלא שאז הגיע המשבר הגדול של 2008 וההשקעות הגדולות האלה כמעט ירדו לטמיון.

דווקא בשנים האלה הניח לוי את התשתית לזינוק הגדול, תוך שהוא מפגין את היכולות הפיננסיות שלו. המהלכים שביצע בתקופה זו מעידים כי הוא העריך שהמשבר זמני ושהשווקים צפויים להתאושש. את השפל בשוקי העולם ב-2009 הוא ניצל כדי למחוק את סאמיט גרמניה, ששוויה צנח בבורסה של לונדון - במחירי שפל. כך, אם ב-2006 הוא גייס יותר מ-300 מיליון יורו מהמשקיעים הבריטים, ב-2009 הוא שילם רק 70 מיליון יורו לאותם משקיעים כדי למחוק את החברה מהמסחר, כשהוא מנצל את הפאניקה שלהם ואת נכונותם לקבל מה שרק יסכימו לתת להם עבור אותן מניות.

כדי להבין את גודל הסיבוב שהשכיל לוי לעשות עם החברה, די להזכיר כי חמש שנים אחר כך, בתחילת 2014, לוי הנפיק את אותה חברה בדיוק - שוב בלונדון - בשווי של 900 מיליון שקל. היכולות הפיננסיות שלו התבטאו לא רק במהלכים שביצע מול ציבור המשקיעים בלונדון, אלא גם בהתנהלות שלו מול הבנקים.

"בתור חתנו של אנגל, ששימש סמנכ"ל 
הכספים שלו, לוי מכיר את שוקי ההון בכל העולם", מסביר פעיל בשוק ההון העוקב אחר לוי כבר שנים רבות. "כשהשווי של סאמיט צנח במשבר, הוא פשוט מחק את החברה מהמסחר תמורת נזיד עדשים, ואז התחיל לקנות את ההלוואות של החברה מהבנקים באירופה במחירים מצחיקים - כשהוא מחזיר את ההון של החברה הביתה. ב-2012-2011, כשהשוק התאושש והמחירים עלו, הוא הרוויח הרבה. בשוק ההון הישראלי ראו את המהלכים האלה, המניה פה עלתה, ואז הוא הנפיק שוב את החברה בחו"ל. הוא פיננסייר, פיננסייר, פיננסייר, וכעת הוא על הגל. בתקופת ריביות נמוכה כמו כיום, כשהנדל"ן המניב פורח ואפשר לקחת הלוואות ולהתמנף בקלות, התנהלות הפיננסית כמו זו חוגגת".

נכס של חברת סאמיט בגרמניה

שוק ההון הישראלי בהחלט הבחין במהלכים של לוי: בחמש השנים האחרונות סאמיט הכפילה את שוויה פי ארבעה, כשהיא מציגה תשואה של 334% בבורסה של תל אביב. בין המוסדיים הגדולים המחזיקים נתח משמעותי ממניותיה נמצאים בתי ההשקעות אקסלנס, מנורה, ילין לפידות והפניקס. כפי שאומר גורם המכיר את סאמיט, "הוא טיפוס שהמשקיעים למדו לאהוב. לפני כמה שנים המוסדיים לא אהבו אותו, אבל כיום הם אוהבים אותו מאוד".

מחברה שהתפרסמה בעיקר בזכות היותה קוריוז לאור העובדה שבעל השליטה שלה לא מתבייש להציב את עצמו בפסגת הטבלה של שכר המנהלים - אף ששווי החברה שלו הוא כמה מאות מיליוני שקלים בודדים - נהפך לוי לבעל שליטה בחברה ששוויה 1.5 מיליארד שקל, נסחרת במדד תל אביב 100 ומציגה ביצועים מהבטוחים בבורסה.

הכסף הזה הפך את לוי לאדם עשיר. עלויות השכר שגבה מסאמיט ב-2010-2009 ניתנו בחלקן הגדול באופציות - שתשואת המניה הפכה אותן לשוות הרבה כסף. המניות שהוא מחזיק בחברה שוות כ-570 מיליון שקל - זאת, לפני עלויות השכר הגבוהות שמשך לאורך השנים.

"אין לו שאיפות שליטה"

דוד פורר
עופר וקנין

הכיוון שאליו תפנה כלכלית ירושלים תלוי במידה רבה במערכת היחסים שתתפתח בין בעלי המניות השונים שלה. ההנפקה של סוף פברואר הכניסה לחברה את איש העסקים דוד פורר, הבעלים של רשת ניו פארם, המחזיק כ-10% ממניות החברה; ואת בית ההשקעות אלטשולר שחם, שקופות הגמל שלו מחזיקות שיעור דומה מהמניות. בנק לאומי נותר כשהוא מחזיק בכ-13% מהמניות.

"היחיד שכל הקלפים פתוחים עבורו הוא דוד פורר", אומר מקור המכיר את סאמיט. "פורר מחזיק בסאמיט כאדם פרטי ואין לו בעיה של פירמידות. אין לו שאיפות של שליטה והוא יותר משקיע פיננסי. לוי הוא משקיע שרוצה לשלוט ולנהל, ונראה שיש לו תוכנית לפירוק הפירמידה. הוא לא מינף את זה, אלא מיד הלך וגייס הון עבור סאמיט". פורר ולוי לא הכירו לפני ההנפקה, אבל מאז הספיקו השניים להיפגש כבר כמה פעמים.

משקיע אחר בחברה הוא בעל בית ההשקעות אלשטולר־שחם, גילעד אלטשולר, המחזיק ב-10% מהחברה. "דיבורים על כלכלית ירושלים היו הרבה לפני ההנפקה", הוא אומר. "היו לנו כמה הצעות להשקיע בה עוד לפני. אנחנו יודעים מה הפוטנציאל הגלום בחברה, וידענו כל הזמן שחשוב שייכנס לתוך החברה הרבה כסף כדי לפתור את הבעיות שלה. ברגע שנכנס לתוך החברה כסף גדול, אני מאמין שאפשר לעשות בה סדר ולהשביח את העסק. הבעיה של כלכלית היתה חובות לטווח קצר, חובות שאם פועלים בפאניקה כדי להחזיר אותם ומוכרים נכסים במהירות יכולים ליצור לחברה בעיה. ברגע שבעיית החובות הקצרים נפתרת - אפשר לסדר את החברה".

לא יקשה על החברה להתנהל בלי גרעין שליטה?

אלטשולר: "בסוף יתגבש גרעין. גם בג'יי.פי מורגן אין גרעין שליטה. בחברה לא יישאר ואקום".

מלוי לא נמסרה תגובה.

בנה מודל ייחודי - וקפץ לצמרת מקבלי השכר

ב–2010 נחשף בדו"ח השנתי של סאמיט שהבעלים של החברה והיו"ר שלה, זוהר לוי, קיבל תגמולים של 38 מיליון שקל, מה שהעמיד אותו בצמרת מקבלי השכר של 2009. דבר זה עורר תשומת לב רבה, בין היתר מפני שבאותו זמן סאמיט נסחרה לפי שווי של 330 מיליון שקל בלבד.

לוי הגיע לתגמול זה בזכות מודל שכר ייחודי שבנה מיד לאחר הרכישה של חייל אחזקות. לפי הסכם זה, דמי הניהול נגזרים מהיקף הנכסים. כך, ב–2008 הוא קיבל דמי ניהול של 2.3 מיליון שקל בלבד, וב–2009 - לאחר שסאמיט רכשה את החברה הבת סאמיט גרמניה (שאז נסחרה בלונדון) - גדל היקף נכסיה ל–4.7 מיליארד שקל. בהתאם, בשנה שלאחר מכן זינק התגמול שלו פי עשרה והגיע ל–32 מיליון שקל (דמי ניהול שהומרו לאופציות למניות), ויחד עם תגמולים נוספים הוא הגיע לשיא של 38 מיליון שקל.

המהלך הזה עורר את רשות ניירות ערך לדרוש הבהרות. היא טענה שבגלל הזיקה בין היקף הנכסים לתגמול, הרי שללוי יש "עניין אישי" במשמעות המשפטית הרחבה בכל עסקה שמבצעת החברה, דבר שמצריך אישורים מיוחדים מהדירקטוריון. באומדן שערכה הרשות היא גם גילתה את בעייתיות מצנח הזהב: אם ההסכם עם לוי היה מבוטל מיד לאחר הרכישה (2009), החברה היתה מחויבת לשלם לו פיצוי של 150 מיליון שקל (בהינתן שווי נכסים של 4.3 מיליארד שקל לסאמיט גרמניה). במצב כזה, בעלי המניות היו נותרים עם שתי ברירות: מצנח זהב בסכום עתק או אישור הסכם דמי ניהול, במודל שבו התגמול כפוף להיקף הנכסים. בעקבות כך הסכים לוי להוריד את דמי הניהול מ–0.8% ל–0.3% ולוותר על 10 מיליון שקל בדמי הניהול שלהם היה זכאי ב–2009. לוי גם הסכים לוותר על מצנח הזהב, והחברה הצהירה שהסכמי הניהול (התקפים עד 2020) ניתנים לביטול כבר מסוף 2013.

עם השנים לוי קיבל שכר נמוך יותר, אם כי עדיין גבוה משמעותית: ב–2012 גרף לכיסו 8 מיליון שקל, ב–2013 6 מיליון שקל וב–2014 7.4 מיליון שקל. כיום, בזכות תיקונים שהוכנסו לחוק החברות בכל הנוגע לאישור שכר הבכירים, מהלכים מהסוג שתיכנן לוי אז נראים בלתי־אפשריים, משום שדירקטריון חברה צריך לאשר את שכר הבכירים מדי שלוש שנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#