למה אף אחד לא מתחפש לטייקון? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

למה אף אחד לא מתחפש לטייקון?

פורים הוא החג שבו כולנו מגשימים את הפנטזיות הכמוסות שלנו -שמסתכמות בלהיות מישהו שלא צריך לעבוד יום אחד בחייו

2תגובות

רחוב מטלון בדרום תל אביב היה השבוע צבעוני ורועש באופן מיוחד. מאות פיאות, מסכות, כתרים וחרבות הוצגו לראווה בפתח החנויות, והתערבבו בקולות ובריחות של דרום העיר, מציעות עולם אחר שאפשר לברוח אליו דווקא במקום הכי נמוך בתל אביב. האזור, שביום־יום מאכלס אנשי עמל, הוצף בצעירים שביקשו להצטייד בתחפושות למסיבות של סוף השבוע.

פורים הוא לא חג של כסף גדול. כל מי שחיפש תחפושת היה יכול להיכנס עם שטר של 50 שקל לאחת מעשרות החנויות שם, לצאת מהן עם ערימות של פלסטיק, קלקר וספוג בצורת מסיכות, שרביטים, גלימות ואקדחים — ולהישאר עם לא מעט עודף ביד. 5 עד 15 שקל למסכה, 10 שקלים לאוזניים ואף מלאכותיים, הכל תוצרת מיטב מעצמות המזרח הרחוק שנחלצות לסייע ליהודים לחגוג את הניצחון על המן הרשע.

תחפושת של ציפור בתהלוכה בפורים
מוטי מילרוד

מי שהיה רוצה לעטות על הילדים שלו תחפושת מוכנה של שלגייה, דב כלשהו או לוחם שמים מ"מלחמת הכוכבים", נאלץ לשפוך בין 100 ל–200 שקל על ערימה קצת יותר גדולה של תוצרי לוואי של תעשיית הנפט העולמית שעובדו בסין. ועדיין, אם הוא היה מתאמץ, כנראה שזה היה עולה לו פחות מהבשר ליום העצמאות, מהמתנות לפסח או מהצימר לשבועות. התחפושות הטובות באמת כרוכות בעיקר בהשקעת זמן.

אבל עזבו את ההשקעה ותסתכלו על הפוטנציאל הכלכלי הגלום בדמויות שהילדים בוחרים להתחפש אליהן. בחנתי השבוע את התחפושות של ילדים בגיל בית ספר: רועה צאן, צבעי, מעודדת, כבאי, אחות או חייל — ספק אם מי שהיה מנסה לבחון את ממוצע השכר של המקצועות שאותן מגלמות התחפושות היה מגיע לשכר הממוצע במשק. ולפני שמישהו קופץ עם הערה בנוגע לשכר הגבוה במערכת הביטחון, בואו נסכים שאותו ילד בן 9 שהתחפש לחייל בהחלט לא התחפש לאיש קבע עם פנסיה מהאגדות, אלא דמיין את עצמו יותר בתור לוחם קומנדו בסדיר שמקבל דמי כיס של מאות שקלים בחודש.

גם כשבחנתי את הדמויות הלא מקצועיות שילדים בחרו לעטות על עצמם — צועני, חתול, פאנקיסט (באופן מפתיע דווקא בעולם התחפושות הסגנון הזה עדיין קיים) או אשה זקנה — לא מצאתי בהם הבטחה. לפחות ברמה הכספית לא הייתי מאחל לילד שלי להשתייך לעם של נוודים שעבר רצח עם, לחיות בין פחי זבל, לבחור בסגנון חיים בלי הכנסה או להשתייך למגזר שהקצבה שלו מאוימת תמידית.

התופעה הזאת תמוהה לאור העובדה שתחפושות, לפי מיטב הסוציולוגים, אמורות לשקף את הפנטזיות שלנו. בכל כך הרבה חגי פורים שמעתי פסיכולוגים מדברים על כך שזהו החג שבו כולנו מרשים לעצמנו להשתחרר ולתת דרור למאווים הכמוסים שלנו — אם זה לתת למפלצת שבקרבנו לפרוץ החוצה באמצעות שיני פלסטיק מפחידות, או לתת לנטייה המינית שהסתרנו כל החיים להתבטא סוף־סוף באמצעות פאה, שפם או חצאית שקנינו בשוק.

ומהי הפנטזיה הגדולה של מרבית בני האדם בעת המודרנית אם לא לעשות כסף גדול? מדוע הילדים לא מתחפשים לטייקונים, מנכ"לים של בנקים, או לפחות למהנדסי מחשבים או חתמים בשוק ההון? מדוע שתי נשים שאני מכיר בחרו להתחפש לשתי מנות פלאפל? איפה נמצאת הפנטזיה בסיפור הזה?

גיל כהן מגן

הפתרון לחידה הזו נמצא דווקא אצל ילדי הגן. כאן התמונה הפיננסית קצת יותר אופטימית, ולא נראה שגיבורי העל והדמויות מהאגדות שהם בחרו לעטות על עצמם סובלות מבעיות כלכליות. הנסיכות אלזה ואנה אמנם טרודות במאבקים עם זאבים ודוכסים מרושעים, אבל בשורה התחתונה, הארמון והממלכה שלהן מובטחים (אם רק ידאגו להפשיר אותם מהקרח). באטמן הוא טייקון לא קטן שירש הון מההורים, ורק המכונית שלו שווה מיליונים, וסופרמן אולי בחר קריירה עם עתיד לא ברור כעיתונאי — אבל כולנו יודעים שכוכב שלם רשום על שמו.

מה שכן צועק לשמים הוא שכל הדמויות האלה לא עבדו אפילו יום אחד בחייהן. וזאת כנראה הפנטזיה האמיתית של כולנו: פשוט להיות מישהו שיש לו ערימה של כסף בלי שיצטרך להתאמץ בשבילו. או אז הוא יוכל להרשות לעצמו לבחור במקצוע שהוא באמת רוצה — כמו רועה צאן או כבאית — ולא במקצוע מוזר כמו מהנדסת מחשבים, שאין אפילו דרך מקורית שבה אפשר להתחפש אליה.

בחיים האמיתיים רבים מאתנו עושים דווקא את התהליך ההפוך: אנחנו בהחלט עסוקים כל הזמן בלהתחפש כדי להשיג עוד ועוד כסף. כל ראיון עבודה שאליו אנחנו הולכים כרוך בעטיית תחפושת של אדם משקיען, עמוס בביטחון עצמי עם יחסי אנוש מצוינים. כל שיחה עם הבוס מלווה בהתחפשות לאדם שעמוס בהצעות עבודה אלטרנטיביות בחוץ — שרק משתוקק למצוא מסגרת שתאפשר לו לעבוד להתקדם ולעבוד קשה יותר. וזאת עוד לפני שדיברנו על אנשים שהמקצוע שלהם כרוך בתחפושת — אנשי מכירות, עורכי דין ובנקאים התופרים עסקות, שלא היו שורדים יום אחד במקצוע אם לא היו עוטים על פניהם את המסיכה הנכונה.

רק שמסיבת התחפושות הזו — של החיים האמיתיים — הרבה הרבה פחות כיפית. הרבה יותר כיף להתכדרר, לעטות על עצמנו קצת סלט, חמוצים, מעט עמבה, טחינה וחריף, ולדמיין שאנחנו מאכל טעים ומהביל — סתם כך, בלי כל מטרה מוגדרת בחיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#