נציל אותם. אז למה שיקבלו שכר כל כך גבוה? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נציל אותם. אז למה שיקבלו שכר כל כך גבוה?

לחסידי השוק החופשי לא פשוט לתמוך במגבלות שכר, אבל התנהלותם של הבנקאים ומנהלי הביטוח הופכת את התמיכה הזו לקלה יותר מאי־פעם

48תגובות

יש הרבה מאוד סיבות אמוציונליות להגביל את שכר הבנקאים ומנהלי חברות הביטוח והפנסיה: הם ייתנו לנו הלוואה רק אם נוכיח שאיננו זקוקים לה; אנחנו נותנים להם את כספנו והם מעזים לחייב אותנו על כך; הם מבטחים אותנו נגד כל הסיכונים האפשריים, למעט מה שבאמת קרה לנו; הם לא יהססו לזרוק אותנו מהבית אם נפגר בתשלומי משכנתא, אך את הטייקונים פושטי הרגל הם ישאירו באחוזות המפוארות שלהם; והם שודדים לנו שליש מהפנסיה. בקיצור, אנחנו מתעבים אותם, חושבים שהם לא המציאו שום גלגל והם בסך כל מתווכים פיננסים בחליפות, אז שיואילו בטובם להסתפק בשכר מינימום או בשכר הממוצע במשק - הנמוך מביניהם.

אבל נניח רגע לאמוציות, כי יש ח"כים שעושים זאת טוב מאתנו, ונבחן אם באמת יש סיבה להגביל שכר של מנהלים, ואם כן - אם נכון להתחיל זאת דווקא ממנהלי גופים פיננסיים. ראשית לעובדות: מנהלים בתעשייה הפיננסית בעולם ובישראל נמצאים בצמרת מקבלי השכר. קל למצוא אנשים מוכשרים בתעשייה הפיננסית, אבל קשה יותר להצביע על הסיבה שבגינה הם נמצאים בצמרת מקבלי השכר. ההסבר העממי המקובל הוא שהם מתעסקים בכסף, ולכן הם מרוויחים הרבה כסף. כפי שעובדי חברת החשמל מקבלים חשמל חינם ועיתונאים מקבלים עיתון חינם - כך בנקאים ואנשי כספים מקבלים כסף בחינם.

אבל יש הסבר פחות עממי שאפשר להעלות כהשערה: השכר הגבוה בתעשייה הפיננסית משקף את הכוח האדיר שיש בידי מנהלי בנקים, חברות ביטוח וגופי השקעות. הכוח הזה נובע משני אלמנטים: היכולת לנתב משאבים פיננסיים אדירים ולהחליט היכן להשקיע אותם ולמי להלוות אותם; והשליטה במידע עסקי, כלכלי ואישי רגיש מאוד שיש בידי אותם מנהלים. תן לבן אדם מידע, כסף ויכולת להחליט מי יקבל חמצן ומי לא - והנה הענקת לו עוצמה אדירה. מכאן הדרך פשוטה לקבל שכר עתק, כי מי שיש לו עוצמה אדירה נמצא בראש שרשרת המזון הניהולית והכלכלית במשק.

סיבה נטענת נוספת לשכר הגבוה של מנהלים בתעשייה הפיננסית היא האחריות. נכון, לא קשה למצוא בעלי מקצוע שיש עליהם הרבה אחריות. ממורים שאנו מפקידים בידיהם את האחריות לילדינו, דרך נהגי אוטובוס או רופאים ואחיות, לכולם אחריות גדולה על חיינו ושלומנו. אז מה מיוחד באחריות של מנהלים בתחום הפיננסי? הרי הם בסך הכל צריכים לשמור לנו על הכסף.

שכר מנכ"לי הבנקים בשנת 2015: רקפת רוסק עמינח 8.1 מיליון שקל, ציון קינן 7.9 מיליון שקל, אלדד פרשר 5.5 מיליון שקל, סמדר ברבר-צדיק 4.3 מיליון שקל, לילך אשר טופילסקי 3.4 מיליון שקל

ובכן, נראה שהאחריות המיוחדת של מנהלי בנקים, חברות ביטוח ופנסיה קשורה דווקא בנזק הפוטנציאלי האפשרי לכלכלה ולציבור, במקרה שימונו לתפקידים אלה מנהלים לא אחראים. וכבר היו דברים מעולם. אבל כמה שווה אחריות? ובכן, אם ניקח את השכר הממוצע של ראש הממשלה, הרמטכ"ל, נגידת בנק ישראל והמפכ"ל - ארבעה אנשים שאחראים על חיינו לא פחות ממנהלי בנק לאומי או הפועלים - נגיע לשכר ממוצע של כ-70 אלף שקל בחודש. ומה השכר הממוצע של מנהלי הבנקים? פי חמישה־שבעה מזה.

ועדת הכספים אישרה שלשום הצעה להגבלת שכרם של מנהלים בתחום הפיננסי עד לסכום של 2.5 מיליון שקל בשנה או עד פי 44 מהשכר הנמוך באותה חברה. שכר מעבר לתקרות האלה לא יוכר כהוצאה ויחויב במס. זה לא ימנע ממנהלים לחרוג מ-2.5 מיליון שקל בשנה, אבל יהפוך את זה לקצת יותר בעייתי.

שני העשורים האחרונים, שהיו מוטי הישגים טכנולוגיים, הכניסו ממד חדש לדיון על תגמול מנהלים. התעשייה הטכנולוגית הצמיחה הרבה מאוד אנשים עשירים, ורובם נהפכו לכאלה כי הם המציאו יש מאין פעילות כלכלית חדשה שלא היתה כאן קודם. קל לנו לפרגן לאנשים שהמציאו את מנוע החיפוש הכי מוצלח, את הרשת החברתית שמיליארד ומשהו איש מבלים בה כל יום, או ליזמים שהמציאו אפליקציה לוויינית שמובילה אותנו בקלות למחוז חפצנו, (כמעט) בלי לטעות בדרך. קל לנו לפרגן לאנשים כאלה כשהם מתעשרים. עושרם נובע מהיזמות, מהרעיון ומהתועלות שהם מביאים לנו בן לילה.

בבנקאות ובשוק הביטוח והפנסיה קשה יותר לזהות יזמות, חדשנות או יצירת יש מאין. יש שם אמנם מודלים מורכבים של ניהול סיכונים ותורת השקעות, ובשנים האחרונות גם דיגיטציה של ההפצה, אבל זה לא הפך את הגופים האלה למצוינים או לחדשניים. על פי רוב, מדובר בגופים כבדים, עתירי כוח אדם, ניירת וביורוקרטיה ארגוניות. קשה מאוד להצמיח בסביבה כזו חדשנות או יזמות שמשנות את כללי המשחק. וזה עדיין משאיר אותנו עם התהייה למה צריך לשלם להם שכר כה גבוה.

יש לפחות שלוש סיבות ענייניות שבגינן ברור שאין צורך לשלם למנהלים בתעשייה הפיננסית שכר מופקע. הראשונה היא שלא מדובר בגופים פרטיים שכללי השוק החופשי חלים עליהם באמת. לכאורה, חברות הביטוח נמצאות בידיים פרטיות וכך גם הבנקים, אבל מאחורי התעשייה הזאת מסתתרת הבטחה ממשלתית, רשמית או חצי רשמית, לחלץ את גופים אלה מצרות במקרה שהם קורסים. זה דיל שלא נובע מאהדה לבנקים או לחברות הביטוח, אלא משיקולים משקיים קרים: קריסה של גוף פיננסי שמוריד לטמיון חסכונות של הציבור מייצר כאוס כלכלי ששום קריסה בתעשייה אחרת אינה יודעת לייצר. ואת הכאוס הזה, שגורם למשבר אמון של הציבור במערכת הפיננסית, אפשר לפתור רק באמצעות מעורבות ממשלתית ששולחת יד לכיסי משלמים המסים.

זה הדיל והוא הוכח בשנים האחרונות גם במקומות קפיטליסטיים יותר מישראל - ע"ע ארה"ב, שבה הציל הממשל את סיטיגרופ, AIG ועוד שורה של מפלצות פיננסיות שזכו מן ההפקר, משום שהיו גדולות מכדי ליפול. זה דיל פשוט וברור שלמעשה מעניק למנהלים בתעשייה הפיננסית ביטוח מפני קריסה שאין למנהלי רשת מרכולים, חברות נדל"ן או חברות אחזקה גדולות. ודיל כזה מייצר סיכון מוסרי למנהלים, כי משמעותו שהמנהל נהנה מהסיכוי, ואילו הציבור משלם את מחיר הסיכון אם הוא מתממש.

מוסדות פיננסיים - ולא משנה מי שולט בהם - אינם מוסדות פרטיים, אלא קרובים יותר להגדרה של גופים ציבוריים או סמי־ציבוריים. לא לחינם הם מוגדרים על פי החוק כגופים שיש להם מפקחים מיוחדים מטעם המדינה. ואם בגופים ציבוריים יש מגבלות על השכר, אזי גם למוסדות פיננסיים מגיעה מגבלה משלהם.

הסיבה השנייה היא הצורך בהגבלות כוחם של מוסדות פיננסיים. העוצמה המשקית של מי ששולט במידע ובמקורות אדירה - ויש לרסנה. למוסדות פיננסיים יש כוח אדיר על המשק כולו. כנותני אשראי וכמשקיעים שמקבלים לידיהם תוכניות עסקיות של חברות, כמי שמספקים את שירותי הבסיס שמניעים את גלגלי הכלכלה והמשק, ובהינתן כוחם והשפעתם, אפשר לטעון שבכוחם לשמש סוכני שינוי לריסון שכר המנהלים במשק כולו. בפועל קרה דבר הפוך: מנהלים רבים במערכת הבנקאות מסבירים ששכרם אינו גבוה במיוחד כשהם נתקלים, למשל, ברמות השכר שמושכים לקוחות שלהם בעסקיהם. ובנקאים הרי יודעים בדיוק כמה כל אחד מאתנו משתכר.

הסעיף הזה מתקשר גם לרמה הגבוהה של האי־שוויון בישראל, שבה נפתח פער עצום בין עשירים לעניים בשלושת העשורים האחרונים והפך את המשק הישראלי לאחד המשקים הכי לא שוויוניים במדינות המפותחות.

הסיבה השלישית היא המבנה הענפי הלא מספיק תחרותי של התעשייה הפיננסית בישראל. יש מקומות שבהם יש תחרות, כמו משכנתאות או ביטוחי רכב, אבל בליבות הרווח יש תחרות מועטה שנובעת מריכוזיות גבוהה ומבנה אוליגופולי של שוקי הבנקאות והביטוח. המחירים הגבוהים שאנו משלמים עבור אשראי או דמי ניהול בחיסכון פנסיוני משקפים את הריכוזיות הזו. גם חסמי המעבר הגבוהים ושיעורי המעבר הנמוכים של לקוחות בין בנקים לבין חברות ביטוח הם עדות להיעדר התחרות המספקת בענפים האלה. בנסיבות אלה, השכר של המנהלים והעובדים משקף מצב שבו צרכנים משלמים מחירים גבוהים מדי כדי לכלכל את צבא העובדים והמנהלים היקר. למה? כי אפשר.

נ.ב

איש הביטוח הוותיק שלמה אליהו, ששולט בחברת הביטוח מגדל, הסביר פעם מדוע הוא משקיע מאז ומתמיד רק בבנקים ובחברות ביטוח: "בשני התחומים האלה יש מפקח ששומר לי על העסק. זה לא קיים בתחומים אחרים". המערכת הפיננסית אצלנו ובעולם כולו זקוקה לניעור שיתבסס על ייעולה והורדת העלויות שהיא גובה מהצרכנים, ריסון כוחם של בנקאים ומנהלי השקעות, כניסת טכנולוגיות חדשות שיכניסו לענפים האלה יותר חדשנות ויותר תחרות ונגישות למקורות מימון, וצמצום משמעותי של חסמי המעבר. כוחם של המוסדות האלה קשור במישרין לעובדה שיש רגולטורים ששומרים על יציבותם, והטיקט הזה מנוצל גם כדי לשמר את יציבותם ושגשוגם הפיננסי של המנהלים והעובדים בתעשיות האלה בסקטור הפיננסי. לחסידי השוק החופשי לא פשוט לתמוך במגבלות שכר, אבל התנהלותם של הבנקאים ומנהלי הביטוח הופכת את התמיכה הזו לקלה יותר מאי־פעם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#