מסע בדרך 
העצות הטובות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מסע בדרך 
העצות הטובות

אין היגיון כלכלי רב ב"יום המעשים הטובים", אבל אם הוא כבר מתרחש - כדאי ללמוד בו שהדרך להצלחה עוברת בענידת שעון יוקרתי להחריד והסרת כתמי הטחינה מהנעליים

4תגובות

יום שלישי אחר הצהריים. בקומת הקרקע של דיזנגוף סנטר בתל אביב נפתחה שדרת יועצים לכבוד "יום המעשים הטובים" שמתקיים היום. על הספסלים הפזורים כאן מציעים עשרות מקצוענים בכל התחומים את שירותיהם לעוברי אורח, חינם אין כסף. אני מביט על השלטים סביבי: טיפול בפחד מכלבים, דילמות הוריות, בעיות של הורים למתבגרים, תרפיה והרגעה, מציאת זוגיות, איך למצוא את הניצוץ שבך, סטיילינג, פיתוח קריירה, ייעוץ לאמנים ויוצרים, נדל"ן ושמאות מקרקעין.

הייתי יכול לבלות כאן שבוע, שהרי אני זקוק ל–95% מהעצות שמעניקים כאן. אני מחליף כמה מלים עם בחורה הניצבת תחת השלט "קופי - מלים שמוכרות", מקבל ייעוץ בכתיבה ועוצר להתייעץ בנוגע לדילמות ההוריות שמעסיקות אותי יום־יום. הדבר היחיד שאני לא מבין הוא מי בכל הסיפור הזה עושה את המעשים הטובים. נכון ש"הטוב נמצא סביב כולנו", כפי שמסבירה לי אחת היועצות, אבל בכל זאת, בדרך כלל צריך יותר משיחה של חמש דקות עם זר בקניון כדי לחלץ את עגלת חיינו התקועה. בסופו של דבר היועצים נמצאים כאן במידה רבה כדי לחלק כרטיסי ביקור ולצוד לקוחות.

מתנדבים מחלקים שקיות מזון
אלי דסה

אולי המעשה הטוב אמור להיות של יוזמי האירוע. היום הזה מנוהל על ידי עמותת רוח טובה, המשתייכת לקבוצת אריסון, שהאשה שעומדת מאחוריה היא גם בעלת השליטה בבנק הפועלים. זאת גם הסיבה לכך שמיטב המוחות הפיננסיים בבנק הגדול והרווחי במדינה מבלים מדי שנה את היום הזה בפעילויות דוגמת ניקוי חופים, צביעת גדרות במוסדות גריאטריים, עבודה בגינה של מוסדות שונים וסיוע בגני ילדים.

הכוונות טובות, אבל אפשר להטיל ספק בהיגיון הכלכלי של המהלך. כך, אותם אנשים שבימים רגילים הוכשרו להציע לכם היכן לחסוך את הכסף לרווחתכם (ולרווחת הבנק), ובאיזו ריבית להעניק לכם הלוואה, עשויים למצוא עצמם מציירים עם ילדים בגן ברמת אביב, רגע לפני שהאמהות של אותם ילדים מגיעות עם הג'יפים שלהן לאסוף אותם. כך, בזמן שהמדרכה ברחוב רוטשילד, מתחת למשרדי הבנק, מטואטאת על ידי עובד ניקיון באפוד זוהר שהגיע לתל אביב ב–5:00 בבוקר בהסעה מאשדוד, עובדי הבנק עשויים למצוא עצמם בחוף אשקלון כדי לאסוף שם מקלות של ארטיקים.

ייתכן שהיה עדיף לנצל את יום העבודה של אותם בנקאים לטובת הפעילות שהכשרתם הועידה אותם אליה, ובמקביל לשלם לבעלי מקצוע המיומנים בצביעת גדרות וגינון, כדי שיראו ברכה בעמלם. הרי ממילא אותם בעלי מקצוע יגיעו בעוד כמה חודשים למקום שבו עבדו הבנקאים, יביטו בעבודה שנעשתה וישאלו את עצמם "מי לעזאזל צבע את הגדר הזו?".

יש מי שיאמר שיום המעשים הטובים הוא היום המושלם עבור קברניטי הבנק לשפר את תנאיהם של אותו חלק מעובדיהם שעובדים קשה ומרוויחים פחות מ–8,000 שקל בחודש. זה יכול להיות גם היום המושלם עבור חלק מעשירי הארץ להחליט שהשנה הם ישלמו את כמות המסים האופטימלית על הכנסותיהם, במקום, לדוגמה, לרשום את החברה שבבעלותם בלוקסמבורג לצורכי מס - כפי שעושה טייקונית מסוימת החולשת על בנק גדול בישראל. אזרחי ישראל הרי לא אמורים להודות לעובדי הבנק שלהם על כך שסייעו לצבוע את הגדר של המוסד שבו סבא שלהם חוסה, ותושבי אשקלון משלמים ארנונה כדי שהחופים שלהם ינוקו. אלה דברים שהמדינה צריכה לטפל בהם. לכן חשוב לשלם מסים. זאת התרומה האמיתית של כולנו. אבל אלה כנראה דברים שעושים ב"יום המעשים הטובים בסתר".

אני ממשיך את הסיור בשדרת העצות הטובות, ונתקל בשלט המכריז כי כאן נמצאת יועצת בנושא שמטריד אותי כבר שנים ארוכות: שפת גוף. דורית עוזיאל היא שם דבר בתחום - ואני לא היחיד שמעוניין בשירותיה. כשהיא מתפנה, אני מאתגר אותה עם סיטואציה שבה ניצבתי ערב קודם לכן. "הייתי באיזה אירוע של אנשים חשובים ועשירים. היה שם איזה אורח, שבגללו הגעתי לשם. אחד שלא מדבר עם עיתונאים ובכל זאת מאוד רציתי להחליף אתו כמה מלים...." אני מספר לה על אירועי אמש.

פרנק אנדרווד מגיע לתל אביב

יום שני בערב, טקס חלוקת פרסי רפפורט ל–2016 במוזיאון תל אביב. בהזמנה הבטיחו ששועי עולם רבים יפקדו את האירוע, ודי היה בצמד המלים הזה כדי להביא אותי הנה. שועי עולם הם הרי לא סתם סלבריטאים של עולם העסקים. זאת ליגה אחרת. הערב מחלקים כאן פרסים לנשים פורצות דרך, לרופאים ולאמנים. המקום שורץ באליטות הישנות - "יש פה הרבה אשכנזים מבוגרים", כפי שמגדיר זאת המלווה שלי לאירוע. בהזמנה הבטיחו שדרורית ורטהיים, נוחי דנקנר ורון חולדאי יהיו פה. בקהל אני מזהה את איזי בורוביץ'.

אבל אני הגעתי לכאן רק בגלל אדם אחד שאמור להיות כאן. איש עסקים שאסור לדבר על זהותו. כלומר, מותר לדבר על זהותו, אבל לא בהקשר של הפרשה הביטחונית העלומה ששמו נקשר בה והיא אסורה לפרסום, כך שאולי עדיף שלא נזכיר את שמו כדי שלא נהיה חייבים לחסל את כל קוראי העיתון. נאמר רק שהאגדות מספרות שאם תכניסו אותו לחדר סגור עם ברק אובמה, ולדימיר פוטין וחפיסת קלפים, זה עלול להיגמר בכך שהוא ייצא מהחדר עם כל הקופה - טילים גרעיניים ושדות נפט - והם יישארו עם כיסים ריקים. זה אחד שהכנסת היא תיאטרון בובות עבורו. טיפוס שפרנק אנדרווד הוא חננה אמיתית לידו.

אני מחפש אותו, אני מזהה אותו, אבל הוא בלתי ניתן להשגה. הוא מדלג מפה לשם, לוחץ ידיים ומחליף מלים לבביות עם עשרות אנשים. אם יש מסמר לאירוע - זה הוא. בזמן שאני מחכה, מחשב ומתכנן את צעדי, אני מזהה את שולחן ה"מגניבים". בכירי ציירי ישראל יושבים לידו: יאיר גרבוז פה, גם דוד ריב ועידו בר־אל. גרבוז לא שש אלי שיחה. בר־אל מפתיע אותי כשהוא מתנה על הקשיים שהענף סובל מהם בגלל מצבה הבינלאומי של ישראל. מתברר שה–BDS מגיע גם לציירים: מבטלים להם תערוכות במדינות כמו בלגיה ויש לקוחות שלא רוצים לקנות ולהציג תמונות של ציירים ישראלים. "הנימוק הוא שהם לא מבינים איך אפשר לצייר כשיש סבל", הוא מסביר לי. זה אכן נימוק מופרך. לך תספר את זה לוואן גוך ואחרים, שסבל וציור נקשרו אצלם יחדיו.

סוף־סוף אני מזהה הזדמנות אצל שועה עולם שבאולם. אני ניגש, עוטה את החיוך הגדול ביותר שאני יכול, ומציג את עצמי. "אני לא מדבר עם עיתונאים", הוא משיב לי מיד.

המועמדים הרפובליקאים (משמאל לימין): מרקו רוביו, דונלד טראמפ, טד קרוז וג'ון קייסיק בעימות בדטרויט, הלילה
אי־פי

שעון ב–3,000 שקל? בקטנה

"אז מה הייתי צריך לעשות? איזו שפת גוף הייתי צריך לשדר כדי שיענה לי?", אני שואל את יועצת שפת הגוף עוזיאל למחרת.

"כל דבר שאתה משיג בחיים נובע מכך שלימדת אנשים איך להתייחס אליך. מה לבשת אתמול?" היא שואלת אותי.

"בערך את מה שאני לובש עכשיו", אני משיב, ונהיה פתאום מודע עד כאב לג'ינס המשופשף, לז'קט הכאילו מכובד ולנעליים שגם עין בלתי מזוינת יכולה לזהות עליהן כתמי טחינה של עשרות מנות פלאפל.

"שיער, כפות ידיים ונעליים - אלה שלושת הדברים הראשונים שאנשים שמים לב אליהם. כמה זמן לוקח לאנשים להחליט אם להיענות אליך כשאתה ניגש אליהם ומציע או מבקש משהו? שתי שניות. לא יותר. זה מה שלוקח כדי להחליט אם הם יגידו לך כן או לא. בשתי השניות האלה אנשים שנתפשים כבעלי תדמית חיובית - יהיה קשה לסרב להם. התדמית החיובית נקבעת על ידי שלושה דברים: ביטחון עצמי, נמרצות ועמידות. אם למראית עין אתה יוצר דיסוננס בתחומים האלה - אנשים יסרבו לך", היא מסבירה ומכריזה, כשהיא מביטה על פרק היד שלי: "אתה צריך שעון".

ב–2016 עדיין צריך שעון?

"כן. יש הרבה מחקרים סביב זה. אם אתה עובד בשכר גלובלי, לדוגמה, ואין לך שעון - ינצלו אותך יותר. אם אתה מאחר ויש לך שעון על היד - יכעסו עליך פחות. אם יש לך שעון על היד, זה אומר שאתה מודע לזמן. ש'דה טיים איז טיקינג' מבחינתך".

יש לי שעון בסמארטפון.

"מי שאוחז בסמארטפון כשהוא נפגש עם מישהו - לא יזכה לזה שילחצו לו את היד. אם אתה מביט בסמארטפון בזמן פגישה כדי לראות מה השעה - זאת בעיה נפרדת. מבחינת האדם שעמו אתה נפגש, עצרת את הזמן. אני בוחרת שעון לפי המפגש. כשאני פוגשת עשירים אני באה עם שעון שווה. שעון שווה לא חייב להיות השעון ב–100 אלף שקל שהם קנו. הוא יכול להיות גם שעון ב–3,000 שקל".

עוזיאל קולטת את המבט המזועזע שלי - המעיד שגם 3,000 שקל הם סכום בעייתי מבחינתי לרכישת שעון - וממהרת לתקן. "או שאתה יכול לקנות שעון ספורטיבי מתוחכם שיתכתב עם הסמארטפון ויאפשר לך גם להקליט את זה שמולך. אתה לא יכול לבוא עם 'הבגדים שהם אתה' לכל מקום. לאירוע הזה, למשל, לא באתי עם ז'קט - כי כולם פה עם חולצות 'מעשים טובים' וזה לא מתאים. אבל בדרך כלל אני לא מוותרת עליו. ז'קט יוצר זקיפות. זקיפות משקפת יושרה. כפיפות מעידה על רצון להסתיר משהו".

יום מעשים טובים 2016
סיון פרג'

"מה רע בז'קט הזה שאני לובש?", אני שואל בעודי מזדקף. "השרוולים שלך יוצאים החוצה. הוא לא במידה שלך. זה מראה צעיר לכאורה, אבל צעירות משדרת חוסר ידע" .

מה עם ציפורניים? שלי גזורות.

"ציפורניים יכולות להעיד על בריחת סידן. ציפורניים מפוצלות הן גם בעיה. זאת הסיבה שבארה"ב גברים נוהגים למרוח לק שקוף. ידיים זו גם לחיצת יד. לחצת לו את היד אתמול?"

כן.

"לחיצת יד של שלוש שניות שווה שיחה של שלוש שעות. תלחץ לי את היד. לחיצת היד שלך רפה מדי".

אני לא רוצה להכאיב לך.

"עדיין".

אני מזדקף ומוריד את הז'קט. אם רק הייתי פוגש את עוזיאל 20 שנה קודם לכן, בתחילת הקריירה, יכול להיות שהייתי היום מנכ"ל בנק הפועלים. אבל גם עכשיו עוד לא מאוחר לשפר. אני ממשיך לצעוד במסדרון ומחפש את דוכן הייעוץ החשוב ביותר: זה שיהיה כתוב עליו "כך תדאג להיוולד למיליארדר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#