ההטרדות עוד לא יצאו מהשוק - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

ההטרדות עוד לא יצאו מהשוק

על אף שאשה כבר הספיקה לכבוש את פסגת טבלת השכר של מערכת הבנקאות, מסתבר ששוק ההון הישראלי הוא לא פחות שובניסטי מענפים אחרים המשק

2תגובות

לא משנה מה אתם עושים ואיפה, הדבר הכי חשוב הוא להפגין ביטחון עצמי וגבריות, אחרי זה הכל יסתדר בשלום. ככה קרה גם שלשום, כשהגעתי לבניין הבורסה לניירות ערך בתל אביב. דמיינתי את עצמי מחנה את המכונית בכניסה על המדרכה, בועט בדלת הכניסה בעקב המגף שלי, יורד במדרגות לאולם המסחר — וצועק בפרצוף קשוח לברוקר: "תקנה! תקנה לי עכשיו אפריקה — עם כל מה שיש לי בחשבון".

רק שאז נזכרתי שאולם מסחר הוא דבר ששייך להיסטוריה, שבעצם הגעתי לכאן לכנס שוק ההון ונשים של TheMarker, ושסקסיזם וזכרי אלפא הם כבר לא באופנה, במיוחד לא בשוק ההון — מגזר שבו לגברים אמור להיות קצת יותר שכל והם אמורים לדעת איך להתנהג. הם הרי מביטים לענפים אחרים ורואים כיצד מיטב הזכרים הישראלים, בכירים שבבכירים, מקפחים קריירות צבאיות, פוליטיות ותקשורתיות בגלל חוסר הבנה שהכללים השתנו.

המקום הומה אדם ובאולם קבלת הפנים אני פוגש את ב', מנהלת באחד הבנקים הגדולים, ולידה ש', משווקת פיננסית שגם אותה אני מכיר. "חצי מהעובדים שאני מנהלת כיום הם גברים וחצי נשים, ואני רואה איך בכל תפקיד ותפקיד

הנשים עושות את העבודה טוב יותר מהגברים שמקבילים להן", אומרת לי ב' כשאני תוהה למעשיה במקום.

כנס שוק ההון ונשים, השבוע
תומר אפלבאום

"אני מתה על נשות עסקים, כי אני יודעת על כל אשה כזו מה היא היתה צריכה לעבור כדי להגיע למה שהגיעה אליו — היחס המזלזל, ההטרדות המיניות הקטנות. אלה דברים שכל אחת מכירה", אומרת לי ש'.

יכולה לתת דוגמה?

ב': "לא מזמן ישבתי עם מנכ"ל של חברה בינלאומית גדולה. איש עשיר מאוד. באמצע הפגישה הוא מתקרב אלי ולוחש לי 'למי צריך ***** כדי להגיע לתפקיד הזה?'".

מה עשית?

ב': "זרקתי לו קללה עסיסית, סובבתי את הגב והלכתי. הקטע היה שהוא לא התבייש. הוא היה מרוצה מההתחכמות שלו".

ש': "ככה זה. את לומדת לספוג את הדברים האלה מהרגע שבו את חיילת. גם אצלי היום כמעט בכל פגישה זה יכול לקרות. את יושבת לארוחת צהריים עם מישהו, והוא מכריז באוזניך: 'אתך הייתי אני מעדיף לשבת לארוחת בוקר'. זה הסגנון".

התיאורים של ב' וש' מדכאים אותי. הם סותרים את האווירה החיובית שיש בכנס. הם מזכירים לי ששבוע לפני יום האשה הבינלאומי, גם בשוק ההון לא כל הגברים הבינו שיש התנהלויות מבישות שמתאימות יותר לתקופת המערב הפרוע ולא לימינו אנו.

"גברים מנכ"לים לא רוצים להיות עם הילדים?"

כשאני עוזב את השלישייה ונתקל בא', עוד מכרה ותיקה — עצמאית המנהלת משרד גדול המעניק שירותים למוסדות פיננסיים — אני מנסה להבין מדוע היא כעוסה. "אין אשה שרוצה להשיג משהו ולא משיגה אותו", אומרת א'. "ברור שלא כל הנשים צריכות להיות מנהלות ולא כולן שוות, אבל אין לנשים שום תקרת זכוכית. הן פשוט צריכות להחליט מה הן רוצות. הן לא יכולות לצאת מהעבודה ב–15:00 שלוש פעמים בשבוע, ובמקביל להיות סמנכ"ליות. גברים מנכ"לים לא משלמים מחיר? אז הם קמים ב–4:00 בבוקר כדי לעשות ספורט. הם לא רוצים להיות עם הילדים? יש מחיר ללהיות מנהל".

לגבר אסור היה להגיד את הדברים שאמרת.

"גם לאשה אסור. ההבדל בין המינים הוא שגברים לא חיים את הדיסוננס הזה. נשים כן. מצד אחד את רוצה להרוויח 20 אלף שקל בחודש, אבל מצד שני יושבת במשרד ב–17:00 ושואלת את עצמך מה עם הילד. את מרוויחה בשביל זה 20 אלף שקל בחודש — אז תעזבי את הילד".

מי שבוודאי היתה מסכימה עם א' היא אשה אחרת שהובילה אירוע שהתרחש בבורסה רק יומיים קודם לכן. לא פחות מ–15 חברי ההנהלה של בנק לאומי פינו ביום שני כשעתיים מזמנם כדי לחגוג מול התקשורת דו"חות מוצלחים של הבנק. כוכבת האירוע היתה המנכ"לית, רקפת רוסק־עמינח, שבמקביל לכך שהפגינה את שביעות רצונה מהדו"חות  היתה יכולה לסמן לעצמה הישג בדמות כיבוש פסגת טבלת השכר של מערכת הבנקאות — עם עלות שכר שנתית של 8.1 מיליון שקל.

מי שמקורב לרוסק־עמינח, אולי האשה הבכירה ביותר במגזר העסקי בישראל, יודע כי המודל שלה בעולם הניהול הנשי היא שריל סנדברג, סמנכ"לית פייסבוק. סנדברג היא מנהלת שמרימה בגאון את דגל הקידום של נשים בעולם העסקים והקשיים שעומדים בפניהן. את רוסק־עמינח, לעומתה, העובדה שהיא אשה פשוט לא מעניינת. מי שעבד לצדה מעיד כי סגנון הניהול שלה רחוק מלהיות "נשי", ומודה כי היא מאופיינת לעתים בסוג של "רובוטיות רגשית". מצד שני, ייתכן שאילולא הרובוטיות הזו היא לא היתה שורדת את הלחצים שזימן לה תפקידה בארבע השנים האחרונות.

כדי לשמוע על סגנון ניהול נשי, אני מחליף כמה מלים עם פיונה דרמון, שותפה בקרן ההון־סיכון JVP. "לטעמי, נשים הן לא יותר ולא פחות טובות. מה שכן, היתרון של הנשים הוא העובדה שיש להן אינטואיציה בסיסית טובה ואין אצלן ענייני כבוד. כמישהי שעוסקת בהשקעות, אני יכולה לומר שבעולם המשא ומתן, שבו יש המון חשיבות לאינטונציות של הקול ולשפת הגוף, יש הרבה מקומות שהחושים הנשיים קולטים את התחומים האלה, והם קריטיים. בגיוס כסף, החלק האמוציונלי חשוב מאוד, הרבה יותר גדול מהחלק האמפירי. ההחלטה אם לשים כסף היא בסופו של דבר החלטה אנושית של בן אדם — ויש נשים שהיכולת שלהן לעשות את הקישורים בעזרת החושים האלה קריטית מאוד עבורן".

דרמון אמורה לעלות לנאום עוד רגע, אבל אני נתקע מולה עם עוד שאלה אחת, ועוד אחת. רק כשהיא חותכת אחרי דקות ארוכות אני מתחיל להבין שאולי היה משהו בשפת הגוף שלה שהיה אמור לשדר לי שהיא ממהרת, למרות הנימוס האמריקאי שלה. אני מתחיל לחשוש שאני מפספס באירוע כל מיני מסרים מוסווים שמכוונים לתדרים שהמערכת הפרימיטיבית שלי לא בנויה לקלוט. אני מחטט בחבילות השי שמחלק כאן בית ההשקעות אקסלנס בתקווה למצוא בהן סיגר טוב שירגיע אותי, אבל כל מה שיש בהן הוא סבון. אני ניגש לבר ושואל אם יש וויסקי. "לא היום", עונה הבחור שמאחורי הדלפק. האשה שלפני מקבלת את הקפה ההפוך שהזמינה. היא שואלת את הבחור פעמיים, כדי לוודא, אם הוא חלש כמו שביקשה. הוא מבטיח לה שכן. אבל אז היא לוקחת לגימה, ואומרת "לא, זה חזק מדי. והחלב צריך להיות הרבה יותר רותח", ומשאירה אחריה את הכוס יתומה על הבר.

ב.מ.וו לכבוד יום האשה

אני מחליט לשנות אווירה בצורה מוחלטת. לא רחוק מכאן מתרחש יום מכירות מיוחד בסוכנות ב.מ.וו, ואני מחליט לצעוד לאולם התצוגה. אין כאן נשים. רק קבוצות של גברים המחככים את סנטרם כשהם מביטים במכוניות הפאר.

לאיש המכירות שניגש אלי אני מסביר שלרגל יום האשה הבינלאומי אני רוצה לרכוש מכונית עבור אשתי. בכל זאת — אם לענבל אור מותר לנהוג בב.מ.וו, גם לה מגיע. הוא מציע לי מיד מנוע עם עוצמה מעט נמוכה יותר מהסטנדרט ופחות כוחות סוס, ב–226 אלף שקל. "זה בטח יספיק לה", הוא אומר. אני מתיישב בהקלה בכורסת הנהג הנוחה, ממשש את ההגה, ושואל: "יש לכם מכונית שבכל זאת תתאים יותר לאשה?". "אם אתה רוצה, אפשר לתת לך אותה בצבע בז'", הוא אומר לי.

אני אוסף את הכבוד האבוד שלי ומתאפק לא להשקיע כסף שאין לי, ועוזב את אולם התצוגה כשאני משחזר את הדברים שאמרה לי הכלכלנית הראשית לשעבר של פסגות, איילת ניר, שהסבירה לי ביציאה מכנס הנשים כי "65% מהחלטות הצריכה במשק בית נעשות על ידי נשים — נשים הן צרכניות, הן איש הרכש בבית — אבל מי אחראי על התקציב? הגבר. יותר מזה, גם אלה שמעורבות בתקציב לא מעורבות בפיננסים. כנשים אנחנו  מאוד לא הוגנות כלפי הגברים, כי אנחנו בעצם מטילות עליהם אחריות עצומה לקבל החלטה על משכנתא או על השקעת כסף לילדים. למה זה צריך ליפול על הגבר? כי מרגילים אותנו שהתחומים האלה גבריים. השינוי של זה חייב להתחיל מהחינוך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#