כך נהפכו ארגוני הקניות של הקיבוצים לאחד הגופים החזקים במשק - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המשפחה ה-21

כך נהפכו ארגוני הקניות של הקיבוצים לאחד הגופים החזקים במשק

אחזקות באלון, תנובה ואמבר, שליטה בבתי אריזה ובייצור ושיווק עוף, מערכת פיננסית משוכללת ואפילו אחזקות בחברת תיירות - הארגונים שנוסדו כמפעל של ערבות ועזרה הדדית של הקיבוצים הפכו לאימפריה

8תגובות

ב-2007, בימים של שגשוג כלכלי, החליט יורם יאיר, מזכיר ארגון משקי הרי יהודה, המאגד 18 קיבוצים ומושבים באזור ירושלים, שטוב וראוי שלארגון יהיה בעלות גם על מאפיית הלחם ברמן, השנייה בגודלה בישראל. יאיר, חבר קיבוץ רמת רחל, הוביל את הארגון לרכישת המאפייה תמורת 350 מיליון שקל, על אף שאין שום קשר בין ייצור ושיווק לחם לבין הפעילות של אותם קיבוצים. ואולי בכלל הוא כיוון לתחום פעילות אחר - העסקה כללה גם נדל"ן שבבעלות המאפייה בירושלים ובמודיעין. המהלך התמוה נהפך מהר מאוד לפיאסקו. חלק מהכסף היה אמור להיות מגויס מהבנקים, ובעקבות המשבר הגלובלי של 2008 הופסק האשראי. הקיבוצים נאלצו לסגת מהעסקה ויצחק ברמן, בעל המאפייה, תבע אותם בבית משפט.

ההליך הועבר לבוררות, שם נקבע שהקיבוצים צריכים לשלם 91 מיליון שקל. הקיבוצים עירערו על פסק הבוררות ובין היתר העלו טענות בנוגע לקרטל הלחם שבו היתה שותפה ברמן, ולטענתם לא ידעו עליו ערב העסקה. בסופו של דבר, אחרי תהליך הגישור, ארגון משקי יהודה פיצה את ברמן ב–50 מיליון שקל, סכום שירד לטמיון מאחר שלא התקבלה עבורו שום תמורה. התשלום הזה יצר גירעון בהון של משקי יהודה והם נאלצו לכסות אותו באמצעות מימוש נכסים, חלק מהם מניות בחברת אלון. לאחר מכן, נאלצו משקי הרי יהודה להתאחד עם ארגון קניות גדול יותר, משקי הדרום, וכיום הארגון שאותו ניהל יאיר (שסירב להתייחס לדברים) למעשה לא קיים.

חדר אוכל בקיבוץ זיקים
מוטי מילרוד

"היוזמה המטורללת הזאת נועדה להראות לחבר'ה כמה יורם יאיר גדול", כתב לפני שבועיים עודד ליפשיץ, עיתונאי מקיבוץ ניר יצחק, ב"דף הירוק", ביטאון ההתיישבות העובדת. לדבריו, המהלך של יאיר היה חלק ממגמה של מנהלים בארגוני הקניות שאהבו לשחק בכסף גדול, מגמה שמזוהה במיוחד עם איציק באדר, לשעבר יו"ר ארגון הקניות גרנות ויו"ר אלון. "באדר נהפך לנציגנו הבכיר בחברה וכיהן בה כיו"ר שנים רבות", כתב ליפשיץ. "זה כיף אדיר לשחק במיליונים ובמיליארדים משני עברי האטלנטי, כמו דנקנר, תשובה ופישמן, עם ביזנסמנים אמריקאים ובנקאים בכירים שמדברים באנגלית ועברית, ולחזור לספר לחבר'ה בקיבוצים איך מרוויחים עבורם המון כסף".

קריסתה של מגה והקשיים של חברת האם, אלון, העלו למוקד הדיון הציבורי את הקיבוצים. מי שמרכז את הפעילות הכלכלית המשותפת בקיבוצים הם גופים הנקראים ארגוני הקניות - תשעה ארגונים הפזורים ברחבי הארץ ומגלגלים עבור הקיבוצים, שהם בעלי הבית שלהם, מחזור כספי כולל של קרוב ל-50 מיליארד שקל. מלבד זאת, יש גם את התעשייה הקיבוצית, כלומר מפעלים שאותם מנהל כל קיבוץ בנפרד, שם מחזור המכירות המוערך הוא 40 מיליארד שקל.

ארגוני הקניות נוסדו בשנות ה-40, זמן לא רב אחרי שהקיבוצים עלו על הקרקע. הארגונים נוסדו כמפעל של ערבות ועזרה הדדית של הקיבוצים, אחד כלפי השני. שלא במקרה, הם גם הוקמו באותו אזור גיאוגרפי. באותם ימים רחוקים היה נכון והגיוני יותר שקיבוצים שכנים ירכשו ביחד תשומות חקלאיות כגון מזון לחיות המשק, וגם ישווקו ביחד את התוצרת לתנובה, באוטו הירוק והגדול. תנובה היתה מעבירה את הכסף עבור מכירת התוצרת דרך אותם ארגוני הקניות. כך גם אפשר היה לבצע בקלות קיזוזים בין מה שהקיבוץ חייב לארגון עבור הקניות שבוצעו עבורו לבין מה שהוא זכאי לקבל בגין מכירת התוצרת החקלאית.

לאט־לאט, ובמיוחד אחרי הקמת המדינה, הפעילות הכלכלית גדלה. "מאמצע שנות ה–50, אחרי תקופת הצנע, התחילה תקופת ההתבססות", אומר גיורא מסד, איש קיבוץ כפר מסריק, לשעבר יו"ר ארגון הקניות מילואות ויו"ר שולחן הארגונים, הגוף המתאם את פעילות ארגוני הקניות בתוך התנועה הקיבוצית. "הטכנולוגיה השתפרה והקימו את מכוני התערובת הגדולים כך שייצור המזון לבעלי החיים עבר למכון מרכזי אחד. זה הביא להתמקצעות מאוד משמעותית. בהמשך, ארגוני הקניות נכנסו למתן שירותים שונים לקיבוצים - לדוגמה, בניית בתי אריזה לפירות בתחומים שונים - אבוקדו, הדרים, בננות וכו'. מאחר שלא כל התוצרת התאימה לייצוא, קיבוצים התחילו להקים מפעלי מזון קטנים לעיבוד של פירות שאינם באיכות מתאימה, והשיווק נעשה דרך התארגנויות אזוריות. ככה נוצר תהליך התיעוש של הפעילות האזורית, פעילות שנשענה על התשתית של ארגוני הקניות. בשנות ה–60 וה–70 הוקמו המפעלים האזוריים לצד ארגוני הקניות, והם אלה שהיו אחראים על בתי האריזה, מנפטות לכותנה, ומפעלים לעיבוד בשר של פטם או בשר בקר. כיום, המפעלים האזוריים פועלים לצד ארגוני הקניות, ומנוהלים בתאגידים נפרדים".

איציק באדר
תומר נויברג

בתחומים מסוימים, ארגוני הקניות נהפכו לאימפריה של ממש. קיבוצי גרנות, ארגון הקניות החזק והגדול ביותר, מחזיק ב–55% מאמבר. אמבר, שהוקם ב–1961, נהפך לגורם הדומיננטי בשוק ייצור תערובות המזון לענפי הבקר, הפטם, הצאן והדגים, לאחר שמיזג לתוכו את מתמור־אסם יניב בסוף 2003, באישורה (התמוה במקצת) של רשות ההגבלים העסקיים. אמבר הקצה לקיבוצים של ארגוני הקניות, משקי הנגב ומשקי הדרום 44% מהזכויות בו, ונהפך ממכון קטן שמייצר 280 אלף טון בשנה למכון תערובת המתקדם והמוביל בישראל, עם כושר ייצור של 800 אלף טון תערובת לשנה.

בגרנות הבינו שהמפתח לגידול בנתח השוק של החברה ושיפור ברווחיותה הוא שליטה בכל שרשרת הייצור, כלומר החל במכוני רבייה, גידול אפרוחים בלולים, עבור במכוני התערובת וכלה במשחטות. מימוש אסטרטגיה זו נעשה באמצעות רכישת 50% ממניותיה של חברת א.ת שהיתה בבעלות תנובה, ישראל איצקוביץ' ז"ל ודוד קליאוט, בהשקעה כוללת של 100 מיליון שקל בין 1996 ל–2005. כיום מזין אמבר 30% מחיות המשק בישראל, מגיע למחזור מכירות של 1.4 מיליארד שקל בשנה ורווח מוערך של 100 מיליון שקל בשנה, כולל חלקו (50%) בחברת א.ת, שמחזור המכירות השנתי שלו הוא 1.4 מיליארד שקל.

מילובר הוא מכון התערובת השני בגודלו, עם מחזור שנתי של כ–1.3 מיליארד שקל, והוא מוחזק בבעלות משותפות על ידי שלושה ארגונים בצפון הארץ: מילואות שבגליל המערבי, הגליל העליון ועמק יזרעאל. דוגמה נוספת היא אבוקדו גרנות, המספק כרבע מתוצרת האבוקדו בישראל. כמו כן, לכל ארגוני הקניות יש פעילויות גדולות בתחום העוף, כפי שיפורט בהמשך.

לצד הפעילויות החקלאיות או פעילויות שקשורות לחקלאות צמחו במהלך השנים תחומים שאין קשר בינם לבין חקלאות. בשנות ה–90 וה–2000 המגמה הזו התפשטה והלכה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדוגמה של משקי הרי יהודה ומאפיית ברמן.

ארגוני הקניות של הקיבוצים
ייסוד: 1940
אזור: בין אזור המרכז לחיפה
מספר יישובים: 43
מחזור פעילות שנתי מוערך:
3.7 מיליארד שקל
פעילויות מרכזיות: אבוקדו
גרנות, מכון התערובת אמבר,
קורניש־א.ת )פעילות בתחום
העוף(, בית התוכנה וואן ) 8% (
גרנות
ייסוד: 1948
אזור: הגליל המערבי
מספר יישובים: 25
מחזור פעילות שנתי מוערך:
3 מיליארד שקל
אחזקות מרכזיות: מילועוף,
מכון תערובת מילובר, גליל
אקספורט
מילואות
ייסוד: 1947
אזור: עמק יזרעאל
מספר יישובים: 34
מחזור פעילות שנתי מוערך:
2.3 מיליארד שקל
פעילויות מרכזיות: מכון
תערובת מילובר, חירם־אפסילון
)11%(
משקי עמק יזרעאל
ייסוד: 1947
אזור: כנרת ועמק הירדן
מספר יישובים: 31
מחזור פעילות שנתי מוערך:
1.8 מיליארד שקל
פעילויות מרכזיות: עוף טוב,
צמח ליסינג, מול כנרת – מרכזי
בילוי וקניות, צמח הובלות
משקי עמק הירדן/צמח
ייסוד: 1945
אזור: גליל עליון
מספר יישובים: 35
מחזור פעילות שנתי מוערך:
1.6 מיליארד שקל
אחזקות מרכזיות: מכון
תערובת מילובר, עוף הגליל,
גליל קירור
משקי הגליל העליון
ייסוד: 1946
אזור: עמק בית שאן והגלבוע
מספר יישובים: 16
מחזור פעילות שנתי מוערך:
800 מיליון שקל
אחזקות מרכזיות: עוף טוב,
בית בד
משקי עמק בית שאן
ייסוד: 1947
אזור: דרום, מרכז הארץ והרי
ירושלים
מספר יישובים: 57
מחזור פעילות שנתי מוערך:
כמיליארד שקל
פעילויות מרכזיות: אמבר
) 6.5% (, סיבי הדרום )מנפטה,
זמן זית ומפעל שקדים(
משקי הדרום
ייסוד: 1947
אזור: הנגב והערבה
מספר יישובים: 52
מחזור פעילות מוערך בשנה:
1.5 מיליארד שקל
פעילויות מרכזיות: חבל
מעון, אבשלו"ם )בתי אריזה
לירקות( אמבר ) 4% (
משקי הנגב
ייסוד: 1948 )כמשקי הקיבוץ
המאוחד(
אזור: כל הארץ
מספר יישובים: 265
)כל הקיבוצים(
מחזור פעילות מוערך בשנה:
2.2 מיליארד שקל*
פעילויות מרכזיות: דליה
אנרגיה ) 48% (, כנפי משק ,
אתגר פיננסים

הכישלון העסקי הגדול ביותר

בימים אלה עומדת חברת אלון ישראל, ש-47% ממניותיה מוחזקות על ידי ארגוני הקניות של הקיבוצים, לאבד את השליטה (72.7%) בחברת אלון רבוע כחול, שמחזיקה בשליטה בחברת הדלק וחנויות הנוחות דור אלון (63%), בחברת הנדל"ן המניב רבוע כחול נדל"ן (54%) ובחברת כלי הבית נעמן (78%). אלון צפויה למכור את השליטה באלון רבוע כחול למוטי בן משה, לשעבר מבעלי השליטה בחברת אי.די.בי פיתוח תמורת 115 מיליון שקל. בן משה יזרים גם 900 מיליון שקל לאלון רבוע כחול לכיסוי חובותיה לבעלי האג"ח שהנפיקה ולבנקים. אלון ישראל עצמה, שמלבד מניותיה באלון רבוע כחול מחזיקה גם ב–9.7% ממניות דלק US שמפעילה בתי זיקוק בארה"ב, ב–33% ממניות חברת דרך ארץ שמפעילה את כביש חוצה ישראל וב–80% ממניותיה של אלון גז שמחזיקה ב–4% משדה הגז תמר וב–8% ממניותיה של דור אלון, צפויה לעבור בסבירות גבוהה לידיהם של בעלי האג"ח שלהם היא חייבת 1.75 מיליארד שקל.

אובדן ההחזקה של ארגוני הקניות באלון ישראל, שהוערכה בשיאה ב–2007 בשווי של 1.5 מיליארד דולר, היא הכישלון העסקי הגדול ביותר של ארגוני הקניות ואיציק באדר נציגם בדירקטוריון אלון ישראל. הגורם העיקרי לכישלון הוא חוסר היכולת לנהל את המשבר בחברת הקמעונות מגה והגיבוי הכמעט בלתי מוגבל שנתן באדר לדודי ויסמן יו"ר מגה ובעל מניות המיעוט בחברת ביילסול, שהיא השותפה הבכירה (53%) בחברת אלון ישראל. מגה בניצוחו של ויסמן לא הגיבה לעלייתן של רשתות השיווק המוזלות כמו רמי לוי, יוחננוף, חצי חינם ואחרים, ובמקום להיפרד מפעילותה המפסידה בתחום החנויות המוזלות You ולהתמקד בפעילות הרווחית של החנויות השכונתיות ברשת, מגה בעיר נכנסה לתחרות מחירים לא רציונלית שעלתה לה בהפסד של 1.2 מיליארד שקל מ–2011 ועד לסוף הרבעון השלישי של 2015.

ויסמן הוביל גם השקעה בחברת AM:PM שמפעילה חנויות נוחות עירוניות ופועלת בשבת, ובכך עורר עליו את זעמו של הציבור הדתי שהחרים את החברה האחות מגה וכן הוביל השקעות כושלות בתחומים שאינם קשורים למזון כמו בנעמן, ורדינון, כפר השעשועים ששת וד"ר בייבי, בפיצה האט ובאלון סלולר (Youphone), שהסבו הפסד מצטבר של 700 מיליון שקל. אפילו בשלב מאוחר יחסית, ביולי 2015, כאשר דודי ויסמן כבר הודח, ניתן היה להציל את הקבוצה אם היו מוכרים את רשת החנויות You שהסבה הפסדי ענק, אבל שרגא בירן, בעל השליטה בחברת ביילסול, ועמית בן יצחק, היו"ר החדש של גרנות, חששו מהביקורת הציבורית על הפקרת עובדי מגה והזרימו למגה 800 מיליון שקל במזומן, בהלוואות בעלים, בערבויות לבנקים, לחברות ביטוח אשראי ולספקים, וחרצו את גורלה של אלון רבוע כחול.

טעות אחרת - ההחלטה לא למכור את מניות דלק US שאותם קיבלה אלון כאשר מכרה את החברה הבת אלון USA לדלק US תמורת 565 מיליון דולר במאי 2015 - עלתה בהפסד שעדיין לא מומש של 140 מיליון דולר, ויקרב בסבירות גבוהה גם את אלון ישראל, החברה האם של אלון רבוע כחול, לגורל דומה. הנחמה היחידה של הקיבוצים שמחזיקים במניותיה של אלון היא שהחברה שהוקמה ב–1989 כדי לנצל את הרפורמה במשק הדלק לצורך הספקת שירותי רכש והובלת דלק לקיבוצים במחירים מוזלים לא עשתה זאת בכספי הקיבוצים שהיו אז בעיצומו של משבר כלכלי עמוק. החברה קמה ללא השקעות הון למעט ערבות של 9 מיליון דולר שנתנה חברת המשביר המרכזי בעת שחברת דור אלון הוקמה ושההתרחבות בשוק הדלק המקומי - ומאוחר יותר הכניסה לשוק האנרגיה האמריקאי באמצעות אלון USA - מומנו בכספי ביילסול שהשקיעה בה ב–1991, וחברת אפריקה ישראל שהצטרפה אליה מאוחר יותר ב-1993. ארגוני הקניות של הקיבוצים אף זכו לדיווידנדים מצטברים של 400 מיליון שקל עד 2008, כאשר החל המשבר בקבוצת אלון.

תומר אפלבאום

גם אחרי הפיאסקו של אלון יישארו ארגוני הקניות של הקיבוצים עם אחזקות משמעותיות בתחומים אחרים. כך לדוגמה, משקי הקיבוצים, שהוא ארגון הקניות המאגד את כלל הקיבוצים, מחזיק 48% מתחנת הכוח הפרטית דליה אנרגיה, המספקת 7% מתצרוכת החשמל בישראל. למעשה, לקיבוצים יש 51% בדליה, מכיוון ש–3% נוספים מוחזקים על ידי ארגון הקניות משקי עמק יזרעאל, השותף בחברת חירם־אפסילון של משפחת לנדאו, שגם היא שותפה בתחנת הכוח. עד לפני כשנה, גרנות היתה גם הבעלים של חברה עמל סיעודית, חברת הסיעוד הגדולה בישראל. גרנות עדיין מחזיקה ב–8% מבית התוכנה וואן, אחד מבתי התוכנה הגדולים בארץ, שנסחר בבורסה לפי שווי של 741 מיליון שקל, ומחזור המכירות השנתי שלו הוא מיליארד שקל.

משקי הקיבוצים היתה בעבר שחקנית משמעותית בתחום הליסינג עם חברת ביז־פור יו, והיא עדיין מחזיקה סוכנות נסיעות בשם כנפי משק, שהתחילה כסוכנות נסיעות עבור חברי קיבוצים וכיום היא סוכנות נסיעות מובילה בשוק התיירות. כמו כן, ארגון הקניות משקי עמק הירדן הוא הבעלים של מרכז נופש ופנאי בשם מול כנרת בצומת צמח, שאותו הקימו יחד עם אליעזר פישמן. לארגון יש גם חברת ליסינג וגם חברה בתחום ההובלה והשינוע, שאותה הקימו ביחד עם משפחת לבנת. "אנחנו מזמן לא רק ארגון קניות", אומר אחד ממנהלי הארגונים. "אנחנו גוף אזורי בעל תפקיד מנהיגותי מוביל עם אחזקות שונות, שמתנהל כעסק כלכלי מתפקד לכל דבר, עסק שמראה תוצאות לבעלים שלו — חברי הקיבוצים".

לדברי מקורב לראשי התנועה הקיבוצית, חברי הקיבוצים עצמם לא מבינים את עומק האחזקות השונות שלהם. "הקיבוצים הם המשפחה ה–21, בנוסף לאותן 20 משפחות ידועות המחזיקות במשק הישראלי", הוא אומר. "לא צריך להתבייש בזה. הכל נעשה בעבודה קשה, בניהול כלכלי נכון ויעיל, גם אם נעשו כמה טעויות בדרך. צריך להכיר בכך שהתנועה הקיבוצית, כמו כל החברה הישראלית, השתנתה, וחלק מהשינוי הוא שהקיבוצים גם עושים עסקים. עם זאת, צריך אולי להפיק לקח מפרשת אלון ולא להשקיע בדברים שבהם אין לנו מושג".

"הארגונים הם זרוע פיננסית מאוד חזקה", מוסיף אבשלום וילן (אבו), מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל וחבר קיבוץ נגבה שבדרום. "כל ארגון כזה מחזיק כמה מאות מיליוני שקלים, והוא בעצם בנק של הקיבוצים החברים בו. יש לו גם מפעלים גדולים. כל זמן שהם בתחומים האלה, הם בהחלט יעילים ועובדים יפים. ההסתבכויות קורות כאשר אתה יוצא מהגדרת המטרה שלך, אלון לדוגמה. זה בעצם העסק הכלכלי הגדול היחיד שהם הפעילו, שלא קשור להגדרת המטרה. דליה אנרגיות, לדעתי, זה כבר ממש על הגבול. זה כבר סוג של השקעה פיננסית".

פעילות נוספת שיש לארגוני הקניות היא בתחום ההלוואות. הארגונים פועלים כבנקים לכל דבר, מול הקיבוצים שחברים בהם. הם מלווים כסף לקיבוצים במצוקה או קיבוצים שזקוקים לאשראי, ותמורת זאת מקבלים ריבית. ארגוני הקניות ברחבי הארץ סייעו לפחות ל–50 קיבוצים שגם לאחר הסדר הקיבוצים הגדול עם המדינה (שהחל בשנות ה–80 והסתיים רק ב–2013) צברו חובות שבהם לא יכלו לעמוד. בדרך כלל ההלוואה היא מארגון הקניות לקיבוץ עצמו, אבל במקרים מסוימים יש גם הלוואות מארגון הקניות ישירות לחבר, בערבות הקיבוץ. כך לדוגמה, תאגיד גרנות מלווה כספים לחברי קיבוצים בגרנות לצורך בניית הבתים שלהם. אלה חברים שלא יכולים לקבל משכנתא, מכיוון שהליך הרישום בטאבו טרם הוסדר בגלל סוגיית שיוך הדירות בקיבוצים מול רשות מקרקעי ישראל. ואולם, עיקר פעילות המימון היא מול הקיבוצים עצמם. בתנועה הקיבוצית יש כאלו הרואים את פעילות ההלוואות כמבורכת ומצביעים על העזרה שהארגונים הגישו לקיבוצים חלשים במהלך השנים.

קיבוץ בחן. שלט פרסומת לשכונת וילות בקיבוץ
איציק בן מלכי

ואולם, יש כאלה הרואים את הדברים בעין ביקורתית ומצביעים על כך שפעילות המימון, שהיא פעילות פיננסית, נהפכה לעוד זרוע פעילות כלכלית לכל דבר, שממנה הארגונים מפיקים רווחים. "המלה לעזור היא מאוד טריקית", אומר בכיר בתנועה הקיבוצית. "באופן היסטורי, הקיבוצים העשירים הפקידו כסף בארגונים האזוריים כנגד ריבית יותר גבוהה מהריבית הבנקאית האלטרנטיבית והקיבוצים העניים קיבלו הלוואות בריבית נמוכה יותר מאשר הריבית המוצעת בבנקים. הביטחונות הן עצם הפעילות החקלאית של הקיבוץ בתוך המפעלים האזוריים, כגון בתי האריזה. לכן חשוב לארגוני הקניות להיות תחת אותה קורת גג ניהולית, כמו המפעלים האזוריים, פשוט כי יש להם שליטה על החזר ההלוואות. אם קיבוץ מגדל בננות בעמק הירדן, ולקח הלוואה של מיליון שקל מארגון הקניות האזורי שלו, הוא גם משווק את הבננות דרך בית האריזה, ומהכסף שיוחזר לו על שיווק הבננות יורידו את החוב שהקיבוץ לקח מארגון הקניות. לכן, השליטה בשרשרת הערך מאוד קריטית כאן. ארגוני הקניות רוצים לקבל בחזרה את החוב, בדיוק כמו שהבנק רוצה. אם במקרה לקיבוץ עכשיו יש מצוקה עם הפנסיות? שישבור את הראש. הכוונה היא בסופו של דבר מאוד פשוטה - להרוויח כסף מריבית ולא מיצירת ערך ריאלי. הבעיה היא שכתוצאה מכך אין לארגוני הקניות שום מוטיבציה לייעל את מערכת השיווק של התוצרת, כי את החזר ההלוואה הם מקבלים דרך מנגנון השיווק של הסחורה החקלאית".

מנגד, מנהל באחד הארגונים מגן על הפעילות הפיננסית: "אנחנו בנק גם במובן הטוב של המלה - אצלנו קיבוצים יכולים לקבל ריבית גבוהה יותר ממה שהם מקבלים בבנק. הטענה על יעילות מערכת השיווק איננה במקומה. אנחנו לא מקזזים הלוואות דרך מערכת השיווק, 
אנחנו בסך הכל רושמים את הזכויות והחובות של כל קיבוץ מולנו. במקביל, אנחנו פועלים כל הזמן לייעל את מערכת השיווק, כי הרי אנחנו ארגון כלכלי שרוצה להרוויח". מנהל אחר מוסיף: "אנחנו חייבים לגבות ריבית במחירי השוק ולא לעשות הנחות. זה חלק מהפעילות הכלכלית שלנו. אם לא נפעל כך, לא נוכל להמשיך לתפקד כגוף כלכלי מאוזן, שגם יכול לעזור לחברים בשעת מצוקה".

גרנות הוא הארגון הכי חזק וגדול גם בפעילות הפיננסית שלו, והוא גם מלווה, כאמור, לחברי קיבוץ בודדים. ואולם, כנגד גרנות מועלות גם טענות על התנהלות כוחנית מול קיבוצים כושלים שנזקקו לעזרתו. רוב קיבוצי גרנות אינם זקוקים לשום עזרה, אבל בשנים האחרונות הוא סייע לשני קיבוצים כושלים שבתחומו - נווה ים ובחן. במקרה של האחרון הועלו טענות כלפי גרנות שהוא נתן הלוואות לקיבוץ, על אף שלא בחן מראש את יכולת ההחזר הכלכלית של הקיבוץ להלוואות. זאת, מתוך הנחה שיוכל לשלב את הפעילות החקלאית של הקיבוץ בפעילות הכללית של גרנות. כך, לפי טענות של חברים בבחן. "המצב הנוכחי עושה להם רק טוב", אומר נועם קריגר, חבר הקיבוץ. "גרנות מעבדים את השדות והמטעים והקיבוץ חייב להם מיליונים. לגרנות לא אכפת אם ייקח 10 או 15 שנה לפתור את הבעיות. בינתיים, מי שסובל זה התושבים, שאין להם כסף ממסים לארנונה, כי הכל כאן פשוט מתפרק ואין כאן שום פעילות כלכלית שהקיבוץ יכול להפיק ממנה רווח של שכירות או ארנונה. לקיבוץ יש מפרק, אבל הוא יושב בתוך גרנות ומשתף איתם פעולה. מבחינתנו, גרנות יותר גרועים מהבנק, הם איפשהו בין הבנק לשוק האפור. לבנק, עם כל הכבוד, אין מה לעשות עם 200 דונם מטעים, אבל לגרנות יש. הבעיה היא שהם מתייחסים לדבר הזה באופן עסקי קר, ולא מבינים שיש פה אנשים".

מגרנות נמסר כי "גרנות, הנמצאת בבעלותם של 43 קיבוצים ומושבים, אשר קיבוץ בחן הוא אחד מהם, רואה לעצמה זכות וגם חובה להושיט יד ולסייע לקיבוצים הנקלעים למצוקה. זוהי התמצית של הערבות ההדדית המתבקשת, בניגוד לקפיטליזם החזירי הפושה לעתים בקרבנו. משימה זו מתחזקת כאשר הבנקים וגופים אחרים אינם יכולים או אינם נאותים לסייע.

"קיבוץ בחן נקלע למצוקה קשה עד כדי פירוק מלא, וקיבל סיוע מגרנות באופן חוקי ורשמי כהלוואה ולא כמענק. אין לגרנות כל כוונה להשתלט על נכסי הקיבוץ, ומעולם לא נהגה כך בעבר. אלה דברי עורבא פרח של חבר קיבוץ שוודאי חושב שגרנות צריכה להפוך את ההלוואה למענק, בניגוד לחוק ובניגוד להחלטות. רק השבוע נפגשו למפגש תקופתי יו"ר ומנכ"ל גרנות עם ותיקי וחברי קיבוץ בחן, ששיבחו והודו לגרנות בחום על הסיוע והעזרה לקיבוץ בחן בשעתו הקשה".

שרגא בירן
עופר וקנין

כמו כן, ארגוני הקניות מנצלים את יתרון הגודל במימון וידע כדי לסייע לחקלאים לפתח ענפים חקלאיים שמתאפיינים בהשקעות גדולות בהון ובהחזר השקעה אטי יחסית. כך היה כשגרנות החליטה להרחיב את פעילותה בתחום האבוקדו ולהביא לניצול טוב יותר של בית האריזה שלה.

גרנות העמידה הלוואות מסובסדות לקיבוצים כדי שישקיעו בנטיעות, אבל כשגילתה שרק הקיבוצים החזקים מימשו את זכותם לקבל הלוואות, עברה למסלול אחר. גרנות יצרה 21 שותפויות עם קיבוצים שבהן כל אחד מהצדדים, גרנות והקיבוץ, מחזיק ב–50% מהזכויות. גרנות העמידה את ההון והידע הנדרש לשותפות, ואילו הקיבוץ העמיד את הקרקע, מכסת המים והעובדים. השותפויות שילמו לקיבוצים עבור השימוש בקרקע והתחלקו בחלקים שווים ברווח שנותר מפעילות המטעים, ובתום 24 שנים של פעילות משותפת עוברות כל הזכויות בשותפות לקיבוץ. גרנות השקיעה 100 מיליון שקל בנטיעת 10,000 דונם של אבוקדו שהכפילו את שטח המטעים, ועוד 25 מיליון שקל בחידוש בית האריזה שלה. כך, שולטים כיום קיבוצי גרנות ב–33% מענף האבוקדו בישראל, עם יבול של 25 אלף טון.

פעילות דומה נעשתה בתחום הפרדסים, וגם היא התבססה על ההנחה שבעקבות ההשקעות הכבדות במתקני התפלה והשבת מים תיפתר בעיית המחסור במים. ב–2008 רכשה גרנות 50% מהזכויות באגודת פרדסני ארץ ישראל, שהוקמה ב–1932 ופעלה באזור חדרה־פרדס חנה־כרכור תמורת 17.5 מיליון שקל. מאז הושקעו 40 מיליון שקל במטעים באזור זה, בעיקר בזן הקלמנטינות אור, ועוד 17 מיליון שקל בבית האריזה של א.פ.א.י שבכניסה לפרדס חנה. בתחילת 2016 נרכשו יתרת הזכויות בא.פ.א.י.

בתחום החקלאות, אחת הפעילויות המשמעותיות של ארגוני הקניות הם בענף הפטם. בחודשים האחרונים עלה לדיון הציבורי סוגיית קרטל הפטם, שלפי משרד האוצר גרמה לכך שבשנים האחרונות מחירי העופות ברשתות השיווק עלו בעשרות אחוזים. המשרד ביקש לעשות רפורמה בחוק ההסדרים של סוף 2015, שבמסגרתו יפורק הקרטל, אך לאחר משא ומתן עם התאחדות החקלאים הוסכם שהשחקנים המרכזיים בענף ידאגו לכך שהמחיר יפחת ב–10%. עם זאת, בשלב זה נראה שהדבר לא קרה: מאז המחירים ברשתות ירדו רק במעט, ובכל מקרה עלו לעומת התקופה המקבילה אשתקד.

מה שפחות ידוע בכל הדיון הזה הוא שארבע מתוך שש הקבוצות הגדולות בענף הפטם שייכות לארגוני הקניות של הקיבוצים. הן פועלות במה שידוע כשיטת האינטגרציה. כלומר, שליטה על כל מערך הייצור בשוק הפטם - החל מלולי הרבייה, המשך בביצים, גידול האפרוחים, ועד למשחטה שם שוחטים את העופות, ולמפעל שמעבד את העוף לשניצל תעשייתי. גרנות, באמצעות אמבר, הוא הבעלים של אינטגרציה הנקראת א.ת או קורניש, בשותפות עם חברת תנובה. אינטגרציה זו אחראית, כאמור, על כל שלבי מערכת הייצור ומשווקת ברשתות השיווק תחת המותג הוד־חפר. המחזור השנתי שלה הוא 1.4 מיליארד שקל.

אינטגרציה גדולה אחרת היא מילועוף, של ארגון מילואות, המחזיקה ב–12% מהשוק. במשקי עמק הירדן אחראים על המותג עוף־טוב, ביחד עם הארגון השכן, משקי עמק בית שאן. לאינטגרציה זו יש מחזור של 800 מיליון שקל בשנה. משקי הגליל העליון הם הבעלים של המותג עוף הגליל. לטענת משרד האוצר, ארגוני הקניות ניצלו פרצה בחוק, זה שפוטר את ענף החקלאות מתחרות ומתיר תיאום, אך למעשה אין סיבה שהמשחטות השונות בישראל, הקשורות לאינטגרציות, לא יתחרו אחת בשנייה, וכך המחיר לצרכן יהיה נמוך יותר.

"משרד האוצר פעל כדי לתקן את חוק ההגבלים העסקיים באופן שבו מגדל הקשור למשחטה לא יחסה תחת הפטור", נמסר מדוברות המשרד. "המצב שבו החקלאים יכולים להבטיח ירידת מחירים מעיד על המצב הבעייתי של הענף בהיבט של תכנון והן בהיבט של רווחיות יתר. בהקשר זה, ראוי להזכיר שהפחתת מחירים של 10% שווה לאזרחי ישראלי לפחות 500 מיליון שקל בשנה. לידיעתנו, אין תכנון של פטם באף מדינה אחרת בעולם. האינטגרציה עצמה היא אכן פרקטיקה מקובלת בעולם, אבל אין בכך כדי להצדיק את הפטור מחוק ההגבלים".

כפר נופש בקיבוץ נווה ים
ניר כפרי

מנגד, בארגוני הקניות זועמים על גישה זו. הם מסתכלים על העבר, ליתר דיוק על תחילת שנות ה–90, אז ביטלו את המכסות בענף. ב–2012, בעקבות משבר בענף שהוביל להפסד של מיליארד שקל, הוחלט להחזיר את התכנון וכך המחירים עלו. ואולם, מנקודת מבטם, צריך לקזז זאת עם הירידה שהיתה במהלך השנים. "אמרתי לאמיר לוי, ראש אגף התקציבים, שבארה"ב שיטת האינטגרציות עובדת עשרות שנים לפנינו, והן יעילות, ומאפשרות לתת לצרכן מחיר נמוך יותר", אומר מסד. "לכן, אין שום סיבה שגם בישראל לא יהיו אינטגרציות, דבר שפועל גם לטובת היצרנים וגם לטובת הצרכנים. אם מישהו חושב שמה שקורה בארץ זו פגיעה בתחרות, זו תפישה לא נכונה. השוק מאוזן והוא בנוי על זה שהייצור תואם את הביקוש. האוצר קורא קרטל למשהו שהוא בסך הכל חקלאות מתוכננת".

"אנחנו מדינה קטנה, אתה מצפה שמילועוף, עוף טוב ואחרים, כל אחד יעמוד בפני עצמו?" מוסיף אביתר דולב, חבר קיבוץ שומרת ומזכיר התאחדות מגדלי הבקר. "זה יהיה זול לשבוע־שבועיים ואז זה יפסיק. ככה זה גם בענף החלב. בלי תכנון אי־אפשר".

ההשקעה המוצלחת ביותר

מלבד הפעילות הכלכלית שהארגונים מנהלים - הקניות עצמן וניהול המפעלים האזוריים, הם גם מחזיקים בשתי חברות גדולות, אלון ותנובה. במקרה של הראשונה, האחזקה היא 47%, אבל היא כבר חסרת משמעות משום שהשווי של אלון, בעקבות המשבר והחובות שרובצים עליה, הוא אפס.

לפי בדיקה שערכנו, עד 2008 קיבלו ארגוני הקניות דיווידנדים מאלון בסך 400 מיליון שקל. עד 2011 נוספו דיווידנדים של 330 מיליון שקל ובסך הכל 730 מיליון שקל. בכירים בארגוני הקניות טענו בשבועות האחרונים, לאור הביקורת הציבורית בנושא, שהדיווידנד הגדול הופנה להשקעות במיזמים שונים של אלון ולא זרם לכיסם של חברי הקיבוצים. חלק גדול מהשקעות אלה, יש לציין, היו כושלות. כל זה לא מעלה ולא מוריד מבחינת עובדי מגה, שמצאו את עצמם בחברה במשבר בעקבות ההתנהגות המופקרת של בעלי הבית בכל הנוגע לחלוקת דיווידנדים.

בזמן שבקיבוצים הרוחות סוערות סביב אלון ומגה, מעטים שמים לב למה שקורה בתנובה, שהיא אחת ההשקעות המוצלחות שעשו הקיבוצים, ובעיקר משקי גרנות בהובלת היו"ר הקודם באדר. גרנות השכילה לנצל את המתווה הבעייתי של העסקה המקורית שנחתמה בין קרן איפקס בראשות זהבית כהן לבין הנהלת תנובה ב–2007 לצורך גיבוש הצעה חילופית לרכישת תנובה על ידי ארגוני הקניות, חברת מבטח שמיר שבשליטת מאיר שמיר, בן דודו של באדר, והתאחדות מגדלי הבקר. כהן, שחששה שהעסקה חומקת מידיה, הסכימה לצרף את מבטח שמיר כשותף שיחזיק 20.7% מתנובה ולתת לקיבוצים שירצו לדחות את החלטתם למכור את החזקתם בתנובה אופציה לשלוש שנים למכור את החזקתם במחיר העסקה, אופציה שגובתה בערבות בנקאית.

אופציה זו ביטחה למעשה את הקיבוצים מהפסד על החזקתם במניות תנובה והקלה על באדר לשכנע את קיבוצי גרנות לרכוש 8% ממניות תנובה מקיבוצים ומושבים שרצו לממש את החזקתם בתנובה באותו מחיר שבו רכשה איפקס אותן, ולממן 80% מההשקעה ברכישת המניות בהלוואה מהבנק הבינלאומי. במקביל, ארגוני קניות אחרים של הקיבוצים רכשו 4% ממניותיה של תנובה. איפקס עוד ניסתה לרכוש בחזרה מניות אלה מארגוני הקניות במחיר שגבוה ב–30% מהמחיר לפיו נרכשו המניות, אולם אלה סירבו.

רכישה זו מיזערה את הנזק שעשתה התנועה הקיבוצית, שהתפתתה לניסיונות השכנוע של כהן והמנכ"ל דאז אריק רייכמן למכור את תנובה לפי שווי חברה של 3.8 מיליארד שקל, מחיר שמאוחר יותר התברר כנמוך דרמטית משווייה הכלכלי, כולל נדל"ן מובחר במרכזי הערים כמו מחלבת תנובה, מתחם השוק הסיטונאי בתל אביב והרב מכר בפי גלילות. תנובה חילקה מאז שנמכרה בינואר 2008 דיווידנדים בסכום מצטבר של 2.8 מיליארד שקל, והחזירה לגרנות ולארגוני הקניות האחרים 75% מהשקעתם בחברה. המשך האחזקה של הקיבוצים והמושבים במניות תנובה בשיעור גבוה איפשר להם להשיג הישגים חשובים במשא ומתן עם הסינים, כמו ההתחייבות שתנובה תישאר חברה ישראלית, תחלק כדיווידנד לפחות 50% מרווחיה והארכת ההסכם שנחתם ב–2008 בין איפקס להתאחדות מגדלי הבקר, הקובע את המחיר שלפיו תנובה רוכשת חלב מהרפתנים.

מפעל גרנות
רמי שלוש

שווי תנובה, לפחות לפי העסקה האחרונה שבה נמכרה לברייט פוד הסינית, הוא 8.6 מיליארד שקל. כלומר, שווי האחזקות של ארגוני הקניות בתנובה — 23.6% — הוא 2 מיליארד שקל. המחזיקה הגדולה ביותר בתנובה הוא תאגיד גרנות, שמחזיק 7.4% מהחברה (אחזקה של ארגון הקניות + 0.4% של הקיבוצים). כלומר, רק האחזקה של גרנות בתנובה לבדה שווה 630 מיליון שקל.

מתוך 2.8 מיליארד שקל, הדיווידנדים שחולקו, קיבלו ארגוני הקניות 660 מיליון שקל. לדברי מקור בכיר בהנהגה הקיבוצית, כל ארגון קניות השתמש בכספי הדיווידנדים בצורה אחרת. בגרנות, לדוגמה, השתמשו בכסף כדי להחזיר הלוואות שהארגון לקח כדי לממן את רכישת המניות בתנובה ב–2007. מנגד, במשקי עמק יזרעאל, שמחזיק 4.8% ממניות תנובה, הצליחו לממן בזמנו חלק גדול מהרכישה מהון עצמי. לכן, המזומנים שהגיעו מתנובה זרמו ישירות לקיבוצים, שהפנו את הכסף לקופות הפנסיה של החברים.

ארגוני הקניות מחלקים מדי שנה, לכל קיבוץ, דיווידנדים על פעילותו. כך לדוגמה, במשקי עמק הירדן מחלקים מדי שנה בין 15 ל–35 מיליון שקל, ל–32 קיבוצים, כל אחד לפי היקף אחזקתו ורמת הפעילות שלו. במשקי עמק יזרעאל, שם קיבלו מתנובה בשנים האחרונות 134 מיליון שקל, מחלקים מדי שנה כמיליון שקל לכל קיבוץ, כדיווידנד, ויש קיבוצים שמקבלים גם 2 מיליון שקל, אם היקף פעילותם בארגון גדול יותר. לדברי וילן, ארגון משקי הדרום שבו חבר קיבוץ נגבה, מעביר מדי שנה בין 300 ל–400 אלף שקל כדיווידנד, והסכום הזה מצטרף להכנסות אחרות שיש לקיבוץ מהפעילות שלו. "זה לא מחולק לחברים עצמם, אלא מגיע להכנסות של הקיבוץ", הוא אומר. "הקיבוץ משתמש בזה לשיפור תשתיות, קרנות פנסיה, מבני ציבור ועוד. בסוף, לכל חבר יכול לצאת מהסיפור בין 4,000 ל–5,000 שקל בשנה. בקיבוצים אחרים זה אולי קצת יותר גבוה". לדברי דולב, "מדברים היום על דיווידנדים, אבל צריך לזכור שזו שאלה חדשה יחסית שנובעת מזה שהקיבוצים יצאו מהמשבר ומצבם הכלכלי השתפר. לפני עשרים שנה אף אחד בכלל לא העז לדבר על דיווידנדים".

הארגונים מגלגלים סכומי פעילות גדולים יחסית: בין 1.2 מיליארד שקל — מחזור שנתי של ארגונים עם פעילות צנועה יחסית — ועד 3 מיליארד שקל ויותר, במקרים של הארגונים הגדולים — מילואות וגרנות, שמחזור הפעילות השנתי שלו מוערך ב–3.7 מיליארד שקל. מה שבולט לעין הוא שלעומת העשירים והגדולים — גרונות ומילואות, יש ארגוני קניות קטנים וצנועים יחסית, כמו משקי עמק בית שאן, שנחשב לארגון עם הפעילות הכלכלית הקטנה ביותר, או ארגון משקי הדרום, שרוב המחזור הכספי שלו נובע רובו ככולו מפעילות הקניות עצמה ומשותפות באמבר הענקית. בעמק הירדן, לדוגמה, פרץ לפני שנתיים ויכוח לגבי המעורבות הגדולה מדי של הקיבוצים בפעילות כלכלית שלא משרתת את צורכי חברי הקיבוץ, כמו הגדלת הפנסיה או ביטוח סיעודי.

חברים בקיבוצים הפנו ביקורת נגד מנכ"לית הארגון לשעבר, דיאנה בוגוסלבסקי, ואף תבעו שהאחזקות של הקיבוצים בפעילות הכלכלית, כולל בתנובה ואלון, יועברו ישירות לקיבוצים. בעקבות כך, הוחלפה המנכ"לית בבחירות שהתקיימו, וכיום הארגון נמצא בתקופה של שינויים, גם לפי המתווה שהוצע. "זה לא מקרה שיש הבדלים בין ארגוני קניות שונים ברחבי הארץ", אומר בכיר בהנהגה הכלכלית של הקיבוצים. "ככל שהמצב של הקיבוצים קשה יותר, אז ארגון הקניות מתקשה לפתח פעילות כלכלית עצמאית. זה גם לא מקרה שהארגונים החזקים נמצאים במרכז, במיוחד גרנות, והחלשים בפריפריה. במקומות כמו עמק בית שאן החברים קמים בבוקר וחושבים מה יהיה עם הפרנסה, מה יהיה עם הפנסיה. אין להם שם גם הרבה הזדמנויות לתעסוקה והם הרבה יותר תלויים בפעילות הכלכלית של הקיבוץ שבו הם חברים ושל ארגון הקניות. במרכז, לעומת זאת, חברי הקיבוצים פחות תלויים בפעילות הזו, כי יש שם הרבה יותר הזדמנויות לתעסוקה עבור החברים. לחבר קיבוץ מעגן מיכאל לא אכפת שמנהלי עסקים בגרנות מגלגלים עסקים חובקי עולם, כי הוא לא ממש תלוי בזה. על הדרך אם יוצא שיש ג'ובים בארגון למי שכן מחפש עבודה — אז אדרבא ואדרבא. בעמק בית שאן, מנגד, צריכים את הכסף הזה. לא מעניין אותו שאלון מרוויחה מיליונים, הוא רוצה את הכסף כאן ועכשיו".

פיספסו את ההזדמנות 
למכור בשיא

אמירה זו מובילה הישר לדיון סוער שמתקיים בימים אלה בעיתונות הקיבוצית: מדוע לפני כעשור לא מכרו הקיבוצים את חלקם באלון, כאשר החברה היתה בשיאה? לפני עשור הציע מזכיר התנועה הקיבוצית דאז, גברי בר גיל, למכור את האחזקות של הקיבוצים באלון, בדומה למהלך המכירה של אחזקות הקיבוצים בתנובה. בתקופה ההיא אלון היתה שווה כ–4 מיליארד שקל, והקיבוצים יכלו להכניס יותר מ–1.5 מיליארד שקל, שהיו משפרים את מצב הפנסיה של החברים ומסייעים לקיבוצים כושלים להתאושש. לבר גיל, על אף היותו מזכיר התנועה, לא היתה שום סמכות אופרטיבית. זאת, מכיוון שהתנועה הקיבוצית החליטה, בעקבות המשבר הגדול של שנות ה–80, לבצע הפרדה בין הנהגת התנועה "הרגילה", לבין ההנהגה הכלכלית, קרי ארגוני הקניות, כך שלמנהלי הארגונים יש עצמאות מוחלטת בקבלת החלטות.

מנהלים אלה מקבלים את ההחלטות המשותפות בפורום הנקרא שולחן הארגונים, שבראשו עומד יאיר ריינמן, חבר קיבוץ לביא. עד מאי 2015 עמד בראשו ניר מאיר, כיום מזכיר התנועה הקיבוצית. אופן ההתנהלות הנפרד של המערכת הכלכלית, לצד העובדה שחברי קיבוצים רבים לא באמת יודעים מה קורה בזירה הכלכלית בקיבוצים, גרמו במהלך השנים לביקורת על שלטון המנהלים בארגוני הקניות - מנהלים שאין עליהם פיקוח אמיתי ומקבלים החלטות הרות־גורל על דעת עצמם. כיום, רבים בתנועה הקיבוצית סבורים שתרבות שלטון המנהלים היא שהובילה למשבר של אלון, במיוחד לאור תפקודו של באדר - האיש החזק בארגוני הקניות עד סוף 2014.

ב–2006, בזמן שעלו הדרישות בתנועה הקיבוצית למכור את אלון, באדר דווקא התגאה בכך שהוא מנע את המהלך. באחד מהכנסים שהתקיימו באותה שנה הוא אמר כי "פעם רצו לממש את המניות באלון כשהחברה הגיעה ל–50 מיליון דולר, אחר כך נקבע הרף על 200 מיליון דולר. כיום, הגיע ערך החברה למיליארד דולר (כ–35% האחזקות נמצאות בידי ארגוני הקניות), יש דיווידנדים נדיבים, ועדיין יש מי שמקשים קושיות". לדברי מסד, "ב–2006 היה דיון בין בעלי המניות על האפשרות של מכירת חלק מהזכויות באלון. זה היה אחרי תקופה ארוכה שמניות אלון היו בעלייה. התקבלה החלטה בדיון של בעלי המניות שלא למכור. בר גיל אמר אז איזו אמירה, אבל זה לא עלה לדיון, פשוט מכיוון שלתנועה אין מעמד בתאגידים העסקיים אלא רק לבעלי המניות, הקיבוצים עצמם. גברי לא התייחס לשאלה אם זה זמן טוב או לא למכור, אלא העלה הצעה למכור כדי שיהיו כספים לפנסיה לחברים".

עניין זה מעלה את הסוגיה איך בדיוק מתקבלות החלטות בתוך ארגוני הקניות. הארגונים עצמם פועלים באופן דומה לכל מערכת עסקית - יש הנהלה, מועצות מנהלים ואסיפה כללית של בעלי המניות, כלומר נציגי הקיבוצים בארגון הקניות. באסיפה הכללית, לדוגמה, מאשרים את מדיניות התקציב ומדיניות הדיווידנדים. ואולם, עולה השאלה איך מתקבלות החלטות משמעותיות בנוגע לאחזקות המשותפות של כלל ארגוני הקניות. הדבר רלוונטי בעיקר לתנובה ואלון.

כך לדוגמה, לפני שלושה שבועות החליטה חברת אלון למכור את אחזקותיה באלון רבוע כחול, החברה האם של מגה ושל חברות נוספות לחברת גינדי אחזקות תמורת סכום של 115 מיליון שקל. ההחלטה איפשרה לארגוני הקניות, יחד עם שותפם בירן, להיפטר מהחטוטרת של מגה. החלטה זו נעשתה במהירות מפתיעה: ביום חמישי עלתה ההצעה לדיון וביום שישי היא כבר אושרה. מהצד של הקיבוצים היא אושרה בסבב טלפוני בין כל מנהלי הארגונים. זאת, מבלי שהדבר יאושר בהיררכיה גבוהה יותר - למשל באסיפה הכללית של ארגון הקניות.

גם בינואר 2015 עמדו מנהלי ארגוני הקניות בפני החלטה משמעותית. זאת, כשוויסמן, המנהל המודח של אלון, הציע 800 מיליון שקל - כסף שלו ושל שותפים אחרים - תמורת חלקם של הקיבוצים באלון. ואולם, ההצעה נדחתה, כאשר גם כאן הדיון היה בפורום של מנהלי הארגונים בלבד. לדברי בכיר בתנועה הקיבוצית, אי־קבלת ההצעה אז היתה רק דוגמה אחת למשבר שלא נוהל טוב על ידי ניר מאיר ועמית בן יצחק, האיש שהחליף את באדר בתפקיד יו"ר גרנות ואלון. "היה רגע שבו אפשר היה להיחלץ, והם לא עשו את זה", הוא אומר. "זה פשוט חוסר מנהיגות. השניים האלה מפילים את כל התיק על באדר, ברור שיש לו את החלק שלו, אבל את המשבר הזה היה אפשר והיה צריך לנהל אחרת. כל זה מראה שצריך אולי לחשוב מחדש על האופן שבו ארגוני הקניות מקבלים החלטות".

ממאיר נמסר בתגובה: "אחזקות הארגונים הקיבוציים באלון לא נוהלו בשולחן הארגונים אלא באגודה ששמה אחזקות דלק. זהו הגוף שקיבל את ההחלטות באשר למדיניות הארגונים באלון רבוע כחול. המגעים באשר לעתיד האחזקות נוהלו על ידי צוות בן חמישה חברים (כולל נציג מארגונו של 'הבכיר') וכל ההחלטות התקבלו באופן משתף ומלא על ידי כל חברי האגודה. בטענה המועלית על ידי 'הגורם עלום השם' יש מידה רבה של בורות ונבזות. מנהיגות היא היכולת לעמוד בפני הציבור ולספק לו דין וחשבון מבלי להתחבא מאחורי מסך האנונימיות, וזה בדיוק מה שניר מאיר עושה".

מקורבים לבן יצחק מסרו כי "בן יצחק למד מהתקשורת על ההצעה של ויסמן שניתנה לחברת אלון - ולא לקיבוצים. בכל מקרה, בירן, השותף של הקיבוצים, הטיל וטו על ההצעה. כל שאר הטענות לא ראויות להתייחסות".

הקשר בין ארגוני הקניות 
לכניסת אולמרט לכלא

השבוע נכנס לכלא ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. חלק הארי מעונשו של אולמרט הוא בגין השוחד שקיבל בפרשת הולילנד, בסך 60 אלף שקל, בזמן שהיה שר התמ"ת. ואולם, זאת אינה פרשת הולילנד אלא פרשת הזרע - אולמרט קיבל את הכסף בשל יכולת ההשפעה שלו כיו"ר מינהל מקרקעי ישראל כדי שיקדם תוכנית בנייה של חברת הזרע בשטח הנמצא בדרום תל אביב, בסמוך לפארק חירייה.

מעטים יודעים, אבל ארגוני הקניות הם הבעלים של 50% מחברת הזרע, באמצעות בעלותם על חברת מגדלי הזרעים. הזרע החזיקה עד מארס 2013, אז פונתה מהשטח, יותר מ–1,000 דונם ליד חירייה. כשפונתה קיבלה מהמדינה פיצוי של 30 מיליון שקל. שותפיהם של הקיבוצים, חברת פולאר השקעות בראשותו של מורשע הולילנד אביגדור קלנר, ביקשה להפוך את השטח החקלאי הזה, שבו גידלו זרעים, לנדל"ן פורח של אלפי יחידות דיור. היוזמה כמעט הצליחה, אך בסופו של דבר נדחתה - והשטח צפוי להיות מצורף לפארק אריאל שרון הסמוך.

מלבד זאת, חברת הזרע מחזיקה ב–15 אלף דונם של שטחי חווה לגידול זרעים. רוב השטחים מצויים בדרום הארץ, באזורים הסמוכים לנתיבות, קרית גת וקרית מלאכי. תקוות הנדל"ן של הזרע לא נגוזו לגמרי, אך נהפכו לצנועות יותר. לפי הדו"ח שנתי האחרון של פולאר (2014), הזרע, יחד עם חברת הדלק דור אלון שגם היא בבעלות ארגוני הקניות, פועלת להקמת שתי תחנות דלק על חלק קטן מהחוות שבהן היא מגדלת זרעים. אחת בחווה שליד צומת פלוגות, הסמוכה לקרית גת, והשנייה בחווה שליד צומת מסמיה. לשם כך פועלת החברה לשינוי ייעוד הקרקעות. בנוסף, מתכננת הזרע הקמת אזור תעסוקה על שטח של 500 דונם בחווה שליד מסמיה, בשיתוף פעולה עם המועצה האזורית יואב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#