פלא כלכלי: קזינו זה כסף גדול, ומס ירושה זה כסף קטן - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פלא כלכלי: קזינו זה כסף גדול, ומס ירושה זה כסף קטן

ייתכן שקזינו יכול להיות התרופה לאילת הדועכת. אבל תופעות הלוואי האפשריות הן עוצמתיות ולא שוות את המחיר ■ המקומות שבהם אסור לנתניהו להמר

70תגובות

1. קזינו. קשה לעלות על הדעת מצב שבו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, פועל כדי לקדם הקמת בתי קזינו בישראל, בשעה שידידו הקרוב, איל ההימורים שלדון אדלסון, עשוי להיות אחד הנהנים מכך. אמנם נתניהו הודיע כי אין בכוונת אדלסון להשקיע בקזינו בישראל, אך זו הצהרה רפה ולא מחייבת. כדי שנתניהו יוכל לקדם את הרעיון, עליו לקבוע מפורשות שאדלסון לא יהיה מעורב בקזינו בישראל בשום דרך. כל פתרון אחר, שיוביל לקידום קזינו בישראל ולמעורבות של אדלסון בו, יבאיש את ריחו של נתניהו לעד. הוא מן הסתם יודע זאת, ולכן לא ברור מה מביא אותו בכל זאת להשתעשע ברעיון הזה.

ההתנגדות העזה של מרבית מפלגות הקואליציה והאופוזיציה לצעד כזה עלולה, בדרך פרדוקסלית, לעניין את אדלסון בפעילות קזינו בישראל. רוב סיעות הבית מתארות את הרעיון כפסול מוסרית וערכית. פעילות ההימורים מתוארת ככזו שמייצרת פשע, זנות, עוני, פירוק משפחות ושלל סכנות. הוויכוח בשאלה אם להקים קזינו בישראל מתנהל זה כמה עשורים, אך נדמה שהפעם הלהט של המתנגדים גדול מאי־פעם. לא מן הנמנע שיש כאן גם התרסה של בנט־ליצמן־דרעי־גלאון־הרצוג־לפיד כלפי נתניהו ועיסוקיו של תומכו הגדול. אדלסון עלול להיעלב ולהוכיח לכולם שהם טועים ושזה דווקא יופי של ביזנס.

אדלסון ונתניהו באירוע חברתי, 2007
איל ורשבסקי

לא חסרים נימוקים ערכיים ומוסריים נגד הקמת קזינו בישראל. העובדה שמתקיימת כאן פעילות הימורים ענפה, פיראטית, אינטרנטית וגם חוקית של מפעל הפיס והטוטו אינה מחייבת ללכת עד הסוף ולהקים בתי קזינו. ודאי לא כפתרון לקריסה כלכלית של עיר כלשהי. שהרי, אם הנימוק של נתניהו להקמת קזינו באילת הוא כדי להציל את העיר מקריסה כלכלית, יש עוד עשרות יישובים אחרים שנמצאים על סף קריסה, או חסרי מודל כלכלי (בת ים, למשל), שניתן להציל כך. חלקן הגדול לא מהמגזרים שמצביעים לנתניהו.

המודל הכלכלי של אילת - עיר מבודדת ורחוקה - מבוסס על תיירות ועל הנמל הקטן שהפך את אזור דרום העיר למגרש מכוניות אסיאתיות. בשנים האחרונות, התיירות הנכנסת קטנה, ועיקר הפרנסה של בתי המלון הוא תיירות פנים. למרות הפטור ממע"מ באילת, חופשה בעיר עדיין נחשבת לתענוג יקר בהשוואה לחופשות ביעדים קרובים בים התיכון. בקנה יש יוזמות לפיתוח העיר באמצעות בניית שדה התעופה החדש בתמנע, שיאפשר גם נחיתות מטוסים גדולים יותר, וגם פינוי שטחים סמוכים לחוף הים והקמת בתי מלון ואטרקציות תיירותיות במקום השדה הקיים. התוכנית להקמת קו רכבת מהיר לאילת אמנם אושרה בממשלה, אך מדובר בשלב הזה בפרויקט יקר מאוד שספק אם ייצא לפועל.

ייתכן שקזינו יכול להיות התרופה לאילת הדועכת. אבל תופעות הלוואי האפשריות הן עוצמתיות ולא שוות את המחיר. זאת הרי לא פעילות כלכלית בעלת ערך אמיתי, אלא רק דרך לגבות עוד כסף מאוכלוסיות חלשות. המהמרים הכבדים והחזקים מסתדרים כיום גם ללא קזינו באילת, אם בגיחות לבתי קזינו בחו"ל ואם באינטרנט. מקומות העבודה שעסקי הקזינו יודעים לייצר אינם איכותיים. מדובר במשרות של שכר נמוך, ביציבות תעסוקתית עלובה ובעיסוק שלא באמת מספק תחושת ערך למי שעוסק בו. סליחה על השמרנות הפטרונית. נתניהו יודע את כל אלה, אבל אולי נחמד לו שיתפתח כאן שיח ציבורי כזה לכמה ימים. עד הספין הבא.

2. כרטיסי אשראי. יש מקום שבו השיח הציבורי מעסיק פחות אנשים, אבל הוא רלוונטי ובעל ערך הרבה יותר מקזינו: הרעיון להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים הגדולים. ועדה בראשות דרור שטרום המליצה על כך, וכעת מתקיים שימוע שבו הציג השבוע בנק הפועלים עמדה נחרצת נגד ההפרדה.

ההתנגדות הזו עושה לי דז'ה וו. בשני העשורים האחרונים התמודד הבנק כבר פעמיים עם יוזמות ממשלתיות שהפרידו ממנו נכסים יקרי ערך: ב–1996 הופרדו ממנו התאגידים הריאליים שבהם שלט (כור, כלל, פועלים השקעות ואמפל), עשור אחר כך הופרדו ממנו קופות הגמל וקרנות הנאמנות. בשני המקרים, ההפרדה נועדה לצמצם את ניגודי האינטרסים בעבודת הבנקים שהחזיקו בשלל כובעים. זה היה הלקח העיקרי מוועדת בייסקי, שחקרה את קריסת הבנקים בתחילת שנות ה–80. הפעם, הרעיון להפרדת חברות כרטיסי האשראי נועד להגדלת התחרות בשוק האשראי הצרכני — המגזר הכי רווחי של הבנקים.

כל הנסיונות לפתח כאן תחרות באשראי צרכני נכשלו. בנקים זרים לא הגיעו לכאן, בנקים אינטרנטיים לא נפתחו, בנק הדואר לא התרומם מעולם. עוצמת הדואופול של בנק הפועלים ובנק לאומי לא מאפשרת כניסה של שום מחולל תחרות לענף. הניסיון הנועז של הבנק הבינלאומי בסוף שנות ה–90 בראשות המנכ"ל דאז, שלמה פיוטרקובסקי, להקים חברת כרטיסי אשראי שתתחרה בבנקים הגדולים, הסתיים בהתרסקות טוטלית של האחרון. לכן, נותרנו עם ברירה אחת והיא הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים. יש להן מסד נתונים ויכולת להעריך סיכון של לקוחות וגם מותג מוכר — שלושה אלמנטים שיקלו עליהן לתת פייט לבנקים הגדולים.

Bloomberg

הבנקים, כמובן, מתנגדים לפרידה הכפויה הזו עם שלל נימוקים שמזכיר את מאבקיהם הקודמים: זה יחליש את הבנקים, יפגע בשכבות החלשות, לא יקדם את התחרות וכו'.

ייתכן שבעוד חמש או עשר שנים, המציאות הדיגיטלית תכה בבנקים ותייצר להם תחרות ממשית. אז אפשר יהיה לדבר על הקלות שיאפשרו לבנקים הגדולים לחזור לפעילות בכרטיסי אשראי. עד אז - חייבים תחרות ממשית והקלה על משקי הבית ועסקים קטנים. זה אולי יפגע מעט בעסקי הבנקים, אבל יתרום רבות לעסקים קטנים, לצרכנים וגם ליזמים שירכשו את חברות כרטיסי האשראי.

3. ביטוח וסינים. יש מקומות שבהם המדינה לא יכולה להמר. השבוע בוטלה סופית עסקת המכירה של חברת הביטוח הפניקס לחברת פוסון הסינית. לפי הערכות, ביטול העסקה נובע מכך שהמפקחת על הביטוח, דורית סלינגר, לא אישרה את הענקת היתר השליטה לפוסון.

אלה חדשות טובות. אמנם בעל השליטה בהפניקס, יצחק תשובה, מחויב למכור את החברה כחלק מחוק הריכוזיות, אך זה לא אומר שחייבים למכור אותה דווקא לחברה סינית שהיו"ר שלה, גואנגצ'אנג גואו, נעצר בנסיבות לא ברורות בסין. אתמול נודע כי הפניקס עשויה להימכר לחברת ביטוח אמריקאית בשם Am–Trust. למעשה, אין סיבה למכור אותה לבעל שליטה מזוהה כלשהו. במרבית חברות הביטוח והבנקים הגדולים בעולם אין בעל שליטה גדול, אלא פיזור של המניות בידי הציבור. יש היגיון רב שגם אצלנו הבנקים וחברות הביטוח יהיו בבעלות הציבור. הם הרי מנהלים נכסים של הציבור, חלק ניכר ממניותיהם ממילא בידי הציבור וכשהם מסתבכים ונקלעים לקשיים מי שמציל אותם הוא הציבור. אז מדוע שהציבור לא ישלוט בהן?

מדובר בעסקים מפוקחים על ידי רגולטורים, וזה לא עסק שמתאים לכל אחד. בבנקאות ראינו כבר שני בנקים, לאומי ודיסקונט, שעברו לבעלות הציבור במקום לבעלי שליטה. אין לנו מספיק ניסיון עם מודל הבעלות הזה כדי לקבוע שהוא עדיף על מודל אחר, אבל אחרי הרבה מאוד שנים שבהן חיפשנו משקיעים זרים־מושיעים, שירכשו את החברות הפיננסיות, אפשר להירגע מהאובססיה הזו ולתת לציבור הישראלי להחזיק בחברות. זה הימור פחות מסוכן ממכירת הבנקים או חברות הביטוח לחברות זרות ללא ניסיון ומסורת מספקים.

נ.ב

האם 400 מיליון שקל זה הרבה או מעט? ובכן, תלוי בנסיבות. על פי הערכות בממשלה, ההכנסות של המדינה מהקמת בתי קזינו באילת יהיו כ-400 מיליון שקל בשנה. הסכום יגיע ממס מחזור שיוטל על בתי הקזינו, מדמי זיכיון, ממס חברות וממסים על העובדים שיעבדו שם. לכאורה, זה נימוק שאמור לשכנע אותנו בכדאיות המהלך. מי יכול להתנגד להגדלת הכנסות המדינה? אבל פתאום אנחנו נזכרים ש–400 מיליון שקל זה אולי לא באמת הרבה כסף. אחת לאיזה זמן מוגבל עולה הרעיון לא רק לפתוח כאן קזינו אלא גם להטיל מס ירושה. אחרי שיח קצרצר הרעיונות האלה נעלמים מהשיח. ומה העלים את הרעיון להטיל מס על ירושה? הטענה שזהו "מס לא יעיל, שיכניס בקושי 500 מיליון שקל" לקופת המדינה. כסף קטן שחבל להטריח בשבילו את פקידי המס ולשגע את כל המערכת. כעת ינסו לשכנע אותנו שמוטב לשגע אותה עם כסף גדול של 400 מיליון שקל מעסקי קזינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#