הקרב על השליטה בשוק הג'ובים - והנתון המעניין על רמת השרון ונתניה בנבחרת הדירקטורים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקרב על השליטה בשוק הג'ובים - והנתון המעניין על רמת השרון ונתניה בנבחרת הדירקטורים

וגם: מהי התכונה החשובה ביותר לדירקטור בחברה ממשלתית

20תגובות

לעתים נדמה כי הממשלה הנוכחית כל כך מרוצה משיעור האבטלה הנמוך שאין לה שום עניין ומוטיווציה לטפל בכמה בעיות שורש בשוק העבודה. לא בשיעור הגבוה של בעלי שכר נמוך, לא בהכשרות מקצועיות שכל כך חיוניות בעידן הטכנולוגי ובשל תוחלת החיים המתארכת, לא בפערי היציבות התעסוקתית התהומיים בין בעלי "קביעות" לבין כאלה שאפשר לבעוט בהם מעכשיו לעכשיו, וגם לא באכיפה של חוקי עבודה שנרמסים בעיקר כשמדובר בעובדים חלשים. אבל מתברר שטעינו.

הממשלה הנוכחית מפגינה בשבועות האחרונים עניין גדול מאוד בשוק העבודה, אך ממקדת את מאמציה במקטע צר במיוחד: שוק הג'ובים. כן, יש שוק כזה. אתם מכירים אותו בשם "נבחרת הדירקטורים" — מנגנון שהוקם על ידי מנהל רשות החברות הממשלתיות אורי יוגב בתקופתו של שר האוצר הקודם יאיר לפיד. הרעיון בבסיסו היה מצוין: במקום לתת לפוליטיקאים לשלוט בחברות הממשלתיות ולמנות שם את מקורביהם, הוקמה נבחרת לפי סטנדרטים מוגדרים מראש של מיון קפדני, ורק מי שעבר את המסננת הזאת יכול להתמנות לדירקטור בחברה ממשלתית.

אורי יוגב
עופר וקנין

יש עתיד של לפיד היא לכאורה המפלגה האידיאלית למיסוד מנגנון כזה: מפלגה חדשה, ללא מנגנונים של עסקנים, מטות ומחוזות וחברי מרכז שמשוועים לג'ובים. לא מדובר במפלגת שלטון מסורתית עם חשבונות עבר אינסופיים ומסורת של שמור לי ואשמור לך. אלא שיש מפלגה נוספת שהוקמה לפי העיקרון הזה ובראשה עומד משה כחלון — שר האוצר הנוכחי. כחלון, שהקים את מפלגת כולנו ערב הבחירות האחרונות, מכיר היטב את מנגנוני העסקנות של הליכוד — המפלגה שבה הוא צמח. את כולנו הוא הקים במודל שונה. את כוחו הפוליטי והאלקטורלי הוא השיג באמצעות תפקודו המוצלח כשר התקשורת, שהוריד את תעריפי חברות הסלולר בעשרות אחוזים. אלא שגם בעידן המפלגות הפרסונליות של לפיד וכחלון יש לחצים למינוי חברים ומקורבים.

אחד מחבריו של כחלון הוא ראש עיריית חדרה לשעבר, חיים אביטן, שביקש להתמנות לדירקטור בנמל אשדוד ומועמדתו נפסלה. אביטן מקורב גם לשר התחבורה ישראל כ"ץ, יש לו זיקה פוליטית ברורה לליכוד ובנסיבות האלה יש לבדוק אם יש לו כישורים מיוחדים לתפקיד שבגינם ראוי למנותו. יו"ר ועדת המינויים לדירקטורים במגזר הציבורי, השופטת בדימוס בלהה גילאור, קבעה כי לאביטן אין כישורים מיוחדים או כשירות מיוחדת לתפקיד. מקרה זה ומקרים נוספים של אנשים שנדחו ולא התקבלו לנבחרת הקפיצו את כחלון, שהתחיל להתעניין בנעשה בנבחרת הדירקטורים.

דירקטורים במרכז
התפלגות הדירקטורים שבנבחרת, לפי מחוז
מרכז- 374
חיפה- 49
צפון- 33
ירושלים- 17
דרום- 8
עמקים- 5
יהודה ושומרון -4

הוא גילה כמה עובדות מעניינות. למשל, שיש מאות משרות דירקטור שאינן מאוישות מסיבות כלשהן, לרבות הסחבת ותהליכי אישור ארוכים מדי. ליתר דיוק, מדובר ב–574 משרות פנויות. עובדה אחרת היא שהגיל הממוצע של חברי נבחרת הדירקטורים הוא 58.3, ובחלק מהתחומים הוא גבוה מ–60, מה שאומר שדרכם של צעירים לנבחרת כמעט בלתי אפשרית בשל תנאי סף שדורשים הרבה שנות ניסיון. אבל מה שהקפיץ את כחלון יותר הוא הפיזור הגיאוגרפי של חברי הנבחרת. שלוש הערים המובילות במספר הדירקטורים שנבחרו הן תל אביב (111 דירקטורים), הרצליה (32 דירקטורים) ורמת השרון (29 דירקטורים). שתי האחרונות אינן ערים גדולות. רמת השרון היא יישוב קטן ומבוסס של 44 אלף תושבים. הנציגות שלהן בנבחרת הדירקטורים גדולה בהרבה משל ערים גדולות כמו נתניה, אשדוד, פתח תקוה, אשקלון וראשון לציון.

הניתוח של כחלון ואנשיו היה שהנתונים מעידים שנבחרת הדירקטורים משקפת יותר את קהל המצביעים של יש עתיד מאשר פיזור גיאוגרפי וחברתי נורמלי. לראיה, אם מסתכלים על תוצאות הבחירות האחרונות, מוצאים שבתל אביב, בהרצליה וברמת השרון גרף לפיד כמות כמעט כפולה של קולות מכחלון. האם זה מקרי? כדי לבדוק את הקשר הזה, יש לערוך מחקר ממשי עם כל כללי הטקס (היפותזות, רגרסיות וכו') שאותו איש לא עשה, אבל מבחינת כחלון העובדות מדברות בעד עצמן. מה גם שיש בנבחרת כמה מקורבים ללפיד וליוגב. על כן, הוא החליט לקדם כמה מהלכים כדי לתקן את המעוות: 1. להצעיר את גיל הכניסה לנבחרת הדירקטורים באמצעות הורדת הדרישה לשנות ניסיון רבות 2. להכניס קריטריון של פיזור גיאוגרפי שייתן לאנשים מהפריפריה יותר סיכוי להתמנות לדירקטורים 3. לפעול להדחת מנהל רשות החברות הממשלתיות אורי יוגב — אבי נבחרת הדירקטורים. כרגע נראה שסעיף 3 הוא בראש סדר העדיפויות של כחלון, ושני הסעיפים הראשונים הם תירוץ שנוח לשווק לציבור.

כניסה למבוגרים בלבד
הגיל הממוצע של דירקטורים בנבחרת, לפי מגזר
חברתי - 61.3
ביטחוני- 60.6
תשתיות - 60.5
משפט- 56.4
פיננסי - 54.7
ניהולי - 56
מקור: משרד האוצר

קל לחשוד במניעי השרים, אם זה כחלון, כ"ץ או אחרים. הם הרי פועלים ברוח הדברים שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיצא נגד ועדות האיתור למינוי בכירים בשירות הציבורי. נתניהו אמר "נבחרנו כדי למשול". ובאמת, מה זה שווה להיות שר אם אתה לא יכול למנות אנשי מפתח שיסייעו לך במימוש המדיניות שלך? או, למצער, למנות אנשי מפתח שסייעו לך להיבחר ודואגים לשמור על האינטרסים שלך? יוגב הוא פקיד ציבור שנוי במחלוקת. מצד אחד הוא אקטיבי ויוזם, מצד שני הוא בעצמו נוהג בכוחנות שמייצרת לו אויבים רבים. הדחתו בנסיבות של רצון השרים למנות את אנשיהם, כמו גם יוזמות כמו חוק הג׳ובים, הם איתות חזק מאוד של הממשלה על כוונתה לחזק את הפוליטיזציה בשירות הממשלתי.

מצד שני, נבחרת הדירקטורים הפקידה בידי יו"ר רשות החברות כוח עצום והפכה אותו ללשכת השמה לבכירים בחברות הממשלתיות. אמנם קיים צורך ממשי בחסימת דרכם של עסקני מפלגות לחברות הממשלתיות ובמינוי של אנשים לא ראויים, אך האפשרות של שרים להכניס קריטריונים כמו גיל, פיזור גיאוגרפי או חברתי, כמו גם הדרישה לאייש משרות שאינן מאוישות לאורך זמן, כל עוד לא מדובר בתפירת ג'וב למידותיו של אדם מסוים — הן סבירות. השרים שאינם משתפים פעולה עם נבחרת הדירקטורים אשמים לא מעט באיוש הנמוך של המשרות. מה שמטריד הוא שכחלון נדרש לנושא דווקא בגלל סירוב למנות שני מועמדים פוליטיים שהוא חפץ ביקרם — אביטן ורונית תירוש (שביקשה להתמנות לדירקטורית בחברת פארק אריאל שרון אך אינה חברה בנבחרת הדירקטורים). נקווה שכוונתו לפתוח את הדירקטוריונים לצעירים ולתושבי פריפריה היא לא בלוף והוא לא נושא את שמם לשווא.

משה כחלון
עופר וקנין

הקמת נבחרת הדירקטורים נעשתה מכוונות ראויות, אך קיומה מעיד בעיקר על כשל מרכזי שחוזר שוב ושוב בחיים הציבוריים: חוסר אמון. אף אחד לא מאמין כאן לאף אחד. אילו היה אמון במניעיהם של שרים — לא היתה קמה נבחרת כזו. אילו היינו נותנים אמון מלא בפקיד ציבור — הנבחרת לא היתה יוצאת לדרך. תוצאת חוסר האמון היא הקמת מנגנונים וועדות שמסרבלות את עבודת השירות הציבורי והחברות הממשלתיות, מגדילות את הביורוקרטיה ומחבלות בצמיחת המשק. הלחץ שמפעילים כעת השרים להכניס עסקני מפלגות לחברות הממשלתיות הוא מתכון בדוק להגברת האי־אמון.

נ.ב

קריאה של הקריטריונים לבחירת דירקטורים לחברות הממשלתיות מגלה כי נעשתה ברשות החברות הממשלתיות עבודה טובה. באמת. הדרישות גבוהות, השיקולים ראויים, האפליה המתקנת כלפי נשים ומיעוטים במקומה, הצבת השכלה וניסיון רלוונטיים חיוניים מאין כמותם. אבל יש דרישה שלא תמצאו שם וספק אם אפשר יהיה לשלב שם: אומץ לב ויושר. זה נשמע אולי מוזר לדרוש זאת מדירקטור, משום שהדעת נותנת שאלה תכונות סף שבלעדיהן אין לו מה לחפש בדירקטוריון. מה גם שאין דרך ממשית לבדוק מהי מידת אומץ לבו ודרגת היושר של אדם. אבל ניסיון השנים האחרונות, הן בחברות הציבוריות והן בחברות בורסאיות, מגלה שבדירקטוריונים רבים יושבים דירקטורים שאולי יהיו להם השכלה וניסיון ראויים, אך אין בהם יושר ואומץ לב שמאפשר להם לצאת נגד החלטות שפוגעות במשקיעים, בבעלי המניות או בצרכנים. הישיבה בדירקטוריון נתפשת בעיני דירקטורים רבים כהישג בפני עצמו, עיסוק צדדי חביב ומתגמל, ולא משימה ציבורית שמטרתה לדאוג לממשל תאגידי תקין ולהחלטות שמשרתות את כל בעלי העניין בחברה. זה הקריטריון הכי חשוב במינוי דירקטור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#