מציעים לכם מיליון שקל בשביל לפרוש. תיקחו? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מציעים לכם מיליון שקל בשביל לפרוש. תיקחו?

זהו לא תרגיל מחשבתי ■ זאת מסורת ומציאות מוכרת בגופים מסוימים, שלא משחררים הביתה עובדים כך סתם רק עם מה שמגיע להם, אלא מפתים אותם לפרוש עם חבילת פרישה מפנקת במיוחד

30תגובות
סניף בנק לאומי דיגיטל
עופר וקנין

נניח שהמעסיק שלכם מציע לכם לפרוש מיד, לקבל את כל כספי הפנסיה והפיצויים המגיעים לכם - ובונוס של מיליון שקל. האם הייתם לוקחים? רק רגע, לפני שאתם משיבים, צריך להגיד למי ההצעה אינה מיועדת: אם אתם צעירים, נטולי ותק של 15–20 שנה, ההצעה לא נוגעת אליכם; ואם אתם לא עובדים באחד הבנקים, בתעשיות הביטחוניות, בחברת החשמל או בנמלי ישראל - ההצעה לא נוגעת אליכם. זה משאיר אותנו עם כמה עשרות אלפי עובדים שההצעה הזאת מאוד רלוונטית עבורם. האם הם ייענו לה?

זהו לא תרגיל מחשבתי. זאת מסורת ומציאות מוכרת בגופים האלה, שלא משחררים הביתה עובדים כך סתם רק עם מה שמגיע להם, אלא מפתים אותם לפרוש עם חבילת פרישה מפנקת במיוחד: מיליון שקל בממוצע לעובד. זה התעריף שנקבע בתוכניות הפרישה מרצון בגופים האלה. סכום מפתה מספיק כדי לחשוב ברצינות על פרישה מוקדמת.

בקרוב ייתקלו בדילמה הזאת כמה אלפי עובדים בבנקים. המפקחת על הבנקים, ד"ר חדוה בר, הציבה לבנקים דרישה להתייעל ולצמצם את מצבת העובדים שלהם משום שהם מאוד לא יעילים. את מחיר חוסר היעילות שלהם משלמים הלקוחות במחירי עמלות וריביות גבוהים מדי, ובעלי המניות בבנקים (הציבור הישראלי בעיקר) שמקבלים תשואה נמוכה מדי על השקעתם. ערך גדול מדי ממה שהבנקים מייצרים הולך לכיסי העובדים והמנהלים, ואת הערך הזה יש לכווץ.

דפוסי הצריכה של שירותי בנקאות השתנו בשנים האחרונות. לקוחות הבנקים מבצעים הרבה יותר פעילות בערוצים ישירים - טלפון, אינטרנט, מובייל וכספומטים, ובעתיד זה רק יגבר. על כן, נדרש מהלך של התייעלות וצמצום מצבת כוח האדם. בחלק מהבנקים מוערך מספר העובדים המיותרים בכ-2,000 ובחלק מהם קצת פחות. בשורה התחתונה, כדי שהבנקים יהיו יעילים ברמה המקובלת בעולם, עליהם להיפרד בשנים הקרובות מאלפי עובדים.

חוסר יעילות בבנקים יחס היעילות הממוצע בבנקים בישראל, לעומת בנקים באירופה וב- *OECD
אגוד דיסקונט ירושלים הבינלאומי חמשת הבנקים
הגדולים
לאומי הפועלים בנקים
אירופיים
מזרחי
טפחות
בנקים במדינות
OECD
2014–2012 2015
*מחושב כיחס שבין ההוצאות התפעוליות לבין הכנסות הריבית נטו וסך כל ההכנסות שאינן מריבית מקור: נתוני המדינות הזרות: Bankscope ו- FFIEC ; נתוני ישראל: דו"חות כספיים ועיבודי הפיקוח על הבנקים
84%
81%
77%
79%
75%
76%
77%
75%
64%
65%
59%
60%
59%
70%
66%
60%
60%
73%

>> להגדלת התרשים ליחצו כאן

אלא מה? בבנקים יש הסכמי עבודה קיבוציים, קשיחים למדי, והסדרי קביעות שלא מאפשרים להנהלות להיפרד סתם כך מכמות כזאת של עובדים. אם הם ישלחו אותם רק עם מה שצברו בקופות הפיצויים - זה יעלה להם בסכסוך עבודה ובהשבתה ממושכת. לכן נוצרו בבנקים הסדרי פרישה מרצון, שבהם מפתים את העובדים לפרוש עם חבילות מוגדלות בסדר גודל של כמיליון שקל בממוצע לעובד (מותנה בשכר ובוותק).

וזה מביא אותנו לדילמה של אותם עובדים. האם כדאי להם לקחת את ההצעה? רבים ממי שעובדים במגזר הפרטי (לא זה הבנקאי הממשלתי לשעבר) היו כנראה לוקחים את ההצעה בלי לחשוב עליה יותר מדי, שמים את הכסף בבנק/שוק ההון/דירה קטנה, חוגגים באיזו חופשה ומתחילים לחפש עבודה חדשה.

אבל בגופים הממשלתיים ובבנקים לא ממהרים להתפתות לתוכניות הפרישה האלה. להנהלות לוקח זמן רב לשכנע עובדים לפרוש, למרות התנאים המצוינים. הסיבה נעוצה באלטרנטיבות התעסוקתיות שמחכות להם בחוץ. אם אתה עובד במגזר הפרטי, המושגים קביעות וביטחון תעסוקתי אינם מוכרים לך היטב. אנשים מורגלים במעבר בין עבודות ובתנודתיות בשכר. מעטים בטוחים שהם יסיימו את עבודתם בחברה בגיל הפרישה הרשמי. מצב הצבירה שלהם הוא דאגה קיומית כמעט תמידית.

חדוה בר
דניאל בר און

לא כך בבנקים ובמגזר הציבורי. שם מצב הצבירה שונה לגמרי. מי שעובד שם וזכה לקביעות יודע ברמת ודאות גבוהה שעתידו התעסוקתי מובטח עד הפנסיה. הוא אפילו יודע כיצד השכר שלו יתפתח - ללא תנודות חדות, אבל בקו עלייה רציף. הקביעות היא רשת הגנה מעולה לעובדים, אבל יש בה גם אלמנטים בעייתיים. היא יכולה להוביל לעתים לבינוניות ולתרומה נמוכה של עובדים. חובת ההוכחה שמדרבנת אותם עד שהם מקבלים קביעות נחלשת כשהם זוכים בה.

במגזר הפרטי, נטול הקביעות, החיים שונים מכל היבט שהוא. שם, התפתחות השכר והביטחון התעסוקתי תלויים בעובד, בארגון ובענף שבו הוא מועסק - ולא בוועד העובדים או בממשלה. זה מה שגורם לאותם עובדים בעלי קביעות במגזר הציבורי או הבנקאי לחשוב חמש פעמים אם להתפתות למיליון שקל.

המפגש עם מיליון שקל אמנם נשמע קוסם, אבל הוא מגיע עם תופעות לוואי קשות: מפגש עם שוק העבודה האמיתי, שאותו חווים מרבית העובדים במשק, שבו אין ביטחון תעסוקתי, השכר לא בהכרח גבוה ואין מי שידאג לך זולת עצמך. אנשים, כך אני מניח, אוהבים שיש להם מיליון שקל בחשבון הבנק, אבל גם אוהבים דברים אחרים, כמו יציבות וביטחון ותעסוקה. אף אחד מאלה לא מובטח להם ביום שאחרי המיליון. אמנם גם מחוץ לבנקים ולחברת החשמל יש אפשרויות תעסוקה מעניינות ומגוונות, אבל הן לא בהכרח מגיעות עם הכנסה דומה.

ככל שהפורש מהבנק ותיק ומתוגמל יותר, כך הקושי הזה גדול יותר ועל כן חבילת הפרישה שלו מהבנק מרופדת יותר ויכולה להגיע גם ל-2 מיליון שקל. זה הדיל: ככל שעבדת יותר שנים תקבל פיצוי גבוה יותר, אבל גם יהיה לך הרבה יותר קשה להסתגל למה שמחכה לך בחוץ, אם הוא בכלל מחכה.

העסקה הזאת הופכת את ההתייעלות של הגופים הממשלתיים ואת הבנקים לקשה ויקרה מאוד. כל פרישה של 1,000 עובדים עולה מיליארד שקל בממוצע. זה סכום אדיר שנגרע מכיסי הציבור בדרך ישירה או עקיפה: או באמצעות מסים או מחירים גבוהים שמשלמים. זה בוודאות גם מחולל אי־שוויון בין עובדים שנהנים מקביעות ומתנאי פרישה כאלה לבין כל מי שלא. במגזר הפרטי יש מקומות שבהם תנאי ההעסקה נצלניים והשכר קפוא/נמוך מאוד. זה מקטין עוד יותר את הפיתוי להיפגש עם מיליון שקל, אבל גם עם ג'ונגל תעסוקתי.

וזה מביא אותנו לדילמה האמיתית: האם הגיע הזמן להשתמש בכסף הזה (ובסכומים נוספים, כמו מיליארדים שניתנים כהטבות מס לחיסכון בקרנות השתלמות) כדי להסדיר את שוק העבודה ולבנות רשתות הגנה מכלילות יותר - שלא כוללות רק מיוחסים הנהנים מקביעות? יש לפחות שלוש סיבות שמצדיקות מהלך כזה: 1. הוא יצמצם את האי-שוויון וירחיב את הסולידריות וההגנות לכלל העובדים במשק 2. הוא יקל על ביצוע תוכניות פרישה והתייעלות בגופים לא יעילים 3. הוא יאפשר למי שעובר ממודל העסקה ציבורי, הכולל קביעות וביטחון, למודל פרטי להסתגל טוב יותר למצב החדש, ויביא לשכלול של שוק העבודה.

נ.ב

גם אצלנו בקבוצת "הארץ" יושמה לפני כמה שנים תוכנית פרישה מרצון. היא קבעה שכל עובד שיפרוש מרצונו יקבל שני חודשי שכר ו-1,000 שקל לכל שנת עבודה. אם עבדת 10 שנים ושכרך הוא 10,000 שקל בחודש, זכית במענק שמנמן של 30 אלף שקל. קצת רחוק ממה שמקובל במערכת הבנקאות או במגזר הציבורי.

המהלך הזה הביא לפרישה של כ-130 עיתונאים. למרבה הצער, בעלי העיתון לא מפנקים אותנו במיליון שקל לעובד כמו בבנקים או בתעשייה האווירית. קמצנים שכמותם. אבל יש לכך גם צד חיובי: אילו היו משלמים כאן את התעריף המקובל בבנקים, הם היו צריכים לשלם לפורשים 130 מיליון שקל, וזה היה מביא לסגירת העיתון. זה רק הבדל אחד בין מגזר פרטי רגיל, שנאבק בתנאי תחרות אמיתיים, לבין מגזר ציבורי או סמי־ציבורי, שבו יש כיסים עמוקים (אנחנו) למימון תנאי פרישה חלומיים כאלה. פלא שאנשים שם לא ממהרים לקחת מיליון שקל וללכת הביתה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#